מופע האימים של אלף יוד למד ברקוביץ'

מה שמגיע מגיע. אין ויכוח.

מגיע שיהיה מאמן נבחרת, מגיע למי שמסמן מטרה והולך אליה, עף אליה ביותר בטחון מדן חלוץ (כי אצל איל ברקוביץ לא נרשמת אפילו תזוזה קטנה בכנף), שיפגע בנקודת האמצע של המטרה הזו, ושימות מנהל תקין, בחירה מסודרת. שתמות המשמעות של מאמן לאומי, סוג של מחנך, שפותר באלימות ובמחי לשון את בעיותיו, את ויכוחיו. למה מי זה דונאדוני?

אז מגיע.

מגיע שאחרי א.ד.ברקוביץ', בא מ.י.ק.י ברקוביץ', שאפשר להתווכח על העובדה שהוא גדול ספורטאי ישראל בכל הזמנים, והברקוביץ' הזה כבר קרוב לשני עשורים בונה את עצמו מלמטה, מנהל קבוצות בשרון עם מאתיים צופים באולם, משתתף באולמות הבדיחה של הכדורסל הישראלי אחרי קריירה של אלפי נקודות בהיכלים הכי נחשבים באירופה. ורק א.י.ל ברקוביץ' רוצה להתחיל במשרה הכי רמה של מאמן כדורגל בארצו. למה מי זה קאפלו?

מה שמגיע מגיע. אם איל ברקוביץ אכן יקבל את משרת אימון הנבחרת, אהיה הראשון למתנגדיה, אמלמל פרקי תהילים לכשלונה, ארים את עקביי ואדחוף את הפתק כמה שיותר גבוה בין אבני הכותל שתפסיד ארבע אפס למלטה ברמת גן, אנדור נדרים ואתירם. והציבור יגיד: זה פוסט ציוני זה, אוהב ערבים, שונא ישראל. ואענה: זה מה שלמדתי מהמאמן הלאומי ברקוביץ' בשבתו הרחק מייצוג הנבחרת והדגל.

מה שמגיע מגיע. הכל יש לי חוץ מהעניין הקטן הזה של נסיון באימון. תשימו את קישון ויוסי בנאי ביחד בחדר שנה בגן עדן והם לא היו יוצאים עם המשפט הזה.

מה שמגיע מגיע. בעצם לא לא? אני מאמין לברקוביץ', לגמרי. אני מאמין שהעם רוצה אותו, חולה עליו, שופך שמן על גלימתו. הוא הוא הישראל של שנות האלפיים ועשר.

לא מגיע לו. מגיע לנו.