לפעמים עדיף לתת לדברים לשקוע, גם אם הם טובים. כמו התוצאה והמשחק בטרנר שתפסו אותי לא מוכן לאור התחושה שאפפה אותי באותו בוקר, שלא בא לי על כל העניין הזה. ואז אתה קורא משהו חכם, כמו פוסט בפייסבוק של פרוסנר שקורא לאנשים ללכת לכדורגל כי זה ספורט ואי אפשר לדעת מה יקרה בסוף. אז קרה בסוף המשחק שנזכרתי למה זה כיף. למה זה כיף להיות במגרש של הגדולים (וטרנר הוא בהחלט המגרש של הגדולים) ולמה זה כיף לתת פייט ולמה זה כיף לראות שחקנים שליווית מהעונה שעברה בלאומית שורפים את הדשא ואת הפנקסים של הסקאוטים (ולמה זה בעצם לא כל כך כיף כי עוד רגע ומגיעה פה מגה הצעה על עלי מוחמד).

עופר כתב עוד כמה דברים שהדהדו אצלי היום, שהוא עוד רגע בן שלושים וחמש (וגם אני, יומיים אחריו) ושהדלתות נסגרות לו, בקטע טוב אני מניח, שהוא יודע פחות או יותר איזה מין בן אדם הוא ומה הוא יהיה ועם מי הוא יחלוק את חייו אבל בכדורגל, כאמור, אי אפשר לדעת מה יקרה. אני לא חושב שאני מרגיש ככה. אני מכיר את עצמי הרבה יותר מבעבר, יודע מה טוב לי ומה רע לי ומשתדל מאוד להיצמד לטוב, אבל עדיין לא מרגיש בנוי. אמנם אני בפתחה של קריירה חדשה ועדיין אני לא בטוח שזה משהו שאעשה להרבה שנים (אבל צמצתי את האפשרויות לארבעה או חמישה ענפים).

אולי זה העניין של היעדר בת זוג קבועה שעושה את ההבדל, אולי זה הקיץ שבא לי קצת ברע עם יציאה מהשגרה (הרבה שנים החלטתי שאני פוחד משגרה ולאחרונה גיליתי שממש קשה לי לתפקד בלעדיה), אולי זו אכזבה אישית שליוותה אותי לאחרונה, אבל גם על סף גיל שלושים וחמש אני מרגיש שאני עדיין מגשש באפילה, שאני לא נעול על הליגה שאני נמצא בה ואיפה המקום שלי באמת.

ואז מגיע משחק כזה ואומר: לכאן אתה שייך. ככה זה מרגיש שזה טוב וככה זה מרגיש טבעי. אחד הדברים הקשים בקיום האנושי זה הפער בין  איך שאתה מדמיין את המציאות למה שהיא באמת. אתה יוצא לדייט ומנסה לדמיין שיחה קולחת, עיניים שנפגשות שוב ושוב, רוך וחמימות, דברים שמתיישבים על המקום. וזה נכון לכל חוויה, ממסעדה חדשה ועד לטיול. ה"לא דמיינתי שזה יראה ככה." להתבגר זה להבין שזה לא דבר רע אלא פשוט שונה ולקבל את זה שהדמיון שלך לא ממש פוגע במציאות ומה שצריך לעשות זה לייצר אותה וליצור אותה בצורה שמתאימה ואפשרית לך, יעני להתפשר.

ואוהדי נתניה הם גם בני אדם בנוסף לכל. הפער בין איך שאנחנו תופסים את המועדון שלנו (אימפריה) לבין מה שהוא באמת (מועדון בינוני ולא יציב שהיו לו עשור וחצי של הצלחות שטימטמו את אוהדיו לנצח נצחים) מאוד כואב לנו. הבעלות של סגל שפתחה תקופה חדשה בצורה מאוד שונה ממה שהכרנו או חלמנו עליו בעבר פתחה לנו איזו דלת לניסיון לייצר מציאות אחרת, כזו שיש בה פשרה (לא יהיו פה אלונה או גולדהאר ויתכן שהאימפריה לא תחזור או לפחות כפי שאנחנו מדמיינים שהיא אמורה לחזור) אבל גם יש בה פוטנציאל (היי, אולי נחזיק קצת בליגת העל, ניתן פייט ונהנה מכדורגל).

המשחק בטרנר היה הבזק של הפוטנציאל הזה, של הנאה שפויה (בסך הכל יצאנו בתיקו מול קבוצה בהרכב חסר) ושל שייכות. אולי מצאנו את עצמנו.

 

הנפש של האוהד (לפני ב"ש)
לסגור את החלון (לקראת מחזור 3 בפנטזי)