לסבתא שלי היתה אחות גדולה יותר שקראו לה פרניה. אני מחבבת אותה מאד על אף שלא היכרתי אותה. וחיבבתי אותה מאד גם לפני שראיתי תמונה שלה. ולא היה לי מושג איך היא נראיית. כי ככה זה. יכולתי רק להרגיש אותה או לדמיין אותה. בלי לדמיין איך היא ניראיית. לאהוב אותה בדרך שלא ידעתי על קיומה. ואולי ככה בדיוק היה נכון שאני אוהב את אחותה הגדולה והאהובה של סבתא שלי. פרניה. אם כבר להכיר ככה אז לא דרך סיפורים של סבתא שלי. שלא יכלה להוציא עליה מילה מרוב כאב. בעצמי.

המשפחה שלנו – קורנגוט. גרה בנובי טארג עיר קסומה בהרים הטאטרים. ההרים הטאטרים הם גבול טבעי בין פולניה לסלובקיה.  הרבה שלג והרבה אגמים ונחלים ויפה שם להדהים בחורף ובקיץ באביב ובסתו. האנשים שברחו משם לישראל ולארה״ב ולמקומות אחרים היתגעגעו כל החיים שלהם להרים הטאטרים ויותר מזה הם נשארו מחוברים למקום שהגיעו ממנו. גם כשנחרבו שם המשפחות שלהם החברים שלהם ובאופן בסיסי הם. משפחת קורנגוט עברה לנובי טארג מ-כפר קודר ואפל wroblowka ששוכן לא מאד רחוק מנובי טארג אבל הרבה יותר קשוח. אנשי ההרים הטאטרים ידועים בזה שהם חזקים יצירתיים ושואפי חופש. סבתא שלי היתה חוזרת מכל ביקור שלה בפולניה עם בתי עץ קטנים ויפהפיים ומה שמדהים זה שהאנשים שם בונים את זה ככה גם כשמדובר בבתים שהם גרים בהם. יש עוד כמה דברים להגיד על זה אבל לא עכשיו.

סבתא שלי סבתא אתקא היתה הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם. אני יודעת מאז ומעולם שאני אהובה במרחבים של זמן ובעומקים של העומקים. על ידי סבתא שלי. לא היה רגע ולא שניה שלא ידעתי שאני אהובה במרחבים של הזמן ובעומקים של העומקים. ואת כל מה שטוב בי ויכול לאהוב ככה קיבלתי ממנה.

בתמונה אח של סבתא שלי מונדק. הבן של פרניה – איבן ו-פרניה. התמונה נלקחה בהרים הטאטרים. אולי בנובי טארג. זה היה מיפגש משפחתי. מונדק צריך להיות שם בן עשרים ומשהו. סטודנט לכלכלה באוניברסיטת קראקוב או שאולי כבר עובד בקטוביץ׳ בתור מנהל לקוחות של חנות של מכשירי רדיו. אחרי המלחמה שאותה בילה בסיביר שינה את סדר העדיפויות שלו. והפך ל-צלם סטילס. פרניה נשואה לג׳נו וגרה בסלובקיה. איבן נראה כל כך בלונדיני וכל כך חמוד. סוג של חמוד שרק ילדים שמרגישים אהובים מאד יודעים להיות. כשאיבן נולד סבתא שלי ואחותה ברטה שהיו ילדות קטנות ואחוזות היתרגשות נסעו מפעם לפעם לסלובקיה ל – ״עזור״ לאחותן הגדולה פרניה עם התינוק. סבתא שלי לא העיזה להעלות על השפתיים שלה אפילו זכרון אחד כזה. זה ברטה שהיגרה לישראל ב – 1939 סיפרה לבת שלה. אבל ציונים ואידיאולוגים בכלל הם יותר קשוחים. מה נשאר לברטה חוץ מלבנות מושב בישראל כשנשמתה כלה אל משפחתה באירופה הכבושה. לספר לעצמה סיפורים.

לפני כמה ימים קראתי טקסט מבריק שכתבה עינת פישביין (בן אדם שיש לו תעודת עיתונאי)בפייס שלה. היא תיארה תור לטרמפולינות בברלין שבו היא משוחחת עם הילדות שלה. הילדות חיכו לכך שיוכנסו למיתקן שהיה פנוי. או ריק אם תירצו.ותהו מדוע אם ככה לא נותנים להן להיכנס ו-למה מחכים בעצם. עינת הסבירה לילדות שלה שהשעה שכתובה על הכרטיס שלהן היא 12-30. ומה השעה עכשיו שאלה אותה הגדולה שלה. 12-28. אז למה לא מכניסים אותנו. מיתעקשת הקטנה. אין פה אף אחד. או שזה בעצם היה יש מלא טרמפולינות פנויות. כי עכשיו 12-28 אומרת עינת. נו? שואלות אותה הילדות שלה. הם גרמנים. אומרת עינת. וגרמנים הם מאד מסודרים? שואלת אותה הגדולה שלה. כן אומרת עינת. איך את יודעת? שואלת הגדולה שלה. אני יודעת. עינת עונה לה.

הם חוסלו אחד אחד :

נתן קורנגוט. נולד 1901 בכפר הררי קודר ואפל בהרים הטאטרים. גר בקראקוב. עשה את פלאשוב. עשה את את דכאו כמה פעמים. עשה את פלוסנברג. עשה את נאצווילר תת מחנה לאונברג. שבו אסירים יהודים הרכיבו חלקי מטוסים ובדרך לעבודה הובלו בעיירה צרפתית רק בשביל לראות את תושבי העיירה הצרפתיים מורידים את העיניים ולא מיסתכלים עליהם כשהם עוברים. הועמס על רכבת ונשלח לברגן בלזן בשנת 1945. הסיבה וכך רשום בתעודת המשלוח : חולשה. אם לא חזר משם הביתה אז הוא בטח מת בברגן בלזן אומר לי האיש שיושב בברגן בלזן ומנסה לתעד את כל האנשים שהיו שם.

שמעון קורנגוט. נולד ב – 1903 בכפר קודר ואפל בהרים הטאטרים. יפה כמו מלאך. ועל זה איש עסקים מבריק ונדיב שבנה למשפחתו הצעירה בית גדול בקרלובו מעל הנהר – עיירת גבול בצ׳כיה. בכניסה לאושוויץ הוא ואשתו הופרדו אחד מהשני. הבת לילי הלכה עם אמא הבן ארתור עם אבא. אשתו ג׳ולנה החייכנית נרצחה באושוויץ די מהר כי היתה חולה. שמעון והבן שלו ארתור נורו בצעדת מוות. לא הלכו מהר מספיק. הבת שלו לילי הצליחה לברוח בצעדת המוות בגרמניה ואחר כך הצליחה לא להאנס על ידי חיילים רוסים כי היתה לה פריחה מצחינה שקיבלה באושוויץ. הנכדה שלה אילנה היא התסריטאית שאחראית על הסידרה משפחה מודרנית. וזה נחשב די מגניב כי היא יהודיה דתית מאד.

פרניה קורנגוט גלרט נולדה 1907 בכפר קודר ואפל בטאטרים והספיקה להנות מהבית המשפחתי ב-נובי טארג עיר קסומה כמה מטרים משם – הועמסה בשנת 1942 על רכבת ששלחה יהודים סלובקים למחוז לובלין למטרות חיסול. חלק מהם מתו בדרך מהחום הלוהט הצמא והצפיפות. איתה על הרכבת היו הבן שלה איבן ובעלה ג׳נו שנראה כמו בן אדם נחמד מאד. והוא חייב להיות כזה כי בחר להתחתן עם פרניה.

חיים  קורנגוט – אבא. נשאר בנובי טארג. הגרמנים נכנסו לנובי טארג ביום הראשון של המלחמה ב- 1 לספטמבר 1939. לחרדתי אני מבינה היום שסבתא שלי נאלצה לראות את אשפת האנוש המסריחה תוצרת גרמניה. כמה ימים או שבועות אחר כך הוא שלח את סבתא שלי הבת הקטנה שלו שהיתה בת 19 בעגלה לשטחים בשליטת ברה״מ. את נראיית פולניה. את בהירה. את לא נראיית יהודיה. את צעירה. את חזקה. את תצליחי לברוח. זה מה שהוא אמר לה. ואת זה היא סיפרה לי. mind the gap והיא עלתה לעגלה הזאת שהיתה מלאה בגדים ומזון בפולניה אחרי הפצצה בדרך לבת דודה שלה פליטה בעיירה ליד לבוב. והיתה בהירה מספיק בשביל לחצות את הגבול הבילתי ניראה. ואז התחתנה עם חייל פולני בנסיגה.  אחר כך NKWD גירשו אותם לסיביר ושם סבתא שלי היתה צריכה לשרוד עם בעלה והתינוקת שנולדה להם ביער קפוא. ואז החייל הפולני שלה גויס לצבא הפולני שהוקם על אדמת ברה״מ והיא נשארה לבד עם אחיה הגדול מונדק שששוחרר מגולאג ועשה הכל בשביל אחותו הקטנה והתינוקת שלה וזה כולל לגרום לאלמנת קצין גבוה במישטר הסובייטי להיתאהב בו. הם אכלו לחם ועלים.  מספיק בשביל להשאר בן אדם נחמד.   וכשחזרו לפולניה אחר שש שנים סבתא שלי נאלצה למסור את הילדה שלה שהיתה בת חמש לציונים כי בשבילה בחורה צעירה בת 25 לא היה להם מקום באוניה לישראל או כסף או רשיונות. והיא שילמה על זה מחיר. קורבן מוחלט של אמא. והיא חיכתה שנתיים בפולניה קפואה בשביל לסוע לישראל ואז עוד כמה שנים לגור פה עם עוד כמה משפחות בדירה צפופה ולנקות מישרדים עד שיכלה להוציא את אמא שלי מהמוסד. עזבו את זה שהיתה צריכה להביא עדות שזאת הבת שלה. כי הרי הם כבר חילקו את הבת שלה לצעירות מזרחי. בשנת 1942 הגרמנים פירקו את הגטו בנובי טארג. חיים לא זכה לראות את הנכדה שלו. הבת של בתו הקטנה. מאה יהודים צעירים וחזקים נשלחו למחנות עבודה. הגרמנים לקחו כמה מאות יהודים מבוגרים וקשישים הפשיטו אותם וירו בהם אחד אחד. רומק מנדלר בן דוד של סבתא שלי מצד אמא שלה שהיה אז ילד מספר שאחד מהם ברח עירום ורץ בין הקברים והגרמנים נהנו לרדוף אחריו  ואז ירו בו. העבודה שלו בתור נער היתה לקבור אותם. רומק מנדלר הגיע פעם אחר פעם מארה״ב לישראל לבקר את החברים שלו מנובי טארג. הוא והבת דודה שלו סבתא שלי הלכו ביחד לים. צחקו. ואני לא חושבת שהוא סיפר לה אם אבא שלה היה בין הנרצחים ב-אוגוסט 1942. כי כשהאנשים מיד ושם הגיעו אליה אמרה שאבא שלה נרצח באושוויץ. ואולי פשוט רצתה שייגמרו עם השאלות שלהם. רומק מנדלר היה די מפורסם בארה״ב כי כשהיה כבר בן אדם מבוגר מאד החליט לספר את הסיפור שלו ושל נובי טארג בשואה. בכל העדויות וההרצאות שנתן לא שמעתי אותו אף פעם מזכיר את אבא של סבתא שלי. מה שגורם לי לחשוב שאבא שלה נרצח בדיוק ככה בטבח שהגרמנים ביצעו. כי רומק היה חבר אמיתי של סבתא שלי. הוא הגן עליה. כל ייתר היהודים של נובי טארג והכפרים בסביבה נשלחו באותו יום לבלזץ. אף אחד לא חזר משם.

בנובי טארג נרצחה ביריה גם ג׳טי קורנגוט אחות של חיים קורנגוט. וגם הבת היפה שלה מינה קראוס בעלה והילדים שלהם. בת דודה של סבתא שלי. אבא של סבתא שלי היה סוכן מכירות של חברת מכונות התפירה זינגר. נסע הרבה. אמא של סבתא שלי מתה מאינפקציה באצבע כשסבתא שלי היתה ילדה קטנה. אז אם למישהוא יש משהו להגיד נגד אנטיביוטיקה שיגיד עכשיו. אז כשאבא היה נוסע בעניני עבודה סבתא שלי ואחותה ברטה היו נשארות בבית של ג׳טי ובעלה הנפח האומן בכפר קרוב. בנות הדודה מינה ואטה ורוז׳יה היו גדולות מהן בהרבה ונשואות כבר. אחת מהן ניצלה אטה. וזה כי התחתנה עם נוצרי מגוחך וגרה איתו ברומניה בזהות בדויה. אני יודעת שהיה מגוחך כי סבתא שלי ואחותה המשיכו לבקר אותם ברומניה ובכל פעם שהיו נזכרות בו ובקמצנות שלו היו צוחקות עד דמעות. אבל את אטה חיבבו.

והיה להם עוד בן דוד ששרד את אושוויץ. בן אחות של אמא. וילהלם הולנדר. בן אדם נחמד שעבר ל-ורשה ונהפך למפיק סרטים חשוב בפולניה. חשוב כי הוא הפיק סרטים מעולים. הבת שלו ברברה הולנדר היא אחת ממבקרות הקולנוע המרכזיות בפולניה. הוציאה ספרים ושפטה בפסטיבלים כמו קאן וברלין (מה היה לה לשפוט שם) . הנכד שלו קז׳ישטוף הוא גם מבקר סרטים חריף ושנון. לפני כמה חודשים בפסטיבל קאן הוא ניגש למבקר סרטים ישראלי א.ש. ושאל אותו אם הוא מכיר אותי. א.ש. לא היה בטוח בקשר לקורנגוט ואני שמחה שעכשיו הוא בטוח. הנכד הזה שנוסע בכל שנה לנפוש בזקופנה אמר לי שהעובדה שההיסטוריה היהודית בהרים הטאטרים נמחקה זה פצע מדמם בשבילו. סבא שלו בן דוד של סבתא שלי הקים משפחה פולנית נוצרית ועדיין נסע בכל כמה שנים לישראל. הוא בחר בפולניה. גם אח של סבתא שלי בחר בפולניה. וגם סבתא שלי נסעה הרבה פעמים לפולניה האהובה שלה. הם בחרו אחרת. הם ידעו יותר טוב מכל אלו שמחשבנים חשבונות מוטעים. חראים יש בכל מקום.

פרניה. האהובה שלי. לתפוס את החיוכים שלה ושל כל בני המשפחה באוויר. דממה. הבת של ברטה אילנה שולחת לי לפעמים ווטסאפים שכתוב בהם דברים כמו תיראי איך הבית שלהם מטופח יש להם עציצים בחלון. וילון. היא מיתפעלת מדברים מובנים מאליהם. כאילו היו דברים חדשים ומוזרים. ככה זה שהמשפחה שלך נמחקת. היה להם וילון. וילון מזדיין.

ואני הולכת איתם. אני מתכוונת בהחלט לעודד את נבחרת פולניה במונדיאל. עם די אנ איי לא מיתווכחים.

 

 

 

 

 

כשלא משחקים על כלום
תחמושת 92 מנצ׳סטר יונייטד - פוסט אורח אילן שטרן