דיוק חוזרת למקומה הטבעי – פוסט אורח של אלון עברון, אוניברסיטת דיוק

In כללי

השבועיים הראשונים של טורניר המכללות התקבלו באוניברסיטת דיוק באדישות מסויימת. עניין של רוטינה. דיוק, בניגוד לצפון קרולינה, תמיד מגיעה לטורניר המכללות, אבל בניגוד לצפון קרולינה, דיוק של שש השנים האחרונות תמיד מצאה דרך לסיים את הטורניר מוקדם מן הצפוי. אפילו הנשיא אובמה, נשיא שהידע שלו בכדורסל כנראה גדול יותר מהידע שלו בפוליטיקה מזרח תיכונית (וזה לא אומר שהוא חסר ידע בפוליטיקה מזרח תיכונית) שם את דיוק בבראקט שלו בעלית 8 רק בגלל לחץ של רג'י לאב, אחד היועצים הבכירים שלו ושחקן עבר בדיוק. ככה זה כשמתרגלים לפינוקים בעידן ששבסקי. שש שנים בלי פיינל פור נראות כמו נצח.

אבל מרגע העלייה לפיינל פור, דיוק הפסיקה להיות אוניברסיטה שולטת והפכה לאקסטנציה לקבוצת הכדורסל שלה. מרצים דוחים דד ליין לעבודות, שיעורים מבוטלים, חנויות המזכרות האריכו את שעות פעולתן ובכל צומת מרכזית באוניברסיטה הוקמו דוכני מזכרות מאולתרים שמציעים למיעוט הלא עשיר בדיוק סחורה לא מקורית.

ביום שני בבוקר (לפני שבוע), אחרי שדיוק הבטיחה את מקומה בפיינל פור עם נמצחון על ביילור, החלה מכירת הכרטיסים לאוהדי דיוק. המכירה היתה מיועדת רק לחברי המועדון (Iron Duke). דמי החברות השנתים עומדים על מינימום 100 דולר והמקסימום הוא הרבה יותר. מיותר לציין שעד הצהריים אזלו כל הכרטיסים. בנוסף הגרילה האוניברסיטה כרטיסים גם לסטודנטים. 600 המאושרים שעלו בגורל נפרדו מ 25 דולר אבל קיבלו חוויה של פעם בחיים. שאר האוהדים שרוצים לנסוע תלויים עכשיו בחסדיהם של הספסרים. אתרי האינטרנט מלאים במוכרים, המחיר המינימלי הוא 300 דולר וגם זה בקומה השישית של לוקאס אויל, האצטדיון שמשמש בעיקר כמגרשה הביתי של האינדיאנפוליס קולטס. איך יראו כוכבי דיוק מהקומה השישית קשה לדעת וזה גם נשמע הרבה, 300 דולר למקום ממנו אפילו פייטון מאנינג נראה קטן.

עבור אילו שויתרו על הנסיעה קיימות מספר אלטרנטיבות לצפות בו. בדרך כלל היה ניתן לראות את המשחקים על מסך ענקי באצטדיון הפוטבול אבל האוניברסיטה החליטה לוותר על זה ולהקרין את המשחקים על המסך הגדול שיוצב בקאמרון אינדור סטדיום, אצטדיון הכדורסל של דיוק. גם אפשרות זו בעייתית מכיוון שהכניסה לאיצטדיון תותר רק לסטודנטים. כנראה שסטודנטים משתוללים בקאמרון נראים טוב יותר בטלויזיה. רוב האנשים מתארגנים בקבוצות. חלקם יארגנו מסיבות פרטיות בבתים וחלקם יצאו לאחד הברים באיזור הקמפוס.

האוניברסיטה עצמה מוציאה מדי יום לפחות שני מיילים עם סיפורים על מה שצפוי בסוף השבוע: איפה מותר לחנות, איפה מותר להיות ואפילו את מה מותר לשרוף. עד העלייה לגמר חל איסור גורף על הסטודנטים להדליק מדורות ברחבי הקמפוס, אבל האחרי העלייה לגמר יכולים הסטודנטים להדליק מדורות באזור מסוים בקמפוס לפי אישור ממכבי האש של דורהם. השמועה האחרונה מספרת על כך שהסטודנטים מתכוונים לשרוף את כל הספסלים באוניברסיטה.

בלי קשר לתוצאת המשחק הלילה מצפה לשחקני דיוק קבלת פנים רשמית ביום שלישי בצהריים בנוכחות האוהדים. הציפיות והאופטימיות שוטפים כעת את האוניברסיטה. אף אחד לא מאמין, לטורניר חוקים משלו או לא, שבאטלר יכולה לעצור את דיוק. ההבדלים בתקציבי הכדורסל (מעל 13 מיליון דולר בדיוק, הגבה ביותר באמריקה, מול הפחות משני מיליון של באטלר) אמור לתת את אותותיו על המגרש, אם כי לא ביציעים, שם מצפה לבאטלר המקומית יתרון גורף.  

 מייק ששבסקי הוא אייקון כדורסל עם שלוש זכיות ומדליית זהב אולימפית. הוא גם מחבר ספרי מוטיבציה ומנהיגות. ברד סטיבנס, המאמן פני תינוק של באטלר, עזב קריירה מבטיחה בעולם העסקים כדי לרדוף אחרי החלום שלו. סטיבנס הוא כנראה אחד הקוראים של ספרי ששבסקי. הלילה הוא יכול לכתוב את האגדה שלו, להפוך חלום למציאות ולהוכיח, בעולם כדורסל המכללות לפחות, שדוד עדיין מסוגל להביס את גוליית ושסינדרלות לא הולכות לישון בחצות.