בשנים האחרונות אני עוקב אחרי כדוריד בארץ (בשלבי הסיום של העונה) ובחו"ל (אליפויות אירופה/עולם בינואר, טורניר אולימפי ופיינל פור הצ'מפיונס במאי). אתמול הגעתי לראשונה לאולם "קציר" בחולון כדי לראות כיצד מתנהל משחק ברבע גמר הגביע, כשהפרס הוא הופעה בחצי הגמר ושידור ישיר מהדרייב אין בתל אביב בפברואר.  אפשר לכנות את המשחק בין מ.כ חולון ורמת השרון בשם "דרבי הנדל"ן" בגלל הספונסריות "יובלים" ו-"SGS", בהתאמה.

הכניסה חופשית (אחרי שמוצאים חנייה) והמפלס התחתון מלא בכמאתיים צופים שעושים שמח. אני מבין מהסגל ומהמיקום בטבלה שהאורחת פייבוריטית. ברמת השרון עושים בשנים האחרונות מאמצים לתת פייט להפועל ומכבי ראשל"צ ולמכבי ת"א ולהיאבק על תארים, אבל עד כה ללא הצלחה.  על המגרש אני רואה שמות מוכרים כמו ניבו לוי, אלכס סיצ'נקו, עמית גל והשוער המצוין ניב פישלוביץ'  מול שביעיה אנונימית עבורי של חולון, למעט פטריק אובינה הניגרי.

אוהדת  מבוגרת של רמת השרון, עם צמה ארוכה, לא מפסיקה לעודד ולחלק הוראות ("תעצור את 44, חבר'ה – הגנה" וכו'), אוהד אחר מוציא את זעמו על השופט ("משה אתה רומני גנב… משה תשרוק עכשיו לסיום… אתה בושה… תתבייש"). המקהלה של חולון שרה "הופ, הופ" ולעתים מעודדים את אובינה. ההצלות הרבות של פישלוביץ' סוחטות קריאות התפעלות מאוהדי האורחת, והכרוז מתפרץ בשידור חי וישיר רק כשחולון כובשת. המשחק נשאר צמוד עד למחצית שמסתיימת ב-12:12.

רוב הצופים יוצאים כדי לדבר ו/או לעשן, ומי שמעוניין במזון ושתייה מוזמן למכונה שגובה שמונה שקלים על במבה. המכונה נמצאת בכניסה האחורית למבנה ושם אתה מגלה את השחקנים שעוברים בדרך חזרה מחדרי ההלבשה לאולם. כלומר, אפשר להחליף איתם מילים ולעשות סלפי במחצית, אבל אין מתנדבים.  רמת השרון התעשתה במחצית השנייה וסיימה את המשחק בניצחון 21:24 וכרטיס לדרייב אין.

האקשן לא נגמר, כי אחרי השריקה אפשר לסגור חשבונות,  ולכן אחד הזרים של חולון סולק במהירות לחדר ההלבשה בטרם ביצע את זממו. אחרי כמה דקות מתחילות מחיאות כפיים לעבר הקהל והפינוי מהאולם מתחיל.  בערב אני בודק  באתר של האיגוד ומגלה ששמות השופטים היו נועם ולאונרד, ולכן תוהה מיהו אותו משה "רומני גנב… אתה בושה".

שלוש בעשר
פלאפל בלחמנייה עשר שקל