ראיתי את עשרים הדקות האחרונות במשחק האחרון של ליברפול בעונה. נהניתי מכל שניה של אדם ללנה. השדרים התמוגגו ממנו. התנועה שלו. המבט שלו. העובדה שהוא תמיד זמין. והטאצ׳ הראשון בכדור. השאלה מה עם הטאצ׳ האחרון.

אם ליברפול של קלופ היתה צריכה להיות מוסברת אז פירמינו. אדם ללנה. ואן דייק ואנדרו רוברטסון. זה בסיס כי ליברפול של קלופ היא קבוצה של מנועים שקטים. אדם ללנה שייך לחבורה שבנתה את היסודות של ליברפול שאתם ראיתם העונה ושהגיעה לגמר האלופות. והעונה הוא היה כלום מזה. כמה דפוק זה יכול להיות בשבילו.

הדבר היחיד שאדם ללנה יכול לקחת מהעונה הזאת זה את האמירה של קלופ שהוא לא צריך מחליף לקוטיניו כי יש לו בקבוצה את אדם ללנה. זה היה הדבר הכי חשוף שקלופ אמר בקשר לקבוצה שלו. כי ללנה וקוטיניו זה לא אותו שחקן כן? גם לא אותו תפקיד.

בליברפול האידיאלית לא צריך את קוטיניו או כל בועט מרחוק ומדרבל. ליברפול לא היתה צריכה את קוטיניו ותיסתדר גם בלי מוצלח. השאלה הנכונה זה אם הוא יסתדר בלעדיה. המוציאים לפועל של האדומים רצים על החלק של הקרחון שנמצא מעל למים. גם הקשרים האחוריים המרכזים שלה קופאים. כשקלופ יביא קשר אחורי כמו שהוא רוצה נראה לאן וכמה רחוק הוא לוקח את הרעיונות שלו. זה לא ענין של עמדות בשביל המאמן המטורף הזה. זה ענין של שחקנים ספציפיים שמבינים את מה שהוא אומר. מנועים שקטים. אקסקיוטרים סמויים מן העין. קבוצה של תודעה. ואם יש לו הצלחה ממש מרשימה  העונה זה שהוא הצליח לאלתר. עם מה שנשאר לו ועם אחד שניים שהוא הביא בשביל ליישם את הרעיונות שלו. תרגיל ב-סגל קצר. תרגיל שאנשים פרפקציוניסטים  מכירים טוב.

ליברפול של קלופ משחקת בין השורות של הטקסט. היא משחקת את מה שאין וזה מרגש. וכל שחקן שרוצה לשים גולים ומוכן לרוץ הרבה מוזמן להגיע לקבוצה של קלופ ולראות איך הוא מיתרומם מעל לדשא.

אם אני מבינה נכון את האיטיות שבה קלופ מתרגם את השחקנים שלו אז ללנה מוכן. גם לאנדרו רוברטסון הוא נתן לשבת על הספסל כמו ילד מנוזל המון המון זמן. רוברטסון היה שחקן טוב גם כשהגיע. ואם אדם ללנה ישחק בגמר גביע אירופה לאלופות. ואם אדם ללנה ישחק בגמר גביע אירופה לאלופות. זה יהיה  ״והערב אימפרוביזציה״.

 

 

 

השוער השלישי