הצורך להשתייך

המונדיאל הנוכחי ממחיש איך תחושת השייכות הקולקטיבית מסוגלת להוציא מהאינדיבידואל את המיטב

In כללי

DSCF1031

כתבה מעניינת של אורן יוסיפוביץ' בוואלה עסקה השבוע ברגישות יוצאת הדופן של שחקני ברזיל במונדיאל הנוכחי. רגישות שקיבלה ביטוי בכמה סצנות בכי מרגשות של שחקניה במהלך הטורניר. גם על האופן המרגש שבו מבצעות הנבחרות הדרום אמריקאיות את ההמנונים יחד עם האוהדים דובר לא מעט. ובכלל, נדמה כי המונדיאל מצליח להביא את השחקנים לשיאים חדשים של רגש.

יש לדעתי משהו יפה בכך שדווקא כאשר הם לא משחקים עבור הכסף הגדול אותו הם מרוויחים במועדונים שחקני הנבחרות מביאים עצמם לשיאים חדשים של מחויבות. וזה איננו מובן מאיליו – אם בעבר המונדיאל היה הזירה המרכזית, אולי היחידה, בה יכול היה שחקן לחרוט את שמו בדפי ההיסטוריה של המשחק, כיום, בעידן של ליגת האלופות ושל החשיפה לו זוכות הליגות הגדולות באירופה, ישנן מספיק הזדמנויות אחרות לכך.

ועדיין, לא קשה להבחין עד כמה זה חשוב ומשמעותי גם עבור הכוכבים הגדולים ביותר להצליח במדי הנבחרת. זאת כאשר הסכומים אותם הם מקבלים עבור שירותיה כה זעומים ביחס למה שהם מקבלים במועדונים עד כי ניתן בעצם לומר שמדובר בהופעה בהתנדבות.

אבל המחויבות והרגש לא תמיד מבטיחים שאותם כוכבים גם יביאו לנבחרת את היכולת המוכרת שלהם ממשחקי המועדונים. אחת התופעות הבולטות של המונדיאל לפני ארבע שנים בדרום אפריקה הייתה, למשל, הופעתם הפושרת מאוד של הכוכבים הגדולים.

אתם בטח זוכרים את הפרסומת שליוותה את הקמפיין של נייקי לאותו מונדיאל בכיכובם של רוני, רונאלדו ושות' שהפכה בעקבות הופעתם הלא מרשימה בטורניר לפארודיה הבאה:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

במונדיאל הנוכחי, לעומת זאת, הכוכבים הם שוב סיפור גדול: מסי מוביל את ארגנטינה לרבע הגמר כמעט לבדו, ניימאר סוחב על גבו את ברזיל, חאמס רודריגז פרץ לתודעה ככוכב העל של קולומביה וגם בנזמה בצרפת ורובן בהולנד בולטים באופן מובהק מעל השאר.

ואולי ישנו קשר בין שתי התופעות:

כאשר הם משחקים עבור המועדונים המניע להצלחה הוא אישי והשייכות הקבוצתית מספקת צורך אינסטרומנטלי – עמידה במשימה. רוצה לומר, הצלחת הקבוצה היא פלטפורמה להבלטת ההצלחה האישית. לכן גם אנחנו עדים לחשש של מועדונים אירופאים שההיעדרות מליגת האלופות תהפוך אותם ללא אטרקטיבית עבור הכוכבים הגדולים.

כעת, גם בנבחרת יש משמעות להצלחה האישית. אבל יש גם מניע נוסף: שחקן שלובש את מדי הנבחרת משחק עבור משהו גדול ממנו. הוא משחק עבור קולקטיב עם היסטוריה ואתוס ומיתוסים. הוא חלק ממשהו שהיה לפניו ויהיה אחריו. ספק אם אפילו הוריהם של שחקני הסגל הנוכחי של ברזיל נולדו ב-1950, אבל המשא ההיסטורי רובץ על כתפי השחקנים הצעירים.

גם למועדונים יש היסטוריה ואתוס ומיתוסים, אבל השחקנים שמשחקים כיום עבור אותם מועדונים לרוב נולדו במקום אחר וספק אם מכירים אותם. גם אם יתחברו אל הסיפור של המועדון בתקופה בה ישחקו עבורו זה יהיה זמני ולרוב מלאכותי, תוך זמן לא רב הם יהיו במקום אחר עם סיפור אחר. אבל ברזילאי נולד ברזילאי ויישאר ברזילאי לכל החיים.

מסתבר, אם כך, שלקולקטיב ולתחושת השייכות הקולקטיבית עדיין יש משמעות גדולה. אבל מה שעוד יותר מעניין לראות זה כיצד דווקא תחושת השייכות הקולקטיבית החזקה הזו מצליחה, לפחות בטורניר הנוכחי, להוציא מהכוכבים הגדולים את המיטב. הוכחה מעניינת נוספת לכך שלעתים דווקא בתוך מסגרת קולקטיביסטית בריאה מסוגל האינדיבידואל להגיע למיצוי גבוה של הפוטנציאל הגלום בו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

4 Comments

ניינר 4 ביולי 2014

ועדיין, זה יהיה מענג לצפות במסי וניימאר עפים ברבע. יאללה קולומביה, יאללה בלגיה!

אחד 4 ביולי 2014

+10

רועי 4 ביולי 2014

מסכים עם ניינר.
עם כל זה שמסי מוביל את ארגנטינה הוא לא מראה את היכולת שהראה בברצלונה. יש לציין שבחצי השני של העונה הוא גם לא בלט.

והמוזר שדווקא בנבחרות מאפריקה אין את התחושה שמשחקים למען הסגל אלא למען עצמם.
זהו גם נושא מענין לכתיבה מדוע זה קורה דווקא שם.

מאשקה 4 ביולי 2014

קולומביה לוקחת את גביע העולם 2014

Comments closed