מי אתה, רונן יעקב?

[youtube vxDUpkxMYbU] בכל שבת, בעונה קסומה של נצחונות על המגרש והפגנות סוערות בעיר, הייתי מישהו אחר

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

בהתחלה, כשרק עברנו והכל עדיין היה מלא רק בחולות, לא היה אפילו מגרש כדורסל. הנחתי שולחן על הרחבה הצמודה לבית שלנו, יחידה 170/2, צמוד לקיר החיצוני של השכנים בקומה הראשונה, משפחת אינצ'י (שלאחר מכן הוחלפה בבני הזוג הברי). על השולחן הנחתי סל כביסה אפור מפלסטיק שקנינו אצל השכנים ברצועה, ועם כדור טניס הייתי מכדרר שעות וזורק, משחזר משחקים של מכבי. כל שחקן והזריקה שלו. ארנה, שהיתה יושבת על המדרגות בואכה קומה שניה, תמיד הפצירה בי לעצור לרגע ולקרוא ספר. היה לנו כלב וקראנו לו ארואסטי.

אחר כך בנו מגרש. אוריין חסון ואני היינו המלכים של השכבה. היינו חברים-אויבים שנלחמו על הלב של יעל עצמון ועדי כדורי. היינו מפוצצים אחד את השני במחניים, תופסים כדורים של השני בהקפות (ביד שמאל וכל הנקודות של היריב היו נמחקות), כשהמבוגרים היו משתלטים על המגרש, היינו יושבים בצד ושורטים את המפרקים שלנו בחמש אבנים.

במשחקי הכדור אוריין ואני היינו שולטים. שעות היינו משחקים אחד עם השני, ביחד עם צחי אלקלעי, חיים ויאנטה, יצחק שבתאי ויגאל סיבוני, היינו מביסים בקלות את השכבה מעלינו, עם עוזי צחר שיעל ועדי כבר לטשו עיניים לעברו. בימי שישי, בשעת חברה, הייתי שר אפריק סימון, ויעל ועדי היו מלוות אותי, אחר כך הן היו רצות לבצע תרגילי התעמלות על המדשאה ואנחנו ירדנו למגרש להתאמן.

בכיתה ו' פתחו את המגרש החדש, בחלק ב'. אוריין ואני היינו יושבים שעות גם שם. מפליצים וממציאים כינוי לכל סוג של נוד. על המגרש שיחקו הגדולים. לדרור נחשון, הבן של בעל המכבסה מהשכבה של ארנה, היו כבר נייקי לבנות עם פס אפור. כמה שבועות לאחר מכן, עמרי ישי, שאבא שלו היה תמיד נוסע, לפעמים לפרס, וכולם חשדו בו שעבד עבור המוסד, הגיע למגרש עם נייקי מזמש כחול עם פס לבן. היינו יושבים מוקסמים, כשירדו לשתות עלינו לזרוק.

***

רק שבימית מעולם לא היתה קבוצה מסודרת. ככה שאיך שהוגנבה השמועה לאוזניי שבמושבים הסמוכים נפתחת קבוצת כדורסל, הפועל איתן/אבשלום שמה, שעומדת לשחק בליגת הקטסל מיהרתי למבחני הסגל. אוריין ואני הגענו לשם בטרמפים, עד צומת שדות ומשם הלכנו ברגל עד למגרש הפתוח של נתיב העשרה. התקבלנו בקלות, ומוטי ארזי, המאמן, הודיע לנו שעכשיו יש רק את הענין הפרוצודורלי של לעבור בדיקה רפואית כדי להשיג כרטיס שחקן. רק שבימית לא היה רופא מוסמך לבדיקה כזאת.

לאוריין נשבר די מהר מהטרמפים והוא פרש. העניין עם הרופא המשיך להתעכב, אבל ארזי כבר בנה חמישיה. שגיא מלאכי רכז, יריב גולד בסנטר, ניר מטלון בפאואר פורוורד ואני בסמול פורוורד. היה איזה גלעד אחד בשוטינג גארד, אבל הוא היה החלק החלש ביותר בפאזל שלנו. הספסל שלנו הסתכם בשחקן אחד. לאון חן משדות, הבן של מנהלת היסודי בימית, היה את השם הכי יפה בעולם, אבל לא היה לו מושג בכדורסל.

הגענו כבר למשחק הראשון, נגד תאשור, ועדיין לא היה לי כרטיס שחקן. לפני המשחק ארזי לקח אותי לצד והודיע לי שאני הולך לשחק, שהם ירשמו אותי בטופס המשחק, גופיה מספר 12, כרונן יעקב. היינו קצת דומים. ארזי ביקש ממני לזכור להסתובב כשהוא צועק רונן. ניצחנו בקלות. מטלון, גולד ואני השתלטנו על הריבאונדים ומלאכי הוציא אותנו להתקפות מתפרצות. המשחק העומד התבסס על פיק אנד רול בין מלאכי למטלון או בין מלאכי לביני, אבל כמעט לא עמדנו.

***  

הבסנו את היריבות. חצרים ואשכול באולמות המפוארים שלהן, נתיבות (על אף שחשדנו שהם משתפים שחקנים מבוגרים יותר, הרמאים), גם את אופקים ושדרות, ושער הנגב בקלות. היינו לפני הסטרץ' הבאמת חשוב נגד הקבוצות מבאר שבע כשההתנגדות לנסיגה התחילה לתפוס נפח.

בהתחלה התאמנו כרגיל. אחרי האימון שלנו, היינו יושבים על הרמפה ומסתכלים על קבוצת הנוער שלנו. יריב וולק היה הרכז והיה את צליק הצלף, ועופר ביידר הלוחם, עופר גבעון שנלחם מתחת לסלים, אבל אהב דווקא לקלוע מבחוץ. ומעל כולם, עם נפח שיער בלונדיני וקליעה מעל הראש שנגעה בעננים ותמיד נכנסה בלי לגעת בטבעת, עמד רונן וייסמן ממושב אוגדה. וייסמן לימד אותי להטעות, איך לסיים זריקה, איך לעזור בדאבל טים מהצד העיוור.

בלילות, ברחבה ממול הבית, הייתי עורך משחקים שלמים, הפועל איתן/אבשלום נגד מכבי. הייתי מכניס את אולסי לבעיית עבירות מוקדמת וכשלאסוף היה נכנס היינו מתחילים לרוץ, רונן היה קולע בלי הכרה, אבל עם שניות מעטות על השעון ובפיגור נקודה, ההגנה של מכבי כבר זרקה עליו שלושה שחקנים והוא היה חייב לתת את הכדור לוולק. וולק היה נוסע תמיד על טרקטור או אופנוע בנפח עצום, והיתה לו קליעה פשוט נוראית מבחוץ. אפילו עם כדור טניס וסל בקוטר של סל כביסה לא יכולתי לרמות את עצמי. בלילה, לפני שהלכתי לישון, התפללתי שארנה תעזוב כבר את הרומן השטותי שלה עם ברנר, הבן של המכולת, ותראה את מה שאני רואה בוייסמן.

***

היו לנו שישה סטים של גופיות ושיחקנו בעיקר עם התכולות. במהלך הפגרה, חודשיים לפני הפינוי, נתנו לנו גם טריינינגים. חומים עם פסי אורך בצבע חום בהיר. נראנו כמו חרא. בימית הקימו קבוצה לא רשמית והזמינו אותנו למשחק. היו לחצים כבדים עלי שאשחק עבור ימית, אפילו מחצית-מחצית. מבוגרים רקדו מסביב למזרקות והתחילו לבצר את גדרות העיר. "בגין תתפטר, ימית שווה יותר". קיבלתי מספיק בוז בשביל כל החיים שלי. עדי ויעל הסתכלו עלי כמו שמסתכלים על בוגד. שרקו לי בוז בכל פעם שנגעתי בכדור. הייתי חושך. זאב אברהמי היה שחקן הרבה יותר גרוע מרונן יעקב. עשר שניות לסוף, שוויון. מלאכי מכדרר ימינה לכיוון הבריכה, עוצר ועולה לזריקה. חזק עם הקרש. אני מתרומם לכדור חוזר, מקפיץ אותו לעצמי, מסתובב שמאלה, מטעה עם הראש כמו שוייסמן לימד אותי, מסתובב ימין וזורק את הכדור בקשת מעל העננים.

אני אפילו לא מחכה. אני פותח בספרינט מטורף לאמצע. מסתובב ימינה לכיוון מגרשי הטניס היכן שיושבים כל האוהדים. חסר שליטה, אני פותח בשלל תנועות מזרחיות.

***

בשבת שאחרי הפגרה, העיר כבר היתה נצורה, המפגינים תלו את הבובה בדמותו של בגין ליד שער העיר. עוד שעה יוצאת ההסעה למשחק נגד מכבי באר שבע, המתחרה העיקרית שלנו על תואר האליפות. אני מגיע לשער ונהדף. אבא שואל אותי מה אני עושה פה, וסיפרתי לו. הוא לוקח אותי ביד, הוא זועם. כבר הרבה זמן הוא זועם. הוא ליכודניק וימיתניק והמלחמה הזו קורעת אותו מבפנים. בשבתות של הפגרה המשפחה כולה עולה על הקורטינה הירוקה ואנחנו נוסעים: לחווה של אריק, לתל עדשים של רפול, לבית של עייזר. אנחנו נכנסים ואבא מנסה לשכנע אותם שישאירו את ימית, שנחיה עם ותחת המצרים.

האנשים בשער מבהירים לאבא שלי שאין יוצא ואין נכנס לעיר במצור. לבן שלי יש משחק כדורסל, הוא אומר. הוא מבקש שאחכה וחוזר מהבית עם מספרי תייל. הוא חותך את החלק העליון, מכופף את הגדר ונותן לי לצאת. מעולם לא הייתי יותר גאה בו. אני עומד שעה ארוכה, מחכה לטרמפ לצומת שדות, היכן שהמיניבוס תמיד מחכה לי. אבל המיניבוס כבר עזב. אני יושב בצומת ומחכה שיחזור. נחלנו את ההפסד הראשון שלנו העונה, עשרים הפרש. רונן יעקב היה חושך. זה היה המשחק האחרון של הפועל איתן/אבשלום. אחר כך התפננו.

***

מעולם לא ראיתי את רונן יעקב, גם לא את מוטי ארזי. יריב גולד וניר מטלון הגיעו לליגה הראשונה. ארנה מתה שנה אחרי הפינוי מסרטן בראש, האחות של שגיא מלאכי נרצחה בפיגוע טרור, ביום שחזרתי מניו יורק בפעם הראשונה קראתי בעיתון שסרן בצנחנים רונן וייסמן נהרג בלבנון. כמה ימים לאחר מכן התגייסתי באותו יום שבו התגייס אוריין חסון.

29 Comments

שלו רומא 18 בספטמבר 2010

יפה.

טל 19 בספטמבר 2010

מעורר געגוע לזמן ומקום אחרים אף שמעולם לא הייתי שם איתך

צור שפי 18 בספטמבר 2010

זאב, אני לא יודע אם התכוונת שזה ייצא קורע לב כמו שזה יצא אבל הדמעות מסתירות לי את המקלדת. שולח לך חיבוק.

תומר חרוב 18 בספטמבר 2010

מרגש ומקסים…

איתן בקרמן 18 בספטמבר 2010

וואו זאביק, רק וואו

עזי 18 בספטמבר 2010

נהדר

אלעד 18 בספטמבר 2010

יפהפה

גים 18 בספטמבר 2010

מרגש.

סימנטוב 18 בספטמבר 2010

מצטרף, מרגש.

DI 18 בספטמבר 2010

מרגש ומענג..

עופר (הירוק) 18 בספטמבר 2010

כל כך כל כך יפה.

אלון 18 בספטמבר 2010

יפה ומרגש.

בני תבורי 18 בספטמבר 2010

כל מה שצור שפי כתב. בעצם, את החיבוק נדחה עד היכרות רשמית…
פשוט מופלא!

צור שפי 18 בספטמבר 2010

איזה פורמליסט (-:

בני תבורי 18 בספטמבר 2010

ככה זה אצלנו בעדה…

גיא זהר 18 בספטמבר 2010

וואו, זרקת אותי לרצף זכרונות ילדות.ביקור עם אבי ז"ל אצל ויטו ויצמן האגדי בשדות ובאנדרטה המפורסמת בימית. משחק ראשון בקטסל של א.ס אשקלון (גם ז"ל) ביום שבו סעאדת נרצח.צפיה במשחק של שער הנגב האגדית עם שימי ריגר על הקוים ויונתן זקס.ועוד ועוד. מרגש.

באבא ימים 18 בספטמבר 2010

נפלא

דורון 18 בספטמבר 2010

מרגש מאוד, נוגע בנימים הרגישים ביותר.

ויכסלפיש 18 בספטמבר 2010

עוד טקסט חזק מז'אנר "כך היינו"

אלעד 18 בספטמבר 2010

אגב, יריב גולד וניר מטלון באותה קבוצת קטסל?
זאת המקבילה הישראלית לתיכון DUNBAR? (ארבעה שחקני נ.ב.א. עתידיים בהרכב)

איתן בקרמן 18 בספטמבר 2010

אלעד, בזאת קיבלת את הסיפור הבא שלך: מה קורה בתיכון דאנבר :)

יוני 18 בספטמבר 2010

מקסים ומוצלח מאוד מאוד. עושה טוב לקרוא על החיים האמיתיים של החבר'ה שגורמים לנו להיכנס לאתר. על החיבור הראשוני לספורט ובכלל.

d-d 19 בספטמבר 2010

וואו…

יואל 19 בספטמבר 2010

באמת וואו.

יוסי 19 בספטמבר 2010

תענוג צרוף. אני קורא אותך כבר הרבה זמן ונהנה ברמת הידע והכתיבה, עכשיו גם ריגשת אותי.

דניאל 20 בספטמבר 2010

מצוין.

עומר ק 6 ביולי 2011

רונן יעקבי זה לא אחיו של גדי יעקב משדות……?
אפרופו שימי ריגר – אני לא בטוח שגיא היה נוכח בנצחון המפואר שלנו על שימי וחניכיו משער הנגב, אבל מה שבטוח שבחיים לא השתולל על הקיבוצניקים שלו כמו באותו משחק.
התוצאה כמובן היתה לטובת הפועל אבשלום(הטופס עדיין אצלי שמור בבית אם צליק רוצה לבדוק כמה קלע…)
אכן ימים יפים במגרש הבלתי נשכח שפרקו לנו אותו מול העיניים שלא חסכו מדמעות ברגעים הקשים ההם,
יופי של זכרון@@@

Comments closed