הדרך הארוכה הביתה

אחת הברכות המרגשות שקיבלנו הייתה מהגברת הראשונה של הכדורגל הישראלי, אלונה ברקת. מי שמהווה עבורי גם באופן אישי מודל כיצד ניתן ליצור שינו חברתי דרך הכדורגל.

בית"ר נורדיה קמה כדי להציל את בית"ר ירושלים. וניצני השינוי כבר נראים. כתבתי השבוע בפייסבוק שאלי טביב מעמיד אותי בדיסוננס קוגנטיבי לא פשוט. אין לי הערכה גדולה אל האיש, בלשון המעטה. אבל הוא עושה את הדבר הנכון. והמניעים שלו לא חשובים כרגע. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

אני רוצה לשם את הדברים בפרספקטיבה ולומר בכנות שהחלק של בית"ר נורדיה בשינוי שהחל בבית"ר הוא קטן. אבל הוא ישנו והוא משמעותי. בית"ר נורדיה הראתה מודל אחר של בית"ריות. וכשהמודל הזה מצליח אך טבעי שירצו לחקות אותו.

אבל אני גם חושב שיש כאן משהו שהוא כבר מעבר לניסיון להציל את בית"ר. יש כאן גם מסר לכדורגל הישראלי ואולי אפילו לחברה הישראלית כולה.

כשאני מדבר בבתי-ספר עם בני נוער אני מסיים את השיחות שלי בכך שהמסר הכי חשוב של בית"ר נורדיה הוא שניתן לעשות שינוי, שיש מה לעשות ואפשר לעשות מעבר לרק לשבת מול המחשב ולהקליד בכי ונהי על מר גורלנו.

בית"ר נורדיה היא סיפור של אנשים מן היישוב שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם ולעשות כמיטב יכולתם כדי שיהיה אחרת כשחייב היה להיות אחרת. אנשים שיצאו ממרחב הנוחות שלהם הכי רחוק שאפשר ונכנסו לתחום שיש בו לא מעט רפש וסחי.

אבל בתוך הביצה הזו הצליחו להצמיח נרקיס קטן.

אולי הרגע המרגש ביותר בחגיגות אתמול היה שבאמצע כל הטירוף המאמן שלנו, עמית ברבש, השתיק לרגע את כולם וביקש להודות למאמן שהוא החליף ובנה את הקבוצה – משה סלמי. הדברים המרגשים של עמית נענו במחיאות כפיים וקריאות קצובות בשמו של סלמי.

וברגע הזה החזה שלי פשוט התפוצץ מגאווה.

כי בית"ר נורדיה מנסה להראות שאפשר לעשות לא רק בית"ר אחרת, אלא גם כדורגל אחר. כדורגל שהוא יותר מסתם "כדורגל הוגן". כדורגל הגון.

כדורגל שמכבד בראש ובראשונה את עצמו. במחויבות ובהשקעה של כל אחד במערכת – מאיש המשק האגדי שלום כהן, דרך השחקנים, הצוות המקצועי, חברי העמותה והאוהדים וההנהלה.

כדורגל שמכבד את האנשים שעוסקים בו. לשלם בזמן זו לא פריבילגיה של שחקנים במועדון כדורגל, זו זכות בסיסית. וזה כמובן רק דוגמא אחת מני רבות לאופן שבו לא רק אפשר וצריך, אלא גם חייבים, לנהל מועדון כדורגל. כי אין שום שוני בין מועדון כדורגל לבין כל ארגון אחר שמעסיק אנשים. וזה שזה לא מובן מאיליו זה סוג של הזיה.

ברמה האישית כל שנה מארבע השנים האחרונות הייתה מאתגרת יותר מקודמתה, אבל זו הייתה המאתגרת והמורכבת מכולם בפער משמעותי.

הסיטואציה שבה נאלצתי להודיע לאדם שמאוד הערכתי ברמה האישית והמקצועית שהוא מסיים את תפקידו יושבת לי עדיין על הלב. אני יודע שהמאמן שפוטר עדיין כועס עלי, אני מבין אותו. במקום מסוים הוא צוטט כאומר שלזה שפיטר אותו אין מושג בכדורגל.

אני מסכים אתו. באמת אין לי מושג בכדורגל.

אבל יש לי מושג באנשים. את זה אני אתן לעצמי. והסיטואציה שנוצרה במועדון דרשה אישיות מסוג שונה שתוביל את המערכת.

גם העובדה שהפכנו מ"הדארלינג" של סצנת קבוצות האוהדים לבת החורגת ו"הכבשה השחורה" מראה, שעם כל הצער על החברים שאיבדנו, עשינו משהו. כי לא באנו לפה בשביל שיאהבו אותנו. באנו לפה כדי לעשות את הדבר הנכון כפי שאנחנו מבינים ומאמינים בו.

וכמובן שאין מתאימות יותר לסיום ממילותיו אלמותיות אלה של זאב ז'בוטינסקי שליוו אותנו מהרגע הראשון שבו יצאנו למסע הזה:

"תשנו, יש בכם את הכוח! אל תיכנעו למה שקורה בסביבה. תעשו את הבחירות הנכונות והן יובילו אתכם למטרה המיוחלת. ותאמינו. תמיד תאמינו. כי אין בכוחו של אדם לעקור מתוך ליבו את התקווה לעתיד טוב יותר".

תל חי!