מי, הוא יהודי?

הירידה לגרמניה היא ירידה אתית. הצבעה ברגליים, התשלום בכאב לב. בתלישות

In כללי

בפעם הראשונה שלקחנו את מאיה לירושלים, עשינו בוקינג ב"אוסטריאן הוספיס". סוג של מלון שיושב באמצע השוק בעיר העתיקה. הצומת שבה יוצאים לדרכם משה, מוחמד וישו, ואיכשהו אף פעם לא נפגשים. מקום שבו מבטיחים לך מחיר מסוים ללילה, ובצ'ק אאוט מסבירים לך שזה המחיר פר בן אדם. אוסטרים.

ההתרגשות של מאיה מירושלים ניצחה את ההתקפים הפסיכוסומטיים שעוטפים אותי מהרגע שגמרנו את הטיפוס בהרים. הכותל, הריחות, הצבעוניות האנושית. כאילו שנחתה בלגו-לנד אנושי. קצת לפני ארבע בבוקר היא העירה אותנו ושאלה למה אנשים צועקים. קירסטן הסתובבה לצד שני. זה מסוג הגילאים שבהם אתה מתחיל לפרוע את החוב על כל לילות ההנקה שלה.

עלינו לגג, וחיבקתי אותה אלי. יש לנו כל כך הרבה הסברים לתת לה כשתגדל. כל אחד והצד שלו. אין יום שאני לא מכין את עצמי לרגע שבו תשאל איך יכולתי לעקור, ודווקא לכאן. ויש את הצד של קירסטן, ואת תחושת האשמה על הבלבול. אבל אז, על הגג של הוספיס אוסטרי, קצת לפני ארבע בבוקר, בקור הירושלמי, רגע לפני שהעיר תחמם את המים לקפה הראשון שלה ותתחיל להרתיח את כל העולם, הייתי צריך להתחיל בלמה האיש הזה זועק, הלוך וזעוק: "אללה או אכבר".

**

המסע הזה, לגרמניה, מסע אליו שותפים כיום אלפי ישראלים, הוא, עבורי, אחד המסעות החשובים ביותר בסיפור הישראלי-יהודי של העיתות הללו. הסיפור שלי, ואני לא לבד, עם הורים שחתמו כל לילה בתפילה להיות בשנה הבאה בירושלים הבנויה, והילדים שלהם, דור מקסימום שניים, שמפנים גב לתפילה שמולאה. וזו ירידה קריטית, אתה יודע, כי אף אחד לא בא לכאן כדי לפוצץ את הקופה. הירידה לכאן היא ירידה אתית. הצבעה ברגליים, התשלום בכאב לב. בתלישות.

וגרמניה. בהתחלה אתה מתרץ. זול פה. ויש פה מסיבה שלא נפסקת לרגע. ובחורות. וסקס שזמין בכל רגע שאתה חפץ לו. ואם זמן הוא כסף, אז בברלין אתה ביליונר.

ואחר כך אתה כבר לא יכול להתחמק מזה, ממה שהיה כאן. מהחיים שהיו פה, לא המוות. ואתה מכניס את עצמך לקונטקסט של החיים היהודיים בפזורה. וכמה שאתה לא מאבד את הישראליות שלך, כמה שאתה נהיה "אין אורדנונג", אתה זז מהדעה הפוליטית המוצקה שלך, כי רק כאן אתה יכול לספוג עד כמה האנטישמיות היא בילט-אין ואיך היא משפיעה על השיח והדעה הציבורית כלפי המקום שממנו באת.

אתה מדליק נרות שבת, ושר "לך דודי", ומברך על היין, ומאיה בוצעת וזורקת את החלה, ונרות חנוכה, וסדר, ושבועות ול"ג בעומר. ולא נורא אם הילדה שלך לא רצה, מטפסת וגולשת כמו שאר הילדים בגן, אבל היא תדע לכתוב ולקרוא לפני כולם. מודרני, אבל שטייטל.

**

המלצרית שלי הלכה לקנות שניצל טבעוני במכולת היהודית שפתחו ב"פרברלינר שטראסה". מה את עושה פה, שאלו אותה. אני מלצרית, היא ענתה. איפה. בחומוסיה. למה אתם לא מוכרים לנו חומוס. למה אתם לא קונים. איזו חומוסיה. סבבה. אה, של זאב אברהמי, זה שנשוי לגויה. אני כותב עכשיו כדי לשחרר קצת את העלבון. שלי, על שאני משוייך לאותה קבוצה שיכולה להקטין אותי ככה.

**

פעם, המטוסים לארץ היו עוברים את קו החוף, עושים סיבוב קצר מעל לוד או אור יהודה ונוחתים. היום, המסלול מזכיר קצת את מסלול הנסיעה בכביש לנתב"ג. מהרגע שאנחנו מתקרבים לקו החוף, מאיה נצמדת לחלון. הטיסה ממשיכה. אחרי הערים הצפופות, מתחיל הסיבוב החד, ונגלית אדמת טרשים. מה זה, אבא? בלב אתה אומר שזה היופי הטוסקני שכולם רבים עליו.

בבטן של המטוס יש דריכות של לפני נחיתה. זו קוראת בעיתון כדי שאף אחד לא יבחין בעצבנות שלה, ההוא דוחף את הגרביים עמוק לתוך הרצפה. אלו ההרים בדרך לירושלים, אני עונה לה, ושניה אחר כך מחרידה את חלל המטוס צעקה של בת ארבע. "אללה או אכבר". פעמיים.

**

נכנס היום למסעדה פנסיונר ישראלי. ביקש לדבר עם הבוס. יצאתי מהמטבח, הורדתי את הכובע ותליתי את המגבת על הכתף השמאלית. הציעו לבן שלו לקנות פה דירה, בבניין הסמוך. שאל על האיזור, אם שווה. אחרי חמש דקות אמרתי שאני חייב לסיים. על האש עמד סיר עם עוף במרינדה של סויה, רימונים ודבש, ומרק סלרי, כרישה, גזר דלעת ותפוחי אדמה.

תגיד, הוא הנמיך את הקול, יש פה הרבה….?

בלילה, אחרי שסיימנו לקרוא את אלון והבלון, חיבקתי את מאיה אקסטרה לארג'. לפני שהיא עצמה עיניים היא הזכירה לי שמחר הבטחתי לה ללכת ביחד לגלגל הענק בכריסמס מרקט.

*

 

55 Comments

נר הלילה 19 בדצמבר 2012

הו

Talo 19 בדצמבר 2012

זה כל כך מורכב, חוץ מעניין התשלום שהוא כל כך ברור-בכאב לב, בתלישות.

שיימוס 19 בדצמבר 2012

גם התבשילים הליריים שלך, מורכבים משהו..חייב לקרוא כל שורה פעמיים ע"מ להיות בטוח שהבנתי..
אברהמי- שאלה ברשותך,
מה מכל שרשמת מעקצץ לך ביותר?
החבר'ה הישראלים- שמתייגים אותך- כמי שנשוי לגויה? קולני, גס ודוחה ככל שיהיה.
האללה הוא אכבר הזועק -זה שטומן בחובו אהבה עד אין קץ- לזולת הכופר? שוב, קריאה לא ממש שקטה או מתנצלת.
או לגרמני מחמד, זה ששואל בלחש, האם יש עוד כמותך, אתה יודע, ג'יד? (או מהגרים, או לא "ארים"?)

מורכב ומרגש כתמיד ויותר.
תודה.

כסיפוביץ 19 בדצמבר 2012

מעולה ומרגש!!

אנונימוס 19 בדצמבר 2012

נשמע שיש לך ילדה מצחיקה וכיפית

אבי 19 בדצמבר 2012

עצוב

איציק 19 בדצמבר 2012

אברהמי,
אני לא נכנס לסיפור החיים שלך ומקבל אותו ומכבד אותו כמו שהו. אין לי בעייה עם מי שעבר לגור מחוץ לישראל או התחתן עם בחירת ליבו ללא קשר לדת. אני חושב שאלו דברים אישיים וצריך לכבד אותם בלי לשפוט אותם. אבל אספר לך למה אצלי זו לא אופזיה.
כשהיתי בן ארבע וחצי בברה"מ לקח טותי אבי לסבאתי למספר ימים. הוא חזר לפני הזמן לקחת אותי חזרה. הסיבה, הלכתי לשחק בחצר ועליתי על שולחן, ילד גדול בן שבע העיף אותי ממנו ושבר לי את היד. אבי הלך לבית הספר כדי לדבר על העיניין (לא יודע למה לא לביתו של הילד). המנהל נכנס עם אבי לכיתה של הילד ושאל אותו למעשה. התשובה היתה פשוטה ללא בושה מול כל הכיתה, המורה, המנהל ואבי: אבא שלי אמר שאת כל היהודים צריך להרוג. פשוט, ישר, ללא תחכום או משוא פנים. אח שלי חטף מכות על היותו ג'יד (יהודון, למי שלא יודע). זה היה בתחלת שנות ה-70, אבל מבחינתי אין לי בררה אחרת, למרות שלפעמים אני חושב עליה ומתפטה אלייה. אם אני חושב קצת יותר, אז אחרי שנה בשוויץ ושנה בצרפת, אז אירופה בכלל לא אופציה, למרות שהיא מקום מועדף לטיול על ארה"ב מבחינתי.
אני לא כותב זאת כדי לומר אמירה כלשי כנגד מה שאתה, ממש לא. אני לא חושב שיש תשובה אחת לכולם, אפילו לא תשובה אחת ליחיד, אבל כשקראתי את שכתבתה על השאלה שנשאלת במסעדה שלך…

ארז (דא יונג) 19 בדצמבר 2012

בדיוק אתמול ראיין אותי איזה דוקטורנט פה לגבי החיים בטייוואן ומה גורם לי לרצות להמשיך להשאר פה במקום לחזור לארץ, כך שיצא לי לחשוב ולדבר על זה בקול רם, מה שעוזר קצת לסדר את הדברים.

גם עם חלק מהסיבות להעדפה הזו זהות, דבר אחד אני יכול לומר בוודאות: זה שונה מאד מלגור באירופה, ובטח בגרמניה (ובטח עם לוק מזרח תיכוני).

מה שכן, הטורים שלך שדנים בנושא הזה תמיד מצליחים לחדור.

איציק 19 בדצמבר 2012

ארז,
אחת הסיבות לכתיבת מאמרים אקדמיים היא לחדד ולסדר את הדברים שאתה אמור לדעת, ועוד יותר, להבהיר מה אתה לא יודע וצריך לדעת. הרעיון עם הדוקטורנט הינו התחליף שלך לכתיבה זו. ואם כבר אמרת זאת בכל רם, מעניין לקבל את תמצית הדברים, אם כמובן תסכים.

ניר ע. 19 בדצמבר 2012

אברהמי אני קורא אותך מגיל צעיר NBA וכאלה (כולל הספר שכתבת). היום אני חוקר במדעי הספורט במלבורן אוסטרליה ומזדהה עם כל מילה שלך כאן. בהחלט מרגש ועצוב באותה מידה. הדור שלנו נוסע וברוב המקרים אין לאן לחזור וזה עצוב. התירוצים מרובים עתיד טוב לילדים וכל הבולשיט הזה. אבל האמת היא שמתרגלים לשקט ולשלווה קשה לחזור אחורה וזה אפילו לא עניין כלכלי באמת שלא, אולי יותר סבלנות וסובלנות כלפי הזולת באוסטרליה, גרמניה או מקום אחר. אז באים לבקר ומתגעגעים אבל רוצים שקט רק קצת שקט.

איציק 19 בדצמבר 2012

השקט של אוסטראליה כנראה שונה ממקומות אחרים והוא יותר נוח. הניסיון שלי עם השקט של שוויץ גרוע. מאוד קשה ליצור קשרים וגם אם כן, כל "כללי הטקס" שאורחוים צריך להזמין לפחות 10 ימים מראש, אפילו ברמה של ילדה בכיתה ב' שתבוא לילדה אחרת, פשוט הטריף אותנו. השקט לש שוויץ מתריד כמו כניסה לתא אקוסטי. הכל שקט שכואב באוזניים ומתחיל פחד קלסטרופטבי. כמובן, כתייר זה משהו שונה לחלוטין.

רפאל 19 בדצמבר 2012

ליגה אחרת, אך ורק בזכות השיתופים האלו.
בכל הנוגע לספורט, אני משתעמם ומתאכזב כי לעולם אין חדש תחת השמש.
בסיפורים אישיים בכל פעם מחדש מגלים שכל אדם הוא עולם ומלואו.

alon 19 בדצמבר 2012

alllaaa huuu akbar

קורא חדש 19 בדצמבר 2012

כמי שהיה מהגר זר באירופה שנים רבות , תחושות נשכחות מהדהדות שוב מבין השורות שלך . נהניתי לקרוא .

matipool 19 בדצמבר 2012

יש משהו כל כך מיוחד בטורים האישיים שלך .
האווירה , התחושות המעיקות לפעמים , ההתלבטויות , האוכל .
תודה .

מיקיג' 19 בדצמבר 2012

"אני כותב עכשיו כדי לשחרר קצת את העלבון. שלי, על שאני משוייך לאותה קבוצה שיכולה להקטין אותי ככה".
מסתובבים בעולם לא מעט אנשים שמשוייכים לקבוצה אחרת שמנסה להקטין אותם ככה (לא צריך להיות יהודי שנשוי ללא יהידיה בשביל זה…). חלק גדול מהם אנשים יפים נורא, כי הרבה פעמים היופי הוא בילד אין בסיפור. וזה תמיד קצת עצוב, המעשה הקבוצתי, אבל העצב לא עומד מול היופי.
אבל מעליב זה לא אמור להיות. ככה מרגיש לי.

צור שפי 19 בדצמבר 2012

אברהמי, אתה כותב נפלא בכלל ועל הגירה ושייכות בפרט. זה מאוד מדבר אלי כי יש לי אחות שחיה בגרמניה כמעט 30 שנים. היא עזבה אחרי מלחמת לבנון הראשונה בגלל התחושות הקשות שמלחמת "יש ברירה" עוררה בה ובשנים הראשונות היא ממש לא רצתה לשמוע כלום מישראל, במיוחד לא מישראל הפוליטית. ככל שהשנים עוברות היא מצד אחד יותר מרושתת שם מבחינת החיים, הילדים, העבודה וכו' ומצד שני יותר מתגעגעת לכאן ויותר מזדהה עם האתגרים האזוריים שלנו. אני שמח בשבילה שהיא מצאה את השקט שלה בגרמניה אבל עדיין איפשהו קשה לי להשלים עם זה שהיא חיה במקום ממנו ההורים שלנו (והוריהם) נמלטו כילדים.

יוני (המקורי, מפעם) 19 בדצמבר 2012

אתה כותב נהדר. אמיתי ונוגע. מה לגבי הרגשת ההגירה מעולם הכתיבה לעולם המסעדנות?

אדם בן דוד 19 בדצמבר 2012

תודה ששיתפת. אין יום שלא קורה פה משהו שמביא אותי לצעוק על אשתי "נמאס בואי נעוף מפה", מאז שנולד לנו בן זה כבר עוצמתי הרבה יותר. אבל אני מפחד. מהזרות, הבדידות התלישות. מלעבור לגור באותה מדינה שסבא שלי בן הארבע ברח ממנה ברגע האחרון. פור פאק סייק- קנא ווי אול ג'סט גט אלונג?

דיזידין 19 בדצמבר 2012

פוסט מטלטל.
אני קורא אותו כשברקע הדיווח על מותו של אמנון ליפקין-שחק, ומשום מה הראש לוקח אותי בחזרה למלחמת לבנון הראשונה.

אז, התחושה ביציאה הראשונה הביתה מהמלחמה, כשגיליתי שהעולם לא עצר מלכת ושבעצם החגיגות בעיצומן.
והיום, התחושה שאני מגייס את ילדיי למאבק הציוני שאבד עליו הכלח, כשבמרחק כמה שעות טיסה מכאן החגיגות בעיצומן, ואפילו אפשר לנגב חומוס אצל אברהמי.

תומאס נוימן 19 בדצמבר 2012

כתוב יפה ומעניין כרגיל.

Amir A 19 בדצמבר 2012

הרבה מהתחושה שמלווה הגירה תלוייה במהגרים עצמם, ובאופן שבו הם מנסים להתערות בסביבה החדשה. אני אף פעם לא הבנתי אנשים שמהגרים מישראל לארה"ב אבל מתעקשים לחיות בקומונה ישראלית. אם ההגירה היתה בגלל מצב כלכלי קטסטרופלי או משהו מאלץ אחר אז ניחא. אבל אם היגרתם בגלל שחיפשתם חיים טובים יותר (מה שזה לא אומר, ולכל אדם זה אומר משהו אחר), מה הרעיון בלנסות ולהנציח את מה שעזבתם מאחור?

איציק 19 בדצמבר 2012

זה כמו לשאול מדוע היהודים שעלו מרוסיה,מרוקו, ארגנטינה, אתיופיה וכו', כל אחד ממשיך לחיות בקהילה שלו למרות שעלו ארצה, גם בשביל חיים טובים יותר, וגם בשביל ציונות. אתה בכול מקרה רוצה להיות קרוב למשהו מוכר, גם אם נמצא אלפי קילומטרים מהמקום אותו עזבת.

Amir A 19 בדצמבר 2012

אני מנסה להבחין בין הגירה "ממשהו" ובין הגירה "למשהו". במקרה שבו אתה מהגר ממשהו, הגורם לעזיבה לא קשור למקום אליו אתה הולך. היית יכול להגר לארה"ב, אוסטרליה, אירופה, או כל מקום אחר כל עוד אתה מתרחק ממה שאתה מנסה להתרחק ממנו. במקרה כזה אני יכול להבין למה אנשים נשארים קשורים למקום המוצא שלהם היות והדגש הוא על מרכיב אחד בארץ המוצא שדחף אותך החוצה אבל קיימים גם מרכיבים אחרים שאני מניח שלא היית רוצה להיפרד מהם. לעומת זאת, כשאתה מהגר אל משהו הדגש הוא על הדבר שאליו אתה הולך ובמקרה כזה מה שאתה משאיר מאחור פחות חשוב. הקבוצה הזו (שאני נמנה עליה) פחות מחפשת קשרים למה שהיא עזבה מאחור ובמקרים רבים תמצא נסיון לשילוב בין הישן ובין החדש.
להנחתי (וזו השערה בלבד. לא בדקתי אותה) מרבית ההגירה בעולם נובעת מהגורם הראשון. אנשים מהגרים החוצה בעיקר עקב מצב כלכלי גרוע או בגלל חוסר סובלנות דתית. מעט אנשים מהגרים למקום אחר למרות שהם לא סובלים בארץ המוצא והיו יכולים להסתדר גם בה. ובגלל זה אתה רואה קהילות מהגרים שמנסות להחיות את ארץ המוצא שלהן גם בארץ החדשה.

איציק 19 בדצמבר 2012

אני מקווה שאני מבין את מה שאתה כותב, אך נראה לי שלא ניתן להפריד בין שני הדברים באופן מוחלט, ובמעבר יש חלק לשני הגורמים גם יחד. לכן אנשים מתערים בסביבה החדשה אליה היגרו אך עדיין שומרים על זיקה תרבותית/לשונית לסביבה ממנה הגרו. חוץ מזה, כשיש לידך משהו שמבין אותך כיוון שיש לו עבר משותף איתך זה מקל על חייך, ולכן מושך לטוב ולרע. אתה גם צריך לקחת בחשבון, לדוגמא משהו עזב על בסיס כלכלי (דוגמא היפותטית), זה לא אומר שהוא רוצה להתנתק מהשפה, מהתרבות, מהעיניין של המקום אותו עזב. הוא רוצה לשפר את איכות חייו ולא לנתק את העבר. יש כאלו שניתקו את העבר לחלוטין, אך אלו בודדים.

Amir A 19 בדצמבר 2012

אני מסכים איתך לגבי החשיבות של השפה. אם יש לך את היכולת לתקשר עם הסביבה המקומית בצורה סבירה אז ההשתלבות תהיה קלה יותר. אם השפה דלה אז סביר שתנסה למצוא את העולם הישן גם בסביבה החדשה.

Rocky1 19 בדצמבר 2012

אמיר,

אני חושב שעמוק בפנים (בין אם נודה בזה ובין אם לאו) כולם מהגרים ממשהו, גם אם כלפי חוץ הם מהגרים למשהו.

Amir A 19 בדצמבר 2012

רוקי, איך אפשר להתמודד עם טיעון כמו זה שהבאת? כמו הסיפור על פרויד (שאני לא יודע אם הוא נכון או אגדה אורבנית) שאמר שמי שלא מקבל את התיאוריה שלו מדחיק…

באבא ימים 20 בדצמבר 2012

יש לי בעיה עם ההבחנה בין ממשהו לבין למשהו מפני שהאחד מגדיר את השני וכל "ממשהו" יכול להיות מתואר כ"למשהו" ולהיפך. אם אני מהגר בשביל השקט אני בעצם מהגר כדי לברוח מהרעש.

רוב החברים שלי כאם הם ישראלים. אני חושב שההסבר לזה קשור בכך שכשאתה מחלק את תחושת התלישות שלך עם מישהו אחר התחושה הזו חריפה פחות. לשפה מבחינתי יש משקל מכריע הרבה יותר מאשר רק במישור של היכולת לתקשר ברמה הפונקציונלית- כשאתה חי בשפה שאיננה שפת האם שלך אתה חי בתוך בועה מבחינה רגשית. אני מבין אנגלית, אני חי באנגלית ויכול להתבטא באנגלית ברמה שמאפשרת לי לעסוק בעריכת דין. עדיין – אנגלית לא מעוררת אצלי שום תגובה רגשית ויש משהו עקר בעיני לחיות בשפה שאני לא מרגיש בה. חיים במחיצת ישראלים מפחיתים מן התחושה הזו. הסוד הוא למצוא ישראלים שהייתי יכול להיות חבר שלהם בארץ. יש מקומות בהם זה קשה יותר מאשר במקומות אחרים. היכן שאני גר זה די קל.

Rocky1 20 בדצמבר 2012

התכוונתי שבהגירה פועלים שני כוחות, פלוס ומינוס. כוח מושך וכוח דוחק. הרי למה להגר דווקא למקום מסויים? כי יש שם משהו מושך. למה להגר בכלל? כי משהו דוחק אותך החוצה מהמדינה שבה נולדת/גדלת. אני רק אומר שזה שילוב של השניים, וכל השאר זה עניין של מינונים. קיימים גם מקרים שהזיקה לארץ המוצא משתנה עם השנים (כמו הסיפור של צור שפי על אחותו כאן בתגובות).

Amir A 20 בדצמבר 2012

אני יכול להעיד רק על עצמי. היגרתי כי הוצעה לי משרת פוסט דוקטורט במקום שאי אפשר לסרב לו. לפני שקיבלתי את ההצעה האמורה האפשרות של הגירה לא היתה על הפרק. לא היה משהו בישראל שדחף אותי החוצה.

Amir Aus 19 בדצמבר 2012

great stuff mate.
just wanna to say that i think the biggest different between us to last generation is that we understand we can live where ever we want, and home its within you.
home will be everywhere you want it to be because home its a feel and not a place..
i immigrated to Australia few years ago and to be honest, no regrets!
found what i was looking for, and its a tiny bit of FREEDOM..
i dont think you can disconnect yourself from your roots, so im still waking up at 5:00am to watch Hapoel playing vs Ramat gan… but at list the rest of the day im having fun..
i believe you should enjoy your journey trough life and Israel its not the most joyable place on the planet if you know what i mean….
sometimes i cant understand the guilt feelings for improving your life?!?
i dont know, but Berlin sounds like a great experience to me..

since the 80's Israeli people(TZABAR) start to immigrate from Israel to everywhere in the world, thats because nationalism didnt work as its use to work back in the 60's, 70's..
today nationalism in Israel is about to die.. you can either suffer in Israel, or look for alternative..
i would say you lucky to have an alternative ;-)

thanks and kind regards
from Sydney Australia.

אריק 20 בדצמבר 2012

הרגשתי כמוך כשחייתי באוסטרליה. מה שגרם לי לא להישאר זה שראיתי שאחי שהיה כבר 15 שנה במקום, נאחז בציפורניו במשפחתו הגרעינית, בילדיו (גם הוא בקבוצה של אברהמי) כדי להרגיש משהו שהוא לא מצליח להרגיש. היום כשהילדים גדולים ומתחילים לעזוב את הבית, השיחות איתו נהיו עצובות. אין פתרון פשוט למצב הזה.

ניר 20 בדצמבר 2012

אם אתה "סובל בישראל" בוודאי שכדאי שתעבור למקום אחר, למענך ולמען כל מי שסביבך. ההגירה היא לא ענין חדש ולא התחיל בשנות השמונים, ואתה לא צריך להתנצל על כלום (אבל לשמוע ביקורת על לאומנות ממי שעבר דוקא לאוסטרליה קצת דומה לאלו שמתלוננים על חוסר צדק חברתי ומאיימים שיעברו לארה"ב).

MOBY 19 בדצמבר 2012

לא אבין איך אפשר לחיות כיהודי הנודד ללא שורשים ולאן שהרוח נושבת. כנראה אני אנרכוניסט.
יותר קל מבחינתי =ניוון. ההומו סאפיאן דוקא פנה אל נתיבי היותר קשה ולכן הוא הגיע להשגים שהגיע.
היותר קל נעלם מהעולם.

Amir A 19 בדצמבר 2012

יפה איך מצד אחד אתה לא מבין משהו ומצד שני אתה שופט את אותו המשהו. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

MOBY 20 בדצמבר 2012

הסבר
לא הבנתי, אבל שמח שהעלתי חיוך גם זה משהו.

גיל 19 בדצמבר 2012

מובי, מי אמר שהיהדות היא הגורם החשוב פה? אני בן אדם שבוחר לחיות איפה שהכי מתאים לו, ככה פשוט.

MOBY 20 בדצמבר 2012

מעולה
עכשיו תסביר את ההקשר לירושלים…..

Amir A 20 בדצמבר 2012

אתה יודע, החיים לא פשוטים, והקשר לירושלים וארץ ישראל לא חייב להיות >הדבר< שקובע את מהלך חייו של אדם. גם אם הוא יהודי.

MOBY 20 בדצמבר 2012

ברור שלא
אני פשוט מתייחס לכתוב שהכותרת שלו קשורה ליהודי ובתוכו מוזכרת ירושלים את אני מקיש מזה וכותב על יהודי נודד. ואז מסבירים לי שלא הכל זה ירושלים. מעולה.
אני כן חושב שאני שייך לעם עם דברים שמאפיינים אותו ויש דבר כזה אמא יהודיה.
אני גם חושב שהיסטוריה של העם שלי היא די ברורה.
אני לא מבין איך אפשר לשכוח מה שקרה לקרובי משפחתי באירופה ובמדינות ערב (כן אני שעטנז).
לא אני לא חי בפחד קיומי כפי שאחד מראשי אתר זה ניכס לי איזה פחד מודחק.

Amir A 20 בדצמבר 2012

אני באמת שלא מבין את מה שאתה אומר. מה בין זה שלירושלים יש אפיל שרק למקומות מעטים בעולם יש ולזה שיהודי בוחר שלא לגור בישראל?
ולגבי המושג של היהודי הנודד, למה להתייחס ליהודי שבוחר פיזית שלא לגור בישראל כיהודי הנודד? הקונספט המודרני של היהודי הנודד מתאים דווקא לאלו שדבקים בממסד הרבני/חרדי בישראל אשר לוקח אותם יותר ויותר הרחק מהיופי שביהדות. לטעמי היהדות כפי שמתקיימת בארה"ב מייצגת בערכיה (סובלנות, פתיחות, עידוד של חשיבה ביקורתית, השכלה) את היהדות האמיתית הרבה יותר מאשר היהדות כפי שמתקיימת בישראל (הסתגרות, חוסר סובלנות, תחושת עליונות לא מבוססת, פיגור חברתי ואינטלקטואלי).

לגבי המושג אמא יהודיה, אני יכול להבטיח לך שהוא לא שונה הרבה מהמושג של אמא איטלקיה, פולניה או כל אמא אחרת. כל עם בטוח שהאמא שלו היא היא האמא האולטימטיבית. ולגבי מה שקרה, אני לא חושב שיש מי ששכח את זה. אני גם חושב שיהיו כאלו אשר יגידו ששגשוג של קהילות יהודיות דווקא בארצות בהן זה קרה הוא הביטוי העליון לנצחון הרוח היהודית.

גיל 19 בדצמבר 2012

יהודים וישראלים הם היחידים שמתייסרים בדילמות קיומיות וסובלים מץסבוכות ורגשי אשמה קשים על זה שהם מהגרים. אני לא אומר את זה כביקורת, וזה מעיד משהו על הקשר החזק שיש לישראלים למדינה, אבל אין עוצמות רגש כאלו אצל מהגרים אחרים.

bradybunch 19 בדצמבר 2012

גיל, אני ממליץ לך על הספר 'פרויקט לזרוס' של אלכסנדר המון, הוא אומנם מדבר גם על סיפור יהודי, אבל בבסיסו הוא סיפור על הגירה ותלישות של סופר מבוסניה. לא רק יהודים וישראלים מסתבכים בזה, הגירה היא סיפור מורכב…

גיל 19 בדצמבר 2012

אם אני לא טועה לזרוס בעצמו היה יהודי, אבל אני מדבר בעיקר על אנשים שחיים בצורה מבוססת ועוברים למקום חדש. כאלו שעוברים מתוך מצוקה זה סיפור שונה.

איציק 19 בדצמבר 2012

אני חושב שטיעון זה אינו תקף. מספיק לראות את המוסלמים במערב אירופה אשר חיים בקהילות, את הקאוקאזים ברוסנה (במיוחד מוסקבה). כולם גרים בקהילות סגורות, ואפילו עובדים/או מתבטלים בקבוצות הומוגניות. כך שזה לווא דאווקה יחודי ליהודים/ישראלים.

גיל 19 בדצמבר 2012

אני לא דיברתי על הסגירות אלא ההתייסרות. המוסלמים אני חושב מאוד שמחים במצבם ולא שוקלים לחזור לארץ המוצא שלהם.

איציק 19 בדצמבר 2012

לגבי ההתיסרות קשה לי לומר האם קיים או לא, אך נרטיב זה חוזר בספרות העולמית ולא רק הישראלית/יהודית ולכן ניתן להסיק שזה משהו אוניברסאלי שמעסיק רבים בכול קצוות הגלובוס, אם יש לו קצוות.

גיל 20 בדצמבר 2012

אני לא בטוח שיש יסורים קיומיים כאלו במקומות אחרים. אנשים אולי לא תמיד מרוצים מהמעבר למדינה אחרת, אבל רגשות אשמה בהקף כזה וגם המחשבה שתמיד אפשר לחזור (ורבים חוזרים), לא קיימת בשום מקום אחר בעולם לדעתי.

ניר 20 בדצמבר 2012

גיל, אני לא חושב שהתייסרות היא המילה הנכונה, בוודאי לא בדור הנוכחי. אתה מתייסר?

אבל החיים בישראל בסופו של דבר באמת שונים מאד מחיים מרוב המקומות בעולם. יכול להיות שזה ענין של מדינות קטנות – כשגרתי בארה"ב היחיד בין ידידי שחש תחושות דומות היה הולנדי (שחי שם כבר 30 שנה), בניגוד לחברים גרמנים וצרפתים.

גיל 20 בדצמבר 2012

אני אישית לא, אבל הרבה ישראלים שהיגרו סובלים מנקיפות מצפון קשות.

קשקשן בקומקום 20 בדצמבר 2012

יש לי חבר טוניסאי שעובר בדיוק את אותה התלבטות ממקום מגוריו באירופה…ההבדל הוא שהטרייד אוף באיכות החיים ובחופש הוא הרבה יותר מוקצן מתוקף היות המדינות הערביות/מוסלמיות ברובן עניות ודיקטטוריות כך שהבחירה יותר קלה.

תומר חרוב 21 בדצמבר 2012

כתוב נהדר כמו תמיד. הקטע שהילדה צעקה במטוס אללה הוא אכבר פשוט ענק.

Comments closed