זה היה סדר שקט. הם ישבו בחדר האוכל של הבסיס, בערך 20 ראש, צוות אחד. תעביר את השניצל
– יא שמן כמה אתה אוכל
– תסתום ותביא גם קולה.
חג. רגיל.
צלצול אס. אמ. אס דור 1, ועוד אחד. ועוד. פיגוע קשה בארוחת חג בנתניה.
כמעט בלי לדבר סיימו לאכול, וירדו לחדרים.

הימורים. אוקיי, אם יוצא אדום, אז עזה. שחור, שטחים.
נוימן ערבב את חפיסת הקלפים ערבוב אחרון. עוד הימור מישהו?
לחמן שם 10 על אדום, גיא, גבע, טובי וזפרני גם. הראל 15 שחור, צחי וניצן גם. זפרני עם 20 על שחור. כולם מסתכלים עליו. הרגע שמת 10 אדום.
לא יודע, הרגשה.
״תעצור אותי״, אמר נוימן עם החפיסה בידו.
״עצור״.
שחור. שחור כהה.

באוטובוס.

– נראה לך שיירד עלינו גשם?
– אתה רואה שמבול בחוץ.
– לך תדע, אולי ייפסק.
שתיקה.

– יש מצב לברד.
– זין, אין מצב.
– כבד.
– עוד כמה זמן מגיעים?
– עוד לא יצאנו מהבסיס, אז 3 שעות. לפחות.
– אני הולך לישון.
– תישן.
– אל תעיר אותי.

זה נוימן. שונא גשם.

זה בודק מחסנית, ההוא מכניס עוד רימון. שיהיה. עוד קצת צבע על הצוואר, על העורף. מפה פרוסה על טויטה, 20 וקצת ראש מסתודדים סביבה. יש גם כלב. אנחנו מכאן, הוא מצביע על המפה. ועוד הסברים. קשה להקשיב הראש לא כאן. נכנסים.

הטור הרגלי בכניסה לרמאללה במבצע חומת מגן התפרס בתחילתו על פני כמה קילומטרים. כשראשוני הטור החלו ללכת, היו לאחרונים בסדר התנועה כמעט שעה המתנה, שזה בערך חצי קופסת סיגריות. הגשם למי שתהה, התגבר בינתיים. כשבא הרגע בו נוימן ראה שהלוחמים שחיכו לפניו בטור החלו לצעוד, באיטיות, כמו כביש חסום בגלל תאונה שבזה הרגע נפתח לתנועה, לאט. בחוסר חשק. לא עקב חוסר מוטיבציה. הגשם כבר אמרנו. נוימן הסתכל על זפרני במבט מיואש. זה החזיר לו מבט מאיים-מדרבן, כזה ששולחים לסוס או חמור שחושב פעמיים לפני שמתחיל ללכת. הליכה שקטה, שקולה, המון כוחות, אווירת מלחמה. בקשר מדווחים שיש מודיעין שעשרות צלפים מחכים להם על הגגות. מחמם את הלב. בינתיים הגשם פסק, אבל החל הברד. והוא אינטנסיבי. ההליכה בשני-שליש גובה על השלוחה, צלע ההר משמאלם, אוויר הרים מימינם, והם כבר מזמן ספוגים מים, שלא מתחשבים, גם לא בציוד היחסית חדיש ומתקדם של יחידה מצוינת בשנת 2002. השכונות של פאתי רמאללה קרובות וקולות נביחות הכלבים המקומיים עוטפים את כולם. אחרי בערך 4 שעות, יורדים במקום. מחכים. אף אחד עוד לא יודע למה, וכמה זמן זה ייקח, אבל קר. במיוחד כשלא זזים.

כבר 40 דקות בערך במקום. קפואים. הראל לא מרגיש את הרגליים, טובי כבר השתין על אצבעות הידיים כדי לחמם אותם אחרי שגילה שהוא לא מסוגל לפתוח נצרה, נוימן פשוט נעמד.

– נוימן רד.
– על הזין שלי.
– נוימן אל תעצבן, רד. אם אתה חוטף כדור אני מגלגל אותך לכל הרוחות של הוואדי הזה, אני לא במצב רוח לאחד על אחד עכשיו.

יריות. נוימן מתיישב בעצלתיים, לא מתרגש מהקולות.

– ידעתי שייצא שחור.
– אז למה שמת אדום?
– כדי לנחס.
– ממש ניחסת.

ממשיכים ללכת, הפעם מהר. האור עולה, ואנחנו פנינו לאזור המוקטעה. לסגור, לפרוץ, לטהר. ווטאבר. זה כבר ממש אור, תחושת ברווז במטווח, אבל וואלה. לא שומעים ירייה. נכנסים למבנה, שתי קומות. הרבה חדרים ריק לחלוטין. אפשר להתמקם. נוימן עומד בקומה השנייה, בקצה גרם המדרגות, מביט מטה לקומה הראשונה. לפתע, הוא מזהה מלמעלה שניים לא מזוהים מתחבאים מתחת למדרגות. הוא לא מספיק להגיד משהו, והניצרה כבר מצביעה לתקרה, ובאותו הזמן בדיוק השניים יוצאים מהמחבוא, ידיהם מורמות. יירה? לא. הראל קפץ עליהם, פירק אותם מאקדחיהם, כפת אותם וזרק באיזו פינה.

פ. נפל. זוכרים את הזמן שהם חיכו וחיכו במקום, קפואים. אז הצוות הצעיר יותר היה אמור להשתלט על בית ולחפות על ההתקדמות שלהם פנימה. פ. המפקד חטף כדור בצוואר בתוך הבית. מישהו מהצוות שלו תפס פיקוד, החבר׳ה טיהרו את הבית. המחבלים חוסלו. גם פירקו עליהם מחסניות בווידוא הריגה. מהכאב.

ומה עם נוימן, זפרני ושות׳?
במשך חודש פלוס הם ישבו במשרד שצמוד לראיס, עראפת. כורסאות עור מפנקות, טלוויזיה עם פאשן טי.וי, שרותים דווקא לא היו. אחרי שבועיים שצחצחו שיניים עם מלפפונים, הכניסו מברשות שיניים. אבל תכלס – כלום. נאדה. לא צלפים, לא יריות, לא אקשן. הם ממש ביקשו שישלחו אותם משם לאזורי לחימה מורכבים, אבל המטכ״ל רוצה ״כוח איכותי שלא יעורר תקריות דיפלומטיות״. הם עוד יבדקו את שקית הפיתות של סאיב עריקאת לפני שייכנס לפגישה עם עראפת. יעצרו יחד עם חצי צה״ל את ברגותי. ישימו את טלי פחימה בין כוונות, אבל לא יירו.
אל תדאגו להם. אחרי בערך חודש וחצי בפנים הם יצאו ליומיים בבית ואז תתחיל תקופה של המון עבודה. מעצרים. התקלויות. באחד המעצרים הם גם יביאו את המחבלת שהסיעה את המתאבד למלון פארק בנתניה. סגרו מעגל? לא ממש.

פ. לא יחזור.  סיכוי לשלום? מצחיק. המבצע עשה את שלו? יש כאלה שחושבים שכן. מעניין מה חושבת משפחתו של פ.

 

תחמושת 92 מנצ׳סטר יונייטד - פוסט אורח אילן שטרן
השוער השלישי