איטליה על סף הדחה. מתבקש להגיד שאיטליה עם הגב לקיר תמיד תספק את הסחורה, שאיטליה תעלה ותהיה איטליה. כך כתב הגאזטה בשער שלו לפני המשחק בשישי: אנחנו איטליה. זה לא עבד מול שבדיה. כי הצבע של המדים וסאן סירו מלא לא יספיקו כשאין מהות. אחרי המשחק ראיתי ניתוחים ודיונים, של דורפן ובורוביץ ואחרים, לגבי המחסור בכישרון. יתכן שיש פחות כישרון או שהכישרון מופיע בצורה שונה (שחקנים כמו באג'יו ודל פיירו שגדלים היום, צריכים להפסיק להיות כאלה ולהפוך למכונות מערכתיות. שחקנים כמו אינייסטה ודה ברוינה שבשנות ה90 היו מחזיקים קבוצות על הגב שלהם, הפכו לברגים. משמעותיים, אבל ברגים) אבל מה שבאמת חסר לאיטליה זו מהות.

והמהות של איטליה טובה היא מיקסום היכולות, אפילו אם הן דלות על הנייר (למרות שיש היום סגל טוב יותר ממה שהיה ביורו האחרון בו כולם היללו את האזורי). אבל כשלמאמן אין תפיסת עולם, אין כריזמה ומסתבר שגם אין מושג בניהול משחק (נשאר עם חילוף ביד ושלושה בלמים על המגרש כשברור שהוא חייב גול) איטליה לא יכולה להיות איטליה.

אם איטליה הייתה איטליה אז אל שראעווי שהיה מבריק מול צ'לסי ופתח נהדר את העונה היה לפחות עולה כמחליף. אם איטליה הייתה איטליה אז היא הייתה משחקת ב4-3-3 של נאפולי שסוחף את הסריה א, עובד נהדר ברומא, אינטר ולאציו כשגם יובה לוטשת עיניים למערך הזה.

איטליה תיתן היום פייט כי גם כשהיא מושפלת, היא לא משפילה מבט. היא נלחמה עד טיפת הדם האחרונה מול סלובקיה ב2010, היא נתנה את הכל בעשרה שחקנים מול השיניים של סוארס ב2014. היא תעלה ותילחם בגלל מי שזה מה שעושים שם, בגלל שלהיות איטליה זה מחייב ואולי זה יספיק בשביל ערב אחד גדול שבו היא תצליח להכיר את עצמה. אולי.

ואולי הסיפור של הערב יהיה בופון, אלוף עולם שיסיים את הקריירה הבינלאומית שלו בערב סתיו עצוב בנובמבר.

 

העם נגד הנבחרת
לעשות שיהיה לה טוב