עפו מהיורו

ארבע שנים חייתי באנגליה, בין השנים 2006 ל-2010. כדי להבין את השינוי שעוברת בריטניה לא הייתי צריך לקרוא את הגארדיאן או להקשיב ל-בי.בי.סי. מספיק היה לי לעקוב אחרי מה שקורה לפאב השכונתי. בתחילה כשהגעתי הוא היה שוקק חיים, מלא ורועש משעות הצהריים המוקדמות עד הערב. אבל אט אט הוא דעך. הלקוחות הקבועים נעלמו, שעות הפעילות התקצרו, בהתחלה הוצאה להשכרה הקומה העליונה ולקראת עזיבתי שלט גדול "למכירה" נתלה על דלתות הפאב הנעולות.

אני בספק עד כמה הבריטי הממוצע שהצביע במשאל העם היה בקיא בהשלכות הכלכליות והגאופוליטיות שבהחלטה להישאר או לעזוב את האיחוד האירופאי. בשבילו זו הייתה הצבעה על הפאב המקומי. הזדמנות לומר סופסוף מה הוא חושב על כך שמדינתו שינתה את פניה.

נכון, אפשר לפטור את זה בקסנופוביה או גזענות. אבל איך אתם הייתם מרגישים אם השכונה שלכם הייתה מתמלאת אט אט בלובשי חליפות שחורות ואת המתנ"ס והקאנטרי המקומי היו מחליפים בתי כנסת ומקוואות?

תומכי העזיבה דיברו במושגים של חזרה לבריטניה הגדולה. הבריטי הפשוט בלידס או בסנדרלנד ראה את הפקידים בבריסל, שם למדינות כמו אסטוניה, מלטה וסלובניה יש כוח בדיוק כמו לבריטניה, מחוקקים חוקים שמשפיעים ישירות על החיים שלו ולא האמין שזה קורה לו.

אלא מאי, שעזיבת האיחוד סביר יותר שתביא עימה את אנגליה הקטנה מאשר את בריטניה הגדולה.

ההחלטה לעזוב את האיחוד האירופאי היא אולי הלבנה הראשונה שנופלת בחומה של האיחוד האירופאי, כפי שהכריז בחגיגיות מנהיג הימין קיצוני נייג'ל פאראג', איש שוליים שמצא עצמו פתאום במרכז העניין הפוליטי בממלכה, אבל היא עוד שלב בהתפוררות של הממלכה המאוחדת. ולזה לא בטוח שהתכוון המשורר.

בסקוטלנד וצפון אירלנד הצביעו ברוב משמעותי נגד עזיבת האיחוד והקולות שעולים משם מפורשים: עדיף להיות חלק מהאיחוד האירופי מאשר חלק מהממלכה המאוחדת.

בסופו של דבר הכול חוזר לאותו מקום – הצורך בזהות. פעם אחר פעם שוגים תומכי הגלובליזציה והליברליזציה בכך שהם ממעיטים בערכו של רגש השייכות. הבריטי, כמו הצרפתי, ההולנדי והיווני, לא חש שום סנטימנט לדגל שניים עשר הכוכבים ונפשו לבריסל לא הומיה. האיחוד האירופי היה מבוסס על אינטרסים. אבל לא על סיפור משותף. הוא לא יכול היה להציע אתוס ורעיון מספיק חזק שיוכל לאגד בתוכו אנשים שמביאים עמם אתוסים שונים עשירים כל כך.

הבריטים לא באמת רצו לעזוב את האיחוד. אפשר לראות את זה בתגובות של הצד המנצח. היית מצפה שהם היו מתייצבים מחר בבוקר במשרדי האיחוד בלונדון להחזיר את הדרכון האירופאי שלהם. אבל הדרך לא אצה להם לשום מקום. הם כבר הכריזו שצריך לבצע את התהליך "לאט ובזהירות הנדרשת" ושעליו להימשך מספר שנים.

מה שהם רצו בסך הכול זה להרגיש שוב גאווה להיות בריטיים.

ואם זה נשמע לכם פרימיטיבי ואינפנטילי, תסתכלו שניה מה קורה ממש עכשיו ביורו וכיצד הלאומיות מצליחה לחבר אנשים. איסלנד, פאקינג איסלנד! שהמלחמה הכי סוערת בתולדותיה הייתה "מלחמת הבקלה" – עימות על שטחי דייג מול דייגים בריטיים – מוצפת ברגש פטריוטי מטורף. כל המדינה (ובמקרה דנן מדובר בפשוטו כמשמעו) נסעה לצרפת ומאבדת את הראש במשחק כדורגל.

הניסיון של הליברלים למכור לנו רגש שייכות גלובלי, איזו מן זהות של 'אזרח העולם הגדול' – כשל. לאנשים מסין, ריו, ניו יורק, לונדון, פאריז, יש אולי לא מעט אינטרסים משותפים בעולם הגלובלי, אבל אין להם סיפור משותף.

ואינטרסים משותפים מחזיקים בני אדם ביחד רק עד נקודה מסוימת.