דיוני האלימות בדה באזר בעקבות הדרבי שלחו אותי להרהר בדרך למשחק הגביע בעפולה על מקרי אלימות בספורט הישראלי. כך החלו להתערבל במוחי אדהם שביטה, האחים מורד (שני אוהדי בית"ר שעקבו בכל שבת אחרי סיריל מקנאקי עם אשכול בננות כדי לנהום לו, אולי פרשת הגזענות המבחילה ביותר בספורט הישראלי, אפילו יותר מקדאייב וסדאייב), סיפורי צינורות מהאורווה ובלומפילד בשנות השישים.

אבל סיפור האלימות הכי מוכר לי התרחש ב1956, הרבה לפני שנולדתי. ישראל מארחת את ברית המועצות למשחק גומלין במוקדמות אולמדיאדת מלבורן. את סיפור המשחק מכירים כולם פחות או יותר. לפחות את המיתוס סביבו. אני לא באמת יודע אם היו 70 אלף צופים באצטדיון רמת גן, אבל אחד מהצופים היה סבא שלי. בן משפחה השיג שני כרטיסים (ואולי הם בכלל התפלחו) והזמין אותו למשחק שהיה אמור להיות עצום, משחק שכל העם שמע ברדיו וכל שרי הממשלה ועסקני הציונות הגיעו אליו.

אבל סבא לא היה עסקן, אפילו לא ציוני. קומוניסט שעלה מבצרה חמש שנים לפני כן. האמת שהוא (כמו עיראקים רבים) בכלל לא רצה. לרובם זה נראה היה כמעשה התאבדות לעזוב מולדת שהיו חלק ממנה כבר אלפיים שנה, ארץ שהיטיבה איתם במיוחד בעשורים האחרונים, ארץ בה הם הצליחו לשגשג ולתפוס מקום של מעמד בינוני-גבוה בחברתה, ארץ שאת שפתה הם דיברו (בנוסף ליהודית-ערבית השגורה בלשונם), שרו את שיריה, צפו בסרטיה (סבא עצמו היה מקרין בקולנוע)  ושחו בנהרותיה. אבל אז קרו כל הדברים שלאנשים הקטנים אין בהם נגיעה וכשכל המשפחה החליטה לעזוב בעידוד שתי הממשלות, הסוכנות והאווירה הציבורית, גם לסבא שלי לא היו יותר מידי ברירות.

אז פטריוט גדול הוא לא היה כשהוא צעד לאצטדיון אותו אני שונא יותר מכל. גם לא חובב גדול של כדורגל (מוזיקה עשתה לו את זה קצת יותר) אבל כנראה שהוא נכנע להייפ ולהזדמנות לראות את לב יאשין הגדול. הם לא ישבו באחד מיציע המכובדים מן הסתם אלא עמדו בצפיפות גדולה. ובצפיפות הזאת, אנשים שומעים שיחות אחד של השני. כך קורה ביציע כדורגל, כך גם שמעתי ביום שישי בעפולה ללא הרך על "איך הוא הוציא את כל החלוצים שלו" את ה "אל תמסור לו! אתה לא מבין שהוא לא יודע?!" או "איך נגררתם להארכה יא זבלים?! שבת היום!!".

אני לא יודע מה היו המילים המדויקות אבל לסבא היה חשוב להגיד שרוסיה פייבוריטית והיא תנצח את ישראל. יתכן שהיה גרפי יותר, יתכן שהתריע מפני תבוסה, יתכן שזלזל, יתכן שהיה אפאטי. מה שבטוח זה שהוא דיבר בעברית השבורה של עולה חדש, ערבית לא כל כך אהבו לדבר מחוץ לבית, והיה מי שלא אהב את מה ששמע. התפתחה מהומה קלה  וסבא שלי  – לא איש גדול אבל מעיד על עצמו שמעולם לא הוציא רישיון כי פחד שהנטייה שלו להתעצבן לא תסתדר טוב עם מכוניות, כבישים ונהגים אחרים –  חטף מכה חזקה מחפץ קהה מאחורי הראש.

הוא יצא מהאצטדיון, חברו רץ אחריו לשווא. עזוב אותי מאלה, הוא אמר ומאז טבע את האימרה שיחזור עליה בכל פעם שאגיד לו שאני הולך לראות משחק של נתניה, הסיסמא של מחרים הכדורגל הישראלי הראשון: הם צריכים לשלם לי כדי שאני אבוא!

הוא נכנס לשנה ה87 בחייו. הוא כבר לא יכול לעשות הרבה, הגוף מכשיל את הנפש הבריאה ואת דעתו הצלולה. הוא צופה לעיתים במשחקים בטלוויזיה, מספר לי את התרשמויותיו בקביעות חד משמעיות. השבוע סיפר לי שהייתה כתבה עם שייע גלזר שמספר על חודורוב ועל הגדולה שלו. חודורוב נפצע באותו משחק לעשרים דקות, הרוסים בכל זאת לא כבשו. עם מה שאני יודע היום על כדורגל נראה לי שהמשחק הזה היה קצת בלוף, אולי אחרי 5-0 הם באו לעשות פה גוד טיים ולא לקלקל את אווירת השמחה. אבל בסופו של דבר המשחק  נגמר כמו שכל סיפור של סבא שלי נגמר, הוא צדק.

בשולי פרשת פנאן
האיש שידע להחמיץ