אנפילד רואד פינת בן יהודה (לאהוד קבוצה זרה)

האם זה רציני לכנות מישהו מגבעתיים "אוהד ברצלונה" או "אוהד ליברפול"?

תמונה1

בתחילת השבוע התפרסמה ב"הארץ" רשימה של איתי מאירסון שעוררה הדים רבים, שלא לומר זעם, בקרב אוהדי ליברפול בישראל, כפי שבא לידי ביטוי במאמר תגובה שפרסם יו"ר חוג האוהדים בישראל יוסי אלקריאף.

למי שפספס, מאירסון טען שאוהדי ליברפול הם "תופעה מרגיזה ועצובה אפילו יותר מילדיהם ואחייניהם מגדודי מסי, משום שהם לא עברו את שטיפת המוח האינדוקטרינטורית שעברו אלה; בעוד ילדיהם ואחייניהם חושבים שזה נורמלי לילד ישראלי לזהות את עצמו כאוהד ברצלונה, אבותיהם ודודיהם מודעים היטב לדיסוננס – ועדיין "אצלנו באנפילד", ועדיין "אנחנו בליוורפול", ועדיין "רוג'רס הזה הורג אותנו", ועדיין "סטיבי ג'י".

הרשימה הזו והדיון שהתפתח בעקבותיה הובילו אותי למחשבה על המשמעות של להיות אוהד של קבוצה זרה.

האם באמת ניתן להגדיר מישהו שגר אלפי מילין מהעיר ממנה מגיעה הקבוצה, ואולי אפילו לא ביקר בה מעולם, כאוהד הקבוצה המקומית? או במילים אחרות, האם זה רציני לכנות מישהו מגבעתיים "אוהד ברצלונה" או "אוהד ליברפול"?

מצד שני, אני אישית מכיר כמה כאלה שחיים ונושמים את הקבוצה שהם אוהדים מעבר לים לא פחות אם לא יותר מהאוהד המקומי.

האם אותו אחד מגבעתיים שמוציא כמה אלפי שקלים בשנה כדי לנסוע לראות את הקבוצה, כמה מאות שקלים על החולצה, פותח את הבוקר עם כל האתרים המקומיים ויודע לדקלם בעל-פה את הסגל של קבוצת המילואים הוא פחות אוהד מאחד כזה שגר בעיר ואולי יוצא לו לראות יותר משחקים בעונה כי יש לו כרטיסים מחברים או דרך העבודה, אבל ישן בסדר גמור בלילה גם אחרי שהיא מפסידה?

ובכלל, האם ניתן להגדיר מה זה אוהד? לסווג רמות של אהדה?

אנחנו כאוהדים מאוד אוהבים לעשות את זה. יש "אוהדים שרופים" ו"אוהדי כורסא" ו"אוהדי הצלחות" ואפילו "אוהדים רדומים".

אבל נדמה שאהדה, כמו אהבה, היא רגש מורכב שחווה עליות וירידות ויש לו ביטויים שונים ומשונים ולפעמים אפילו סותרים (אוהד יכול לרצות שקבוצתו תפסיד כדי שהמאמן יפוטר).

וכמו אהבה, היחיד שיכול להעיד עליה הוא האדם עצמו, אם הוא אוהב אז הוא אוהב ואם הוא אוהד אז הוא אוהד.

לאהוד קבוצה זה לאמץ זהות מסוימת. ויש אכן משהו מרגיז באנשים שמאמצים זהות זרה. משהו מתנשא. כמו אומר: אתה תקוע באיילון עם לוזון ואופירה ואני ברומנטיקה של ליברפול על גדות המרסי או בקלאסה של גאודי בברצלונה… ואתה אומר לעצמך: "בחייאת… הרי שנינו גדלנו רחוב אחד מהשני בבת-ים!"

אז אולי הדבר הנכון לעשות הוא לומר שאוהדי ברצלונה או ליברפול בישראל הם בדיוק כאלה: אוהד ליברפול ישראלי, או אוהד ליברפול מישראל. ויש אוהד ליברפול מאוסטרליה ואוהד ליברפול מנורבגיה ואוהד ליברפול מווייטנאם. ויש אוהד ליברפול מליברפול. ולכולם יש להם משהו משותף, אבל גם שונה.

אנחנו אוהדים את אותה קבוצה אבל מתוקף העובדה שאני ישראלי, עם רקע תרבותי שעיצב את האופי שלי באופן מסוים, החוויה הרגשית שלי היא שונה, מה שהופך את חוויית האהדה שלי לשונה.

אני אישית מודה שאני מרגיש הרבה יותר בנוח בקרב החברים מקהילת אוהדי ליברפול בישראל מאשר עם אוהדי ליברפול מקומיים מהעיר. למען האמת, אני אפילו מרגיש את זה עם אוהדי ליברפול אחרים שאינם מקומיים – הכרתי והתיידדתי מאוד עם אוהדי ליברפול מיוון, יפן ואפילו מלאזיה, אבל נדמה לי שאף פעם לא עם אוהד ליברפול מקומי.

אמשיך ואתוודה שלמרות שבכל פעם מחדש התרגשתי מאוד לבוא בשעריו, גם תמיד חשתי איזושהי זרות מסוימת באנפילד. זה וודאי שמעולם לא הרגיש לי כמו בטדי. שם יכולתי לבוא בכפכפים וטי-שירט ולשם רגליים על השולחן. באנפילד תמיד הרגשתי שאני צריך להיות מנומס ולכבד את המארחים. בקופ מעולם לא התחבקתי עם אנשים שאני לא מכיר אחרי גול.

כשהבנתי שכדי להיות באנפילד במשחק האליפות, אם וכאשר, אצטרך בערך למכור כליה, התחלתי להתלבט האם לא שווה אולי לפחות להתקרב ולנסוע כדי לראות את המשחק בעיר עצמה. אבל אז אמרתי לעצמי שאם לא במגרש, אני לגמרי מעדיף להיות בארץ ולחוות את הרגע עם החברים מהחוג הישראלי מאשר עם אנשים שאני לא מכיר בעיר זרה.

אז אני אולי חלק מקהילת אוהדי ליברפול בעולם, שמונה כמה עשרות מיליונים ברחבי הגלובוס, אבל מדויק יותר לומר שאני חלק מקהילת אוהדי ליברפול בישראל עם הזהות והייחודיות שלה.

או בקיצור… סטיבי ג'י שולטטטטטטטטט!!!!!

*

והנה קהילת אוהדי ליברפול בעיראק. יא סלאם!

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

הטורניר לזכר גשימוב, מחצית ראשונה: עלייתו ונפילתו
נוריץ׳. כולם צריכים להיות בעד גיגס!

67 Comments

אזי 26 באפריל 2014

אני לא חושב שיש בעיה עם לאהוד קבוצה מחו"ל, קצת כמו להתאהב בבחורה בחו"ל ואז לחזור לארץ.
זה לא אומר שאתה לא אוהב אותה.
אבל כן, אני לא מבין איך זה אפשרי.
אני אוהד של מנצ'סטר יונייטד באנגליה.
אני אוהד מנצ'סטר לפחות מאז שאני אוהב מכבי תל אביב.
אבל בחיים לא אוכל להיות מושקע רגשית בקבוצה שנמצאת 6 שעות טיסה ממני כמו בקבוצה שאני רואה כל שבועיים מהמגרש.

אוהדים שרופים של קבוצות זרות היא תופעה מוזרה בעיני, אני לא מבין איך זה אפשרי. איך אפשר לשקוע עמוק כל כך במשהו כל כך רחוק?
אבל הם (אתם? אנחנו?) קיימים, ואף כתבה לא יכולה לקחת מהם אה הקבוצה שלהם.

לימון מריר 26 באפריל 2014

יותר כמו להתאהב בדוגמנית ולעקוב אחריה ממקום למקום. זאת לא אהדה, זו הערצה. אוהד הוא שייך, השחקנים והמועדון לוקחים אותו בחשבון. סטיבי נלחם בשביל הקהל באנפילד, לא זה שביפן וראשל"צ.
משם התחושה המוזרה שרבים מזכירים כשהם פוגשים בקהל המקומי, זה כמו לפגוש בבן זוג של הבחורה שהם עוקבים אחריה ולכן גם החשד ההדדי.

איציק אלפסי 26 באפריל 2014

יופי של דימוי! לא יודע אם אני מסכים אתו, אבל בהחלט מעניין לחשוב על זה כך.

משה 26 באפריל 2014

1. טור הניתוח לכתבה הנלעגת של מאירסון עולה על הנפיחה הכתובה שהאיש הקיא בכמה דרגות.
2. אני לא רואה הבדל מבחינתי בין אהדה לליברפול לאהדה למכבי ת"א, לא גדלתי ליד קריית שלום או בכלל בגוש דן, איזו סיבה יש לי להתחבר לקבוצה מחוץ לעיר שלי (אותה אני אוהד וראיתי מאות ממשחקיה במגרש) ? יתרה מזאת, לי זה מוזר שמישהו שגר בב"ש אוהד קבוצה מת"א כשיש לו קבוצה מתחרה ליד הבית.
3. אני חי ונושם את ליברפול מילדות, נכנס לאתרים בנושא כל היום, חושב מה יהיה במשחק הבא, חולם על רכש כזה או אחר. הסיבה שגל האהדה לברצלונה נלעג בעיני זה בגלל שהוא כולל הרבה מאוד אנשים שאין להם הקשר ספורטיבי כלל מחוץ לטרנד הזה. אני מכיר אנשים שהיו בקאמפ נואו מספר פעמים ולא יודעים איפה זה בלומפילד. ועוד לא נכנסתי לגיחוך של דגלי ישראל ביציע. כשהאבק יתפזר יישארו שם אוהדי כדורגל אמיתיים שניתן יהיה להתייחס אליהם ברצינות.
4. אני מסכים לגבי היחסים עם אוהדים בעולם גם אני חשתי מעט חשד מאוהדים מקומיים. מעניין אם זה קיים במקומות אחרים או שזה בגלל ה"אופי המיוחד" של אוהדי ליברפול.

בני תבורי 26 באפריל 2014

אין לי ספק שמאירסון נוסע על סוסיתא, לובש אתא, נועל המגפר, לא צופה בפורנו (גרמני) מתנזר מהמבורגר (אמריקאי) ועוד אלף דוגמאות המציגות את הטקסט שלו באור מגוחך. למרות זאת, מתוך דבריו אני דווקא מאוד מתחבר לפסקת הסיום: "אוהד של ליברפול הוא אחד שלא עולה לו בתחתית הלב טעם חמצמץ של זרות ומבוכה כשהוא אומר בפה מלא: אני אוהד ליברפול". זה אני.

ריצ'י מקאו 27 באפריל 2014

+1

Matipool 26 באפריל 2014

ניסיתי לקרוא את הטור של מאירסון כשפורסם לראשונה ומישהו בדה באזר נתן קישור אליו אבל לא הצלחתי להמשיך מעבר להתחלה למרות שנרשמתי שם לעשר כתבות בחודש בחינם .
בעידן של היום זו ממש לא בעיה להיות אוהד שרוף של קבוצה מעבר לים . פעם זה באמת היה שונה ואני יכול להעיד על עצמי שכילד אהדתי את הפועל כפ״ס לפני ליברפול כי היא הייתה ליד הבית , כי ראיתי את השחקנים מדי פעם ב ״ חיים האמיתיים ״ וכי את ליברפול ראינו רק מדי פעם במשחק השבוע וקראנו עליה במוסף הספורט ביום ראשון .
היום הכל שונה . הכדורגל הישראלי הרחיק אותי ממנו בעשור האחרון והוא לא מעניין אותי כהוא זה כיום ומצד שני , עם כל הקידמה והמדיה המודרנית , אתה יכול להרגיש מחובר לגמרי לקבוצה .
אם וכאשר , אני מאד רוצה לנסוע לליברפול גם אם לא יהיה לי כרטיס למשחק . אני חושב שהחוויה מהחגיגות תישאר לכל החיים . לראות את השחקנים על האוטובוס הפתוח ולשמוח עם כל האוהדים – חלום !

Matipool 26 באפריל 2014

נ. ב. – סחטיין על האוהדים העיראקיים . כבוד !

איציק אלפסי 26 באפריל 2014

לגמרי!

D! 26 באפריל 2014

מתי
http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:

הנה – לא חייבים לשלם.

סימנטוב 26 באפריל 2014

גילוי נאות, את הכתבה של מאירסון קראתי עד ה4.9 ש"ח. אני כן אוהד את יונייטד יותר מכל קבוצה אחרת (ולא בגלל ההצלחות, התחלתי לאהוד ב73) אני לא מרגיש שהקבוצה היא חלק מהזהות שלי, להבדיל מקורבת משפחה שגרה שם ולה כל יריבות עם קבוצה כלשהי היא הרת גורל. אני מעדיף שאם לא יונייטד אז שלא תהייה אלופה שהיא יריבה ישירה אבל אשמח בשביל אנשים שאני מכיר, בניהם קרובי משפחה שבחרו באדום הלא נכון. האושר והעומק התרבותי סביב הכדורגל האנגלי מספק לי את הריגוש שהכדורגל הישראלי לא מתקרב אליו. אני כבר מתקשה להתחבר הקבוצה שלי (הפועל פ"ת) היא מנוהלת בצורה מזוויעה שנים, קשה לי עם לוזון אני כבר לא מסוגל לקרוא עליו או על טביב.
גם אני חשתי זרות מסוימת באולד טראפורד, אולי בגלל שזה לקח לי יותר מדי שנים עד שבאתי בשעריו (אבל כן התרגשתי כשפרגוסון היה כמה מטרים ממני).

יוסי אלקריאף 26 באפריל 2014

איציק, כתיבה טובה נהניתי לקרוא.
תעלה גם את התגובה הרשמית של החוג שלנו כקישור..
http://www.haaretz.co.il/sport/opinions/1.2302851

Matipool 26 באפריל 2014

יפה מאד , יוסי .

איציק אלפסי 26 באפריל 2014

תודה יוסי. הוספתי את הקישור לתגובה בתחילת הפוסט.

זה משנה 26 באפריל 2014

למי שלא מצליח לקרוא את הקשקוש הזה במלואו ומעוניין לבזבז עליו את חמשת דקות הקריאה, בבקשה:

לא מחויב המציאות || למה אוהדי ליוורפול הישראלים מרגיזים יותר מגדודי הילדים של מסי
ליוורפול עושה משהו מגוחך לאוהדי הכדורגל בישראל. בגלל שהם מבוגרים ועצמאיים יותר, כך הופכת התופעה למרגיזה ועצובה אפילו יותר מילדיהם ואחייניהם "אוהדי" בארסה

איתי מאירסון
22.04.2014
20:00

1. הגענו לשלב הזה בעונה, בו מפקד המרחב מחליט באיזה איצטדיון יתקיים משחק ההכתרה; השלב הזה, בו החישובים היחידים בצמרת הם כמה כמה צריך להיגמר סכנין נגד באר שבע כדי שמכבי תחגוג אליפות בדרבי; השלב הזה, בו קבוצות התחתית נאבקות בינן לבין עצמן מי מהן צריכה יותר את שלוש הנקודות – והיא גם זו שזוכה בהן; השלב הזה, בו החל מהשבוע הבא משחקי התחתית ייערכו באותה השעה, ואבוי לכולנו אם לא; השלב הזה, בו אפשר לדבר על משהו שלא קשור באופן ישיר לליגת העל, מבלי לפחד שפספסנו משהו.

2. הנה שיחה שלא התקיימה מעולם, בין שני צעירים אנגלים תושבי איפסוויץ'. צעיר א': "הפועל באר שבע? אר יו פאקינג קידינג מי? אתם, הגמלים מהדרום, הכי רחוק שהגעתם זה היה בשנות ה־70', תחת שרביטו של סר אמסיה ליווקוויץ' המיתולוגי". צעיר ב' משיב לו בבוז: "פאק אוף, יו דירטי מק'כבי פאן. כל אחד יודע, מהנגב קאונטי ועד ג'אפה דיסטריקט, שמק'כבי סתם ילדים בכיינים ומפונקים. חכה חכה שתגיעו אלינו לווסרמיל סטדיום. ווי וויל קיק יור אס סואו באד, שאתם תחזרו לרוטשילד אבניו בוכים".

והנה שיחה שדווקא כן התקיימה, בין שני צעירים ישראלים תושבי קרית ביאליק. צעיר א': "צ'לסי? למה מי זה צ'לסי? סתם ילדי כאפות מיליונרים מלונדון. ליוורפול זה אימפריה, אחי, זה מסורת אחושרמוטה, זה נשמה. תבוא אלינו לאלנפילד תראה מה זה צמרמורת". צעיר ב' משיב לו בבוז: "וואלאק אתם חיים בסרט אתם. לנו יש את המיוחד. תן לו שנתיים הוא עושה שתי אליפויות פלוס צ'מפיונס, בפרצוף של כולכם. בדוק, אחי".

ליוורפול עושה משהו לאוהדי כדורגל בישראל. משהו מגוחך, על גבול המכעיס. האליפות שעומדת בפתח – ווית' גוד'ס הלפ – מוציאה מישראלים רבים את אהדתם לליוורפול, או את מה שהם תופשים כאהדתם לליוורפול. הם פולטים ביטויים כמו "אנחנו בליוורפול" או "אצלנו באנפילד" בקלות בלתי נסבלת; הם מגלגלים על לשונם את ה"מרסיסייד" בטבעיות אבסורדית, מבלי שהם באמת יודעים מה זה לעזאזל "מרסיסייד"; הם טוענים ש"רוג'רס הזה הורג אותנו", למרות שלא ברור מי זה אותנו ולא ממש ידוע מי זה רוג'רס; הם נוקבים בשם "סטיבי ג'י" כאילו הוא אחד משלהם והם אחד משלו, כאילו אחותו של סטיבי למדה איתם בתיכון סנט אדוארדס, כאילו אמא של סטיבוש היתה קונה את הנקניק באותו אטליז עם אמא שלהם.

בניגוד ל"אוהדי" ברצלונה בישראל, שניזונים מברסה טי־וי באפיקים 55 עד 58 בממיר שלהם, "אוהדי" ליוורפול הם סוכנים עצמאיים יחסית. רובם מבוגרים יותר מהחיילים של מסי שמסתובבים בינינו. רובם נולדו בשנות ה־70' וגדלו על עשר דקות שבועיות של קני דלגליש וג'ון בארנס בערוץ 1, וגם קצת אבי כהן ורוני רוזנטל. "אהדתם" לליוורפול נשענת על סנטימנט נוסטלגי מדומיין, שמגובה בחיזוקים מוויקיפדיה ומיוטיוב. לא הרבה יותר מזה.

עובדת היותם סוכנים עצמאיים, הופכת אותם לתופעה מרגיזה ועצובה אפילו יותר מילדיהם ואחייניהם מגדודי מסי, משום שהם לא עברו את שטיפת המוח האינדוקטרינטורית שעברו אלה; בעוד ילדיהם ואחייניהם חושבים שזה נורמלי לילד ישראלי לזהות את עצמו כאוהד ברצלונה, אבותיהם ודודיהם מודעים היטב לדיסוננס – ועדיין "אצלנו באנפילד", ועדיין "אנחנו בליוורפול", ועדיין "רוג'רס הזה הורג אותנו", ועדיין "סטיבי ג'י".

יש פתרון לתופעת הליוורפוליות המקצוענית: החליפו את השורש א.ה.ד בשורש א.ה.ב – וכל הטור הזה יימחק כלא היה. אני אוהב את ליוורפול, אבל לא אוהד שלה; אני אוהב את סטיבן ג'רארד, אבל לא אוהד של סטיבי ג'י; אני מתמלא צמרמורת כשאני שומע את "יו'ל נבר ווק אלואון" באנפילד, אבל יודע שאני לא חלק מהשיר הזה ושהוא לא חלק ממני.

לאהוב את ליוורפול – בניגוד ל"לאהוד" אותה – פירושו לכבד אותה, לכבד את אוהדיה האמיתיים, לכבד את הכדורגל האנגלי ולכבד את הכדורגל הישראלי המקומי. לאהוב את ליוורפול זה לדעת שאוהד ליוורפול יכול להיחשב רק אחד שחטף מאוהדי אוורטון מכות בבית הספר יום אחרי הפסד בדרבי; רק אחד שיודע לנקוב בשמו של קורבן אחד מאסון הילסבורו; רק אחד שיודע איזה קו אוטובוס מגיע מתחנת הרכבת של שפילד לאיצטדיון הילסבורו; אוהד של ליוורפול הוא רק אחד שלא עולה לו בתחתית הלב איזה טעם חמצמץ של זרות ומבוכה, כשהוא אומר בפה מלא: אני אוהד של ליוורפול.

אריק 26 באפריל 2014

אני חושב שאחד ההבדלים הוא בשנאות. אני אדיש לחלוטין לסיטי ואפילו נהנתי לראות את אוהדיה חוגגים אליפות אפילו שזה היה על חשבון יונייטד. מרגע שנגמר מה אכפת לי? אני לא הולך לעבודה למחרת עם אוהדי סיטי. אותו דבר לגבי ליברפול אני ממש שמח בשבילכם אפילו שזה עולה לי בכל מיני סמסים מאנשים שלא דיברתי איתם שנים. ובדומה לך לא הצלחתי להתחבר לאוהדי יונייטד מקומיים. הם היו לי שחצנים מדי. דווקא עם אוהדי סיטי טיילתי ונהנהתי מהקינטור ההדדי, כמובן שהטענה של מאירסון הושמע לי מהם כל הזמן. אבל ברוח טובה. אבל זה מקרה בודד הם אפילו לא התחילו לאהוד קבוצה שיש לה יונה בשם מה הם יודעים?

איציק אלפסי 26 באפריל 2014

מסכים. גם אני מודה ששמחתי כשיונייטד נצחו את באיירן ב-99'. למעשה היריבות עם יונייטד הפכה עבורי משמעותית רק באמת בתקופה שהתגוררתי באנגליה.

wazza 26 באפריל 2014

לאריק, אני לא יודע אולי זה בגלל שאני צעיר ממך (אמא שלי היא ממנצ'סטר וגיליתי את הקבוצה בערך כשגיגס גילה את ההרכב הפותח אני מעריך) אבל אני ממש מתעב את הסיטי (המשפחה שלי שם אוהדי סיטי) ולא מסוגל לעכל את האפשרות שליברפול יצמצמו ל20:19 (אבא שלי אוהד ליברפול והפועל פ"ת- אוהד הצלחות טיפוסי…)

לאוהדי ליברפול פה – אני צירפתי לינק למאמר של מאירסון לפוסט של אריאל בזמנו ומהתגובות שלכם נראה כאילו אתם מתייחסים אליו יותר מדי ברצינות, אתם לא צריכים להתנצל על כלום.

אריק 26 באפריל 2014

אתה בן של בני?

wazza 26 באפריל 2014

קיבוצניקים הכל יכול להיות

משה 26 באפריל 2014

אריק,
אני מתחבר לגבי מה שאמרת לגבי השנאות אבל בחידוד מסויים, את השנאות שלי פיתחתי בעצמי ולא ירשתי מהקבוצה. אני שונא את יונייטד ואת מי שמייצג אותה ספורטיבית(פרגוסון, גיגס, סקולס …) על עשרים השנים האחרונות שהיו בשלטון. אני מתעב את צ'לסי בעשר השנים האחרונות בעיקר כתוצאה מהמפגשים בתקופת בניטז-מוריניו. לעומת זאת לא הצלחתי לשנוא את אברטון גם כשניסיתי, אני אפילו מחבב אותם.

אריק 26 באפריל 2014

משה זה לגיטימי לחלוטין והרבה יותר הגיוני מלבלבל על מנקס וסקוזרים.

Matipool 26 באפריל 2014

אפרופו אברטון – איזה באסה שהפסידו היום ועוד בצורה כזו . אם ארסנל בורחת להם , הם עלולים להיות פחות חדורי תשוקה לניצחון ממה שקיווינו מול סיטי בשבוע הבא .

איציק אלפסי 26 באפריל 2014

לכן גם אני העדפתי שהם ינצחו היום (למרות הסנטימנט הידוע שלי לסיינטס :) ). אבל מצד שני, הם עדיין לא איבדו לגמרי את הסיכוי לליגת האלופות ונדמה לי שהם גם צריכים את הנקודות כדי להבטיח מקום בליגה האירופית. ובכל מקרה, באנגליה יש עדיין את התרבות שקבוצות נותנות את הכל גם כשכבר אין להם על מה לשחק.

ג'וני 26 באפריל 2014

מליברפול נשאר רק השם!!!
הקבוצה הנוכחית של ליברפול לא מעניינת אף אחד. רוב האנשים בכלל לא יודעים איך נראים השחקנים
פשוט אוהדיה שומרים לה חיבה מהעבר במיוחד מהתקופה הגדולה של דלגליש, רוזנטל, בארנס ראש וכו' וזה הכל.

bb 26 באפריל 2014

צודק. הקבוצה הראויה היחידה בליברפול היא קבוצת הכדורסל של העיר, הגאווה של המרסיסייד, המרסי טייגרס!

בני תבורי 26 באפריל 2014

וג'מצ'י

ערן 26 באפריל 2014

ג'וני, התגובות האלה הן כשמן בעצמותינו. ללא שונאים וקנאים, זה לא באמת זה.
בבקשה, אל תיעלם לנו!

נתן 26 באפריל 2014

ספורט זה כיף ,הערצה עיוורת לקבוצה במיוחד זרה מיועדת לאנשים ללא חיים. מכאן נובעת התמיהה לאהדה של אנשים בוגרים לליברפול ,קצת דבילי גם בעיני, הרבה יותר מילד חובב מסי.

נתן 26 באפריל 2014

מעניין אם יש ליברפולים שאוהדים את שבאב אל בגדדיה או את ביתר ירושלים ומתגעגעים לימקא

דנידין 26 באפריל 2014

אבל אני יכול להבין את הסנוביות של האוהדים המקומיים כלפינו, אוהדי החוץ, כי מבחינתם הם האוהדים האמתיים, שנושמים וחיים את הקבוצה ומלווים אותה יומיום, והולכים למשחקים (כנראה הרבה יותר מאיתנו, אפילו אם הם הולכים רק לשלושה משחקים בשנה), ואילו אנחנו טרמפיסטים במקרה הטוב ואוהדי שרימפס שמעלים להם את המחירים במקרה הרע.

יואב בורוביץ' 26 באפריל 2014

הטקסט של מאירסון היה מטומטם. אני אוהד ליברפול מגיל חמש. זו קבוצת הכדורגל הראשונה שהכרתי (ואהבתי), הרבה לפני שהפכתי לאוהד של מכבי תל אביב בגיל 7 וחצי. אגב, את מכבי הפסקתי לאהוד בגיל 18, ואת ליברפול אני אוהד עד היום. אני אוהד את ליברפול למרות שבחיים לא ביקרתי באנפילד. גם במשך שנים פחות עקבתי אחריה (עקבתי, אך לא ראיתי כל משחק. בעיקר בגלל שלא אהבתי את הכדורגל ובעיקר בעיקר כי לא היה לנו כמעט סיכוי לזכות באליפות). האהדה שלי לליברפול מתחברת לכדורגל נפלא ואולי בעיקר להצלחות גדולות. איני אוהד של הצלחות. כשהייתי אוהד שרוף של מכבי-רגל לא זכינו בחיים באליפות ודווקא לאחר האליפות הראשונה בחיי כאוהד (הראשונה בעידן אברם הראשון) הספקתי לאהוד את הקבוצה, כי מבחינתי המטרה כבר "הושגה" (וגם, איל ברקוביץ' בדיוק פרץ לזירה, ואהבתי אותו הרבה יותר מאשר את שחקני מכבי של אז).
אבל את ליברפול תמיד המשכתי לאהוב- מעין אהבה טהורה כזו, שאינה תלויה בדבר (גם אם לא ראיתי את כל המשחקים). למעשה, ליברפול זו הקבוצה היחידה שאני יודע בבירור (כמעט. עד כמה שניתן לדעת משהו בבירור) שאוהב ואוהד כל חיי. ועוד משהו: הייתי בשני הגמרים של ליברפול בצ'מפיונס (איסטנבול והגמר המסריח מאתונה) והעונה אני הרבה יותר מאושר ומרוגש ממה שליברפול עושה. אומר את האמת: באיסטנבול לא הכי נהניתי כי הייתי חייב להגיש טור לספורט הארץ ולא היה לי כמעט דרך טכנית לעשות זאת, וכאשר המשחק נכנס להארכה נלחצתי מאוד שמדור הספורט ששילם על חלק לא מבוטל מהנסיעה, לא יקבל טור טוב (באמת הטור בסוף לא היה מדהים. כי העברתי אותו בעל פה מטלפון כאשר העורך בקושי שומע אותי). כן, גם השיא של איסטנבול לא נחרת אצלי באופן אישי כאירוע חיובי בלבד. אפילו הדרבי של איסטנבול שלושה-ארבעה ימים קודם לכן כאשר פנר זוכה באליפות מול גלא (באצטדיון של פנר) זכור לי כמשחק עם אווירה מרגשת יותר.
כלומר, ליברפול מבחינתי אינה התרגשות בכל מחיר מכל דבר. אבל כשליברפול מרגשת ואיכותית- כפי שהיא העונה- אז אני מאוד משתדל שלא להפסיד משחק. ואני שמח בשערים שלה כפי שאני לא שמח בשום התרחשות ספורטיבית אחרת. ואני מאמין בקבוצה הזו, אמונה שמתבססת גם על אהבה. והאמנתי שהקבוצה הזו תזכה באליפות עוד לפני חודשים רבים, כאשר אוהדים רבים לא העזו להאמין בדבר כזה. האמנתי שנזכה כי ראיתי את היריבות (סיטי וצ'לסי) וזיהיתי שאין לא די איכותיות וגם כי ראיתי איזה כדורגל התקפי ומקסים אנחנו משחקים. כדורגל שאפיין את ליברפול הקסומה של שנות ילדותי המוקדמת. כאשר התאהבתי לראשונה בכדורגל. ההתאהבות הזו, היא בעיקר בגלל ליברפול. לכן היא תמיד בלב. ולכן מי שקורא על כך תגר, כמו מאירסון, עושה טעות גדולה.

Matipool 26 באפריל 2014

קצת מוזר לגבי איסטנבול , המשחק שגרם לאוהדי ליברפול בישראל לצאת מהחורים שלהם , להתאחד ולהקים את מועדון אוהדי ליברפול בישראל .
אני זוכר מצוין שאתה דיברת על אליפות כבר לפני כמה חודשים כשרובנו חלמנו על מקום רביעי .

יואב בורוביץ' 26 באפריל 2014

אני יודע שכשפי שאני אהבתי בליברפול (בזמן ובגיל שהתאהבתי בה), כך התאהבו בה ישראלים רבים-רבים נוספים. זו הסיבה העיקרית שבגללה אני חושב שמה שמאירסון כתב אלה שטויות מוחלטות. המחשבה שילד ישראלי לא מסוגל להתאהב בקב' באנגליה ולאהוד אותה כל חייו, היא פשוט לא חכמה.

assaf 26 באפריל 2014

הטור של מאירסון באמת לא משהו אבל כמות האמוציות שהוא גרר מראה שהוא נגע בנקודה רגישה.

מבחינתי אהדה לקבוצת כדורגל זה משהו אישי לחלוטין. אני אוהד ליברפול מגיל 6 ועדיין אני מגחך שבאים כל מיני אוהדים שטוענים שבגלל שאני אוהד ליברפול אני חייב לשנוא את אברטון ולקבל עלי עוד כמה דברים.

משום מה כדורגל כמו דת מושך אליו אנשים מאד דוגמטים שיכולים לראות דברים רק בשחור לבן ואו שאתה איתנו או נגדנו.

גם אני כמו יואב התחלתי לאהוב את ליברפול בגלל הכדורגל הנפלא ונשארתי אחרי שגיליתי את שאנקלי. ליברפול מספקת לי בריחה מהמציאות הישראלית כל יום ראשון (או שבת) ששעתיים אני לא נמצא פה.

אני לא חושב שהקבוצה שייכת לאוהדים של ליברפול יותר משהיא שייכת לי. בעולם גלובלי זה מותג. ועובדה שיש מועדוני אוהדים בכל העולם. שרופים.

אבל אני מבין שלפעמים אוהדים זרים נותים לבלבל מושגים. כמו לדוגמא שכל אוהד ליברפול חייב לזכור את מורשת הילסבורו. שלא תהיה אי הבנה. הילסבורו זה מקרה עצוב ומזעזע וחוסר צדק משווע. אבל איך אוהד של גדל בליברפול יכול להתחבר לתחושת הקיפוח שתושבי העיר מרגישים באנגליה מבלי לגור שם?

המסקנה שלי היא פשוטה: אני אוהד ליברפול גאה ואף אחד לא יכול להגיד לי איך לאהוד את הקבוצה. זה משהו אישי מאד.

יואב בורוביץ' 26 באפריל 2014

+1

איציק אלפסי 26 באפריל 2014

אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת אסף, בייחוד לגבי הילסבורו, גם לי קצת קשה להבין את זה. התייחסתי לזה בזמנו בטור הזה: http://geshemalfasi.com/archives/211

מיכאל 26 באפריל 2014

בכלל כל עניין הגדרת האהדה והגדרת העצמי בעיני אחרים לא מובנת לי ומרגישה לי שהיא יותר מאפיין ישראלי משאר העמים. אני אוהד ברצלונה. כן, ברצלונה. לא מרגיש צורך להתנצל או להבהער שאני אוהד אותה עוד לפני תקופת רונאלדיניו. אני גם ישראלי. למה למישהו יש את הזכות להגיד לי את מי אני אוהד והאם זו אהדה אמיתית? למה אנחנו מרגישים את הצורך להסביר- כן הייתי בקמפ נואו או לא הייתי? זו הקסוצה שלי. בדומה לכל אותם אנשים שמבקרים את אוהדי מכבי-סל, פרוות ורולקס. למה שהם יקבעו מי הוא אוהד? ואם הם יוצאים לפני סוף המשחק למה הם פחות אוהדים? אולי די לפשפש בתחתונים של האחר ולהחליט בשבילו אם הוא אוהד? השטות הזו מגיעה עד רמה שהאוהד צריך להסביר שהואהיה עם גווארדיולה/בזבי בחוג מקרמה. די כבר עם זה. כל הוויכוח מיותר. איציק אוהד ליברפול כי ככה הוא החליט, והדבר נכון לגבי כולם פה

חנן 26 באפריל 2014

הטענה היא שיש מהות לקבוצה, שאדם מקומי מכיר אותה ושאדם זר לא יכול להתחבר אליה באותו אופן, כי הקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהמקום והמקום הוא חלק בלתי נפרד מהקבוצה. שאין פה רק עניין אישי, אלא יש צורך בהכרות עמוקה עם המשמעות של הקהילה מאחורי הקבוצה ועם הערכים שהיא מייצגת.
אתה חייב להודות שיש משהו מגוחך באדם שלא ביקר באנפילד מעולם אבל דן ביחסים בין היציעים השונים באיצטדיון. או מישהו ששר שירי עידוד באנגלית לשחקנים כשהוא צופה בהם משחקים בטלוויזיה. ברור שאהדה זה עניין אישי, אבל לא רק. באותה מידה שקשה לנו לפעמים לשמוע הרצאות שלמות מאמריקאים לגבי מה צריך לעשות כדי לתקן את החברה הישראלית. זכותם, אבל הם לעולם לא יבינו כמונו את מהות העניין, כי הם לא חיו פה עשרות שנים והחברה הישראלית היא לא חלק בסיסי באיך שהתעצבה הזהות שלהם.

חנן 26 באפריל 2014

כי לפעמים להיות אוהד הפועל זה גם להרגיש שכולם שונאים אותך כי אתה שמאלני, ו"לעומתי", ונגד הזרם. איך שני יפנים שיחליטו שהם אוהדי הפועל אמורים להתחבר לזה?
כי לפעמים להיות אוהד מכבי זה להרגיש שאתה אוהב את מדינת ישראל, שאתה התגייסת לצה"ל, שאתה מאמין ביאיר לפיד. איך פרואני שאוהד מכבי אמור להזדהות עם זה?
כי לפעמים להיות אוהד הפועל חיפה זה להיות היחיד בכיתה שהוא לא ירוק, שכל שנה צריך לשמוע איך אוהדי מכבי צוחקים עליו אחרי הדרבי, להגיע לקריית אליעזר החצי נטוש ועדיין להרגיש שאתה אוהב את הקבוצה שלך אהבה גדולה, למרות שאתה די בודד. איך אוהד הפועל חיפה מלזי אמור להזדהות עם זה?

אני חייב לציין שלמרות שאיתי מאירסון מכביסט, אני די אוהב אותו.

ערן 26 באפריל 2014

בהמשך לדברי אלפסי ובורוביץ'- להערכתי הרוב המוחלט של אוהדי ליברפול בארץ הינם אחת מ-2 קבוצות:

1) "זקנים" כמוני (אוהד משנת 1979, אז גם הפכתי לאוהד אמיתי של מכבי תל אביב).
הביקור ראשון שלי באנפילד היה בדיוק לפני 30 שנה, ביוני 1984. הכרחתי ברוב חוצפה קרובי משפחה ממנצ'סטר (אוהדי יונייטד!), אצלם התארחתי במשך שבוע, להסיע אותי ביום ראשון לליברפול, שם מצאנו אנפילד נעול. הימים היו ימי אליפות אירופה לאומות (צרפת עם פלטיני אירחה, וזכתה). כילד ישראלי עקשן לא ויתרתי עד שנמצא מי שפתח לי את השערים להיכנס להיכל, לדרוך על הדשא ולהתרגש עד דמעות.

2) אלה שקיבלו את האהדה בירושה. למשל, הבן שלי, שכבר ארבע שנים אוהד ליברפול אדוק, לא הסכים לשחק קבוצה אחרת בפלייסטיישן, ספג הרבה קיתונות מילדים אחרים בגן ובבית הספר, וסוף סוף השנה זכה לתמורה.

אכן, יש גם אוהדים חדשים, שהצטרפו לאחרונה (לדעתי הם מיעוט קטן מאד). בגלל הסגנון. או כבחירה באלטרנטיבה. או מאיזו סיבה שלא תהיה.
וגם אותם – מי אנו שנשפוט? מי שליבו בחר בקבוצה, ונשאר איתה (בשונה מאוהדי אופנה שמחליפים לפי הצלחה רגעית) הוא אוהד, בעיניי.
לשפוט אןהד או לקבוע קנה מידה אובייקטיוי (בנוסח רבנים המפשפשים בהיסטוריה משפחתית של אדם, 3 דורות אחורה, כדי להואיל בטובם לאשר שהוא מספיק יהודי עבורם) – זה מגוחך בעיניי.

איציק אלפסי 26 באפריל 2014

אני חייב להודות שזה מפליא ומרגש אותי כל פעם מחדש לגלות אוהדי ליברפול צעירים, שנולדו בשנות התשעים או קצת לפני כן (ובאמת ראו את האליפויות רק ביוטיוב או קראו עליהם בויקיפדיה) ובחרו לאהוד דווקא אותה. אלו בעיני אוהדים עתירי זכויות יותר ממני, למשל, שהתחלתי לאהוד את הקבוצה בשנות השמונים כשהייתה מצליחה ומפורסמת.

וכל מילה לגבי הפסקה האחרונה.

סוזה 26 באפריל 2014

אני התחלתי לאהוד ב2001…

איציק אלפסי 27 באפריל 2014

מאיזו סיבה באמת? הטראבל גביעים של אותה עונה?

סוזה 27 באפריל 2014

עוד לפני, אין לי מושג למה, פשוט ככה.
זאת הייתה הקבוצה שהתחברתי אליה.

ריצ'י מקאו 27 באפריל 2014

איציק. כל כך מסכים. אני אוהד מגיל 7 בערך (74') כי אח שלי אמר לי לאהוד את ליברפול. הוא אמר לי לאהוד גם אחרות… מתי זה התקבע? ב 3:1 על מישנגלדבאך. מה לומר, התאהבתי. כן, אני אוהד הצלחות מבחינה זו. לכן אני באמת מרגיש קצת פחות זכויות מול אלו שבחרו במודע באנדרדוג. באמת מעריך אותם.

באבא ימים 26 באפריל 2014

אגב –

הלעג של מאירסון לפרובינציאליות הישראלית אמור לעבוד גם בישראל עצמה. אף אחד בתל אביב לא ידבר על משחק העונה בין הפועל קריית גת למועדון ספורט כפר קאסם. בטבריה לעומת זאת ידברו על משחקים בין בית״ר ירושלים למכבי בת אביב.

אני לא יודע מה הרגשת איציק אבל כמי שגדל בבית שמש אליבא ד׳מאירסון אתה גם אוהב (ולא אוהד) של בית״ר ירושלים.

על פניו חשבתי שההבחנה של אריק תעזור בנקדה הזו אבל כשאני בודק אותה על עצמי אני לא בטוח. אני שונא את יונייטד כי זו העבודה שלי. אני לא שונא אוהדי יונייטד (אם כי אני בז לאלו ששרים שירים מסויימים). מצד שני זה נכון גם בישראל. גם בימים בהם היה לי הרבה יותר אכפת מבית״ר ירושלים לא שנאתי אוהדי הפועל תל אביב (אם כי בזתי ואני עדיין בז לאלו ששרים שירים מסויימים). גם ההבחנה של אריק לא עוזרת לי להבחין בין פרובינציאליות גלובלית ופרובינציאליות ישראלית.

אה כן – אני כבר שנים לא מכבד כדורגל ישראלי. האם זה הופך אותי לאוהד ליברפול?

חיים הצהוב 26 באפריל 2014

איזה בן אדם מסכן, אני באמת מרחם עליו.
חשבתי על הנושא הזה של לאהוד קבוצה לא מזמן, והבנתי שיש לי הרבה מזל.
יש לי הרבה מזל מכיוון שיש משהו בחיים הקשים והציניים האלו שעדיין גורם לי לקפוץ ולצרוח כמו ילד קטן, יכול להשאיר אותי ער כל הלילה רק כי אני חושב איזה רכש צריך להביא ויכול לגרום לי לבכות ולסרב לפתוח כל כלי תקשורת למשך ימים ואין הבדל אם זה מכבי, ברצלונה או ליברפול באהבה אין חוקים וכדורגל זה וואחד אהבה.
יש ריח של הרבה תסכול מהכתבה הזו, אבל איזה כיף לנו שהוא שייך למישהו אחר!

פראליה 26 באפריל 2014

הסברתי בעבר בפירוט את משמעות והגדרת אהדת קבוצה מעבר לים (להבדיל מהקבוצה אליה גדלת בילדותך מהשורשי מקום הולדתך, מגוריך או משפחתך), התמצית –

אוהד קבוצה זרה יגדיר עצמו ככזה כיחס המשאבים אותם הוא משקיע יחסית לקבוצת ילדותו, משאבים רגשיים, זמן פנוי וכספיים –

1. רגשיים – מידת ההשפעה שיש להישגי הקבוצה וליכולת שלה עם המגרש על מצב רוחו היומיומי.

2. זמן פנוי – כמה זמן פנוי הוא מוכן לתת מיתרת זמנו הפנוי כדי לעקוב אחרי הקבוצה, אם זה במעקב וצפייה אלקטרוניים ואם פיזיים.

3. כספיים – כמה מוכן להשקיע יחסית להכנסתו הפנויה כדי להתחבר לקבוצה – נסיעות, מרצ'נדייס וכו'.

כימות אמיתי של שלושת הגורמים יכול לתת תמונה מהימנה תוך התבוננות במראה וסינון גורף של אוהדי הצלחות.

וכן, למרות שהעיתונאי הלך די רחוק בטורו, תופעת "אוהדי" ליוורפול שצצו לאחרונה, ילדותית ומעיקה.

מתן גילור 26 באפריל 2014

איציק, כתבת יפה.
רק שאלה אחת, שתבהיר איפה מבחינתי נובע ההבדל – האם אתה רואה עצמך כחלק מליברפול?
לא האם אתה אוהד אותה, אלא האם אתה חלק ממנה.
אני מרגיש חלק ממכבי חיפה. לשחר יש את החלק שלו, לקייסי את שלו, לקטן את שלו, לקופים הירוקים את שלהם ולי את שלי. מכבי חיפה (או כל קבוצה אחרת) אינה חלק נפרד מקהל האוהדים שלה, אלא הוא חלק ממנה.
ופה אני רואה את ההבדל בין "מעדיף" ל"אוהד". אני מעדיף את ורדר ברמן, אבל ממש לא אוהד אותה, כי אני לא מרגיש חלק מורדר ברמן.
ולכן שוב אני שואל, האם אתה רואה עצמך חלק מליברפול?

איציק אלפסי 26 באפריל 2014

מתן, אני לא בטוח למה התכוונת כששאלת האם אני רואה עצמי "חלק ממנה", אבל אנסה לענות בכך שאומר שאני יכול בהחלט לראות את ההבדל בין ליברפול לבית"ר. בית"ר הרגשתי שהיא שייכת לי ושלקחו אותה ממני, עם ליברפול זה לא יכול לקרות לי אני חושב. כשהייתה המחאה של האוהדים המקומיים נגד היקס וג'ילט הבנתי אותה אבל לא הרגשתי כמוהם ש"גנבו" לי את הקבוצה.

יחד עם זאת בהחלט הייתי מגדיר עצמי כאוהד ליברפול ולא כמעדיף. יש קבוצות שאני מעדיף, וזה בד"כ משהו חולף (העדפתי מאוד את ברצלונה של גווארדיולה). את ליברפול מעולם לא הפסקתי לאהוד, גם אם עצימות הרגש שלי, באופן טבעי, חוותה עליות וירידות במשך השנים.

ועם או בלי קשר, יש לי המון הערכה לאותם אלה שנשארו נאמנים לקבוצה עליה גדלו בארץ וממשיכים להעדיף אותה על פני קבוצות זרות.

ריצ'י מקאו 27 באפריל 2014

מרגיש חלק ממנה. למה? שאלה טובה שאין עליה תשובה קלה. תהליכים שעברתי שגרמו לי להיקשר רגשית בצורה לא הגיונית. היו אהבות אחרות. למשל, בילדות הלכתי כל שבת ברגל לראות את הפועל בית שמש וקפצתי וצעקתי והתחבקתי בכל גול. אבל המון שנים שאני כבר לא בודק מה קורה איתה. הפועל חיפה הייתה אהדת ילדותי שהורשה לי. נולדתי בצפון ואבא גינדין ואלי לוונטל היו האלילים שלי. כנראה שלא שרדתי ירידת ליגה ומעבר להרי ירושלים, שם אף אחד לא ממש שמע על הפועל חיפה. כילד, אתה מחפש חיבור והפועל חיפה כבר לא הייתה כזאת. ליברפול נתנה לי כל כך הרבה רגעי אושר בחיים וגם לא מעט רגעי עצבות וגם בושה. היה לי קשה עם הייזל. אני הייתי מזוהה במקום הקטן בו גדלתי עם ליברפול והרגשתי כאילו כל המעמסה לאסון יושבת על כתפיי. בהילסבורו הקשר רק התהדק. כן, הרגשתי שייך לעצבות הגדולה הזאת. אולי אני סתם רגשן אבל התחברתי עוד קצת. וכך זה נוצר לאורך שנים. לא מאורע יחיד כי אם תהליך. לכן אני מרגיש חלק מבליברפול (הקבוצה, לא העיר).
כמו שאמר פול סיימון: I guess i've been inlove before, and once or twice been on the floor, but I never loved no one the way that I love you

Amir A 26 באפריל 2014

שלוש שאלות עולות לי בקשר לטור הזה של מאירסון:
1. מדוע הוא חשב שמישהו מתעניין בשאלה מה הוא מרגיש לגבי אוהדי ליברפול בישראל?
2. מדוע אנשים טורחים להגיב לטור שלו? הרי אם הם היו שומעים מישהו במספרה אומר את זה לחברו הם לא היו נדלקים ככה.
3. והכי חשוב – האם המודל הכלכלי של הארץ, זה של גביית תשלום עבור תכנים ברשת, נקלע לצרות ובגלל זה הם עושים שימוש בכותרות ובטורים צהובים?

סחבק 26 באפריל 2014

+1 על השאלה הראשונה
+2 על השאלה השנייה
+33 על השאלה השלישית

MCMANAMAN 26 באפריל 2014

לפני 20 או 30 שנה אולי היה לו טיעון תקף.
בעולם שלנו היום בו אפשר לראות במרוכז במהלך שבת וראשון מעל ל 10 משחקים מ 4-5 ליגות שונות בטלוויזיה כאשר במקביל רמת הכדורגל והקהל באיצטדיונים בארץ רק מתדרדרת נוצרים יותר ויותר אוהדים מהסגנון שאיתי מאירסון לא מגדיר כאוהדים.

D! 26 באפריל 2014

הסמינריון שלי היה אמור להיות בדיוק על זה, אוהדי כדורגל של מועדונים מעבר לים ותוך התמקדות בעיקר באוהדי ליברפול וההשפעה של פורומים אינטרנטים על אהדת ספורט.
לצערי אני לא יודע מתי אשלים את הסמינריוון אבל את החומר כבר אספתי ויש המון חומר. והמון חומר על אוהדי ליברפול בעולם.
ולא רק שיש אהדה כזו (ליברפול תרה בסקנדינביה בתחילת המאה הקודמת כבר) יש לה גם משמעות ותרומה חיובית לאוהד.
אם יום אחד אמצא את הזמן להגיע לשלב הסקר, בטוח שאגיע גם לכאן.

איציק אלפסי 27 באפריל 2014

נשמע מרתק. אתה יותר ממוזמן לשתף אותנו כאן בתובנות וממצאים מהמחקר לכשיהיו.

D! 29 באפריל 2014

מרתק באמת.
אבל המנחה שלי דאגה לקצוץ את הכנפיים. נראה אם אצליח להתחיל את זה שוב בשנה הבאה.

Fluttershy 27 באפריל 2014

בתור עולה מברה"מ לשעבר, אין לי קבוצה שאני יכול להגיד שהיא הקבוצה הביתית שלי. הגעתי לארץ בגיל 10, אני לא מרגיש מחובר למקום ממנו הגעתי (מזרח אוקראינה), אבל גם בישראל אני לא מרגיש לגמרי שייך, במיוחד כאשר מדובר בכדורגל. כשעלינו לארץ הגענו ישר לירושלים, ואני גר בעיר עד היום, אמא שלי הכירה כאן גבר ישראלי צבר אוהד בית"ר, וגם אני הפכתי לאוהד הקבוצה, אבל עם הזמן הפסקתי להיות אוהד והפסקתי להתעניין בליגה הישראלית בכלל. אילו דברים משותפים יש לי עם אוהדי בית"ר, או עם אוהדים של קבוצות אחרות בארץ? לא הרבה, אם בכלל. אז בכדורגל ישראלי אני מסתפק בלראות את הנבחרת הדי מאכזבת שלנו, אבל הקבוצה מספר אחת שלי היא ליברפול, ואני לא רואה שום דבר מוזר בזה.

שגיא 27 באפריל 2014

אתייחס לנושא של אהדה של קבוצה מחו"ל לעומת קבוצה מקומית. מבחינתי לאהוד קבוצת כדורגל כולל בין השאר פרט שולי שנקרא כדורגל.
כדורגל צריך להיות מושך, מרגש, מעורר עניין. אלו לא מילים בהן ניתן לתאר את הכדורגל המקומי בישראל.
אולי בגלל שהייתי ילד או אולי בגלל שבאמת משהו השתנה מאז – היו ימים בהם הייתי אוהד שרוף של הכדורגל הישראלי. אמנם אהדתי קבוצה מסויימת, אבל גם הקשבתי ל"שירים ושערים" כל שבת וראיתי תכניות סיכום מחזור.
אבל זה עבר לי, בדומה להרבה דברים אחרים שעוברים כשמישהו מתבגר.
האהבה לליברפול לעומת זאת, ואל תתטעו מדובר באהבה גם אם היא מרחוק, דבקה ורק גדלה. לא יודע להסביר את זה באופן רציונלי, אבל זו האמת.

נחשון שוחט 27 באפריל 2014

השאלה היא מדוע צריך בכלל להצדיק (או לשלול) תוקף של אהדה לקבוצת ספורט, כאילו שאהדה מסוג אחד היא אינטליגנטית/ רציונאלית/ לגיטימית ואהדה אחרת לא? זה עניין אישי (שכולל הזדהות/זיקה מכל מיני סיבות, לפעמים לגמרי שרירותיות), ילדותי, מעט טיפשי, וזה מוסיף לאנשים כיף ועניין. כמו שלא צריך להצדיק או להתנצל על הנאה מצפייה בסרטים של בן סטילר.

חוסר פרופורציה הוא חוסר פרופורציה בלי קשר למיקום הגיאוגרפי והשיוך הלאומי של מושא האהדה/הערצה.

Mirage 27 באפריל 2014

בכתבה של מאירסון הגעתי רק עד המשפט הזה:

הנה שיחה שלא התקיימה מעולם, בין שני צעירים אנגלים *תושבי איפסוויץ'*!
הוא יודע בדיוק היכן נמצאים האוהדים האמיתיים….

טל המנצ'סטרי 28 באפריל 2014

לפני שגרתי במנצ'סטר, הייתי מוציא הון תועפות על נסיעות בזמן עונה, טיסה (אז בכדי לנחות במנצ'סטר מתחילת שנות ה 90 וכשלא היו טיסות ישירות למשך כמה שנים (אל על הפסיקו משום מה ועד הכניסה של החברות האנגליות לתמונה) זו תמיד היתה טיסה כפולה, עם נחיתה באיזו תחנת ביניים באירופה) מלון + כרטיסים במחירים מופקעים והכל בכדי לראות את יונייטד.
פעם אחת, לאחר משחק חצי גמר נגד לברקוזן באולד טראפורד (2-2) כששילמתי 95 פאונד ללילה במלון במרכז העיר (חדר בלי חלון ובלי ארוחת בוקר) לאחר המשחק מדוכא עד מוות (היתה לי הרגשה שהרסנו לעצמנו ושלא נגיע לגמר) נכנסתי לפאב הבישופ בלייז,עוד לפני שהפך להיות לפאב המוכר (בעיקר לתיירים) כמו היום ועמדתי, שתיתי לבדי ובמקרה ניגש אלי אחד, פיטר בוייל שמו, היום אחד האוהדים היותר מוכרים וגם לאלה שאינם מקומיים (ידעתי מיהו כבר אז) והחל לדבר איתי, על כדורגל, על יונייטד וקצת על החיים. אני הזמנתי אותו לבירה, לאחר מכן הוא אותי וככה במשך כמה סיבובים. בין לבין כשהוא שמע כמה כסף הוצאתי על הנסיעה הזו לחצי הגמר וכמה עלה לי המלון, הוא נתן לי את מספר הפלאפון שלו ואמר לי שבפעם הבאה שאני מגיע לעיר, שאני אתקשר אליו ושאני אבוא לישון אצלו.

הוא לא היה היחיד, כשיצא לי לדבר עם אוהדים נוספים ביציע במשך השנים, כולם העריכו וכיבדו את העובדה שהוצאתי סכומי כסף מטורפים ורק בכדי לעמוד ולשיר איתם באותו היציע,יציע אוהדי יונייטד במשחקי חוץ (ואני זוכר סכומים שנעו בין 200 ל 220 פאונד לכרטיס באמצע שנות ה 90 בכדי להיות ביציע החוץ באנפילד,ניוקאסל או מיין רואד)
אני כן זוכר את המבט המזלזל ובצדק של כאלה מסביב אל עבר אוהדים (בעיקר מהמזרח הרחוק) שעמדו למשל ביציע חוץ של יונייטד באנפילד עם שקיות של קניות מהמגה סטור של ליברפול כאומרים לעצמם, איך לעזעזל כאלה משיגים כרטיס ליציע שלנו במשחק שכזה…

תמיד היה חסר לי משהו בלב, בכל הנסיעות לכמה ימים למשחקים ספציפים וחזרה לישראל, עד שעשיתי את הצעד של לעבור לגור במנצ'סטר (פעמיים, פעם לשנה ופעם לחצי שנה) ובכדי להיות אוהד "מקומי" מן השורה, כזה שיש לו מנוי, כזה שנמצא שם שבת אחר שבת, בבית ובחוץ ובין לבין הולך גם לראות את קבוצת המילואים והנוער, הייתי חייב את זה לעצמי אחרת תמיד הייתי מרגיש שמשהו לא שלם אבל זה אני.

היום אני חי בשלום עם העובדה שאני פה בישראל ורק נוסע פעם או פעמיים בעונה אבל יודע שלעולם משהו יהיה חסר, כי אין כמו ללכת למשחק ולהריח את הדשא, גם אחלה פאב שבעולם בתל אביב או מפגש עם חברים, אוהדי יונייטד שרופים בלב ובנשמה שיש פה בישראל, לא משתווה ללהיות שם ביציע.

לאוהדים מקומיים משם אין בעיה עם אוהדים אמיתיים מחוץ לאנגליה, כן יש להם בעיה עם ה day trippers של פעם בחיים, אתם יודעים, כאלה שהיו חסרים בנואו קאמפ בשבוע שעבר ולאחר שלושה הפסדים ברציפות של הקבוצה, פתאום היו שם רק איזה 57 אלף ביציעים…כל המקומות החסרים היו בגלל שלא הגיע הקהל של נסיעות הבר מצווה מישראל.

איציק אלפסי 1 במאי 2014

טל, מבין מאוד את מה שאתה מתאר. גם אני גרתי באנגליה כמה שנים (בסאות'המפטון, אמנם רחוק מליברפול, אבל יותר קרוב לשם מאשר מירושלים…) ולמרות שהמטרה המוצהרת הייתה לימודים חלק גדול מזה היה כדי לחיות את הקבוצה באמת, מקרוב וללכת לכמה שיותר משחקים.
והפאנץ' ליין בסוף גדול :)

Comments closed