פסקולים לא מתים, הם רק עוברים בירושה

בימים ההם, בזמן הזה

ישבנו על שולחנות מסודרים בצורה האות "ח". לידי ישב עמית גל שהגיע מאוחר לימית ואבא שלו היה קצין בקבע. לידו ישבה עינת שמואלי, עם הפנים הארוכות והצמה העוד יותר ארוכה. עדי כדורי ויעל עצמון היו מלכות הכיתה, אבל בעינת הייתי באמת מאוהב. פרח אמיתי. האבא שלה היה הבעלים של משתלת "חישתיל" המוצלחת. בימי שישי יעל ועדי היו מלוות אותי כשהייתי שר לכל הכיתה את אפריק סימון שהיינו שומעים אז המון בימי שבת בבוקר ברשת גימל. אבל אף פעם לא הייתי מסתכל שמאלה לכיוון של עינת, מהפחד של מבוכת התגובה.

בימי רביעי היתה לנו שעת שיר עם נורית ברזילאי שהיתה גם המחנכת של ז'1 השנואה. ביום רביעי ההוא למדנו את "מה אברך" המופלא. וזה היה הרגע, כיתה ד', שהבנתי שכולם, גם אני, מתים בסוף.

##

אחד השברים הגדולים ביותר בהגירה הוא חוסר היכולת שלך להעביר לילדים שלך חלק ממך. אני אולי יכול לספר למאיה על ילדים שסופרים כבשים וכבשים שסופרים ילדים, להפיג את הפחד שלה בשיר על ברקים ורעמים ולשמח אותה עם הילדה הכי יפה בגן (שלא לדבר על להתחיל כל בוקר ב"מה היה בי מאיה…"), אבל לעולם, לעולם לא נוכל להשתתף ביחד בקילו אלכסנדר וכמה יונתן. אני יכול לשים רק דיסקים עבריים באוטו ושמאיה תדקלם כל שיר חג עד הניאונס האחרון, אבל לעולם לה אוכל לשתף אותה שבתשיעית הכנסתי לתחיה ארזי דף מקומט לתיק המורה שלה ובו הבעתי את רצוני להראות לה מי הילד הכי מפותח בכיתה. זה לא בחשבון. הנסיונות שלי להטמיע חלק ממני בתוכה תמיד נראים לי כמו כניסה עם מחט לחנות בלונים.

##

בימי רביעי אני מסיים לעבוד מוקדם, אוסף את מאיה מהגן ואנחנו נוסעים ביחד, כמעט שעה נסיעה, לשיעור שחיה שלה. היא ילדה סופר זהירה ומים מפחידים אותה, אבל היא רוצה לשחות בחוף של תל אביב, אז למדנו שרק טמבלים לא מפחדים אבל החוכמה היא להתגבר על חלק מהפחדים. אחרי 26 שיעורים היא למדה לשחות בלי מצופים, לקפוץ מהמקפצה, לדלות טבעת קלקר מתחתית הבריכה. היום הלכנו לבחינה המסיימת שלה: קפיצה ממקפצה של מטר, צלילה לעומק ושחייה של 25 מטר.

המדריכים לקחו את הילדים, והרגשתי בפעם השניה איתה, בפעם הראשונה זה היה ביום הראשון שלה בגן, איך אני משתנק מהפרידה הזו. כמו איזו עוד חוליה בתהליך שבסופו הם נפרדים ממך כדי להתחיל לגלות לבד כמה דפקת להם את החיים. מאיה נעמדה על המקפצה וסירבה לקפוץ. המדריך חזר אלי ואמר שאי אפשר להכריח ואולי היא צריכה עוד כמה שיעורים. אמרתי לו את מה שאמרתי לה לפני שנפרדנו, שזה לא נורא ושנחזור לעוד כמה שיעורים ורק ביקשתי ממנו שיגיד לה שזה נכון לפחד.

הוא חזר לבריכה והחליף כמה מילים עם מאיה, ועוד לפני שהספקתי להצמיד את המבט שלי לחלון הכפול שהפריד בינינו, מאיה כבר היתה באוויר, אחר כך היא צפה, התחילה בתנועות שחיית החזה וגמאה את ה-25 מטר כאילו כלום. אחר כך היה טקס ונתנו לה את אות סוס הים. מעכשיו היא יכולה להצמיד את הסוס ים הזה לבגד שלה ולשחות בכל בריכה עירונית. אחר כך יצאנו החוצה לחגוג. היה מינוס שלוש והיום השמונים ברציפות בלי שמש.

##

אני רוצה להגיד רק משהו אחד אישי על האישיו הזה של שמוליק קראוס: שבתשעים ותשעה אחוזים מהמקרים, וזה כולל נסין אישי, האמנות הכי מרהיבה חייבת להגיע מהמקומות הכי אפלים. ככה שהויכוח של אמן גדול וחרא בן אדם הוא לא רלוונטי עבורי. בלי האמנות שלו, קראוס היה אדם מסוכן פי כמה.

##

בלילה, מאיה התעוררה בבכי היסטרי. לקח לנו איזה חמש דקות להרגיע אותה ורק אחרי עשר דקות היא יכלה להסביר שהיא לא רוצה לחיות בלעדינו. שהיא לא רוצה להישאר כאן לבד, כמוני, ושהיא רוצה לעלות איתנו לשמיים. לא כותבים על זה בשום ספר הדרכה להורות.

אני שכבתי על המיטה התחתונה והיא על העליונה והצמדנו ידיים דרך הקורה ששומרת עליה שלא תיפול. חשבתי על אבא עינת שמואלי שמת מהתקף לב פתאומי קצת אחרי הפינוי ועל אבא שלי שגסס 12 שנה אחרי הפינוי, ואיך שהוא מופיע, מיופה באיפור כבד, בכל הסיפורים שלי בשבילה על הגגות בימית בחמש בבוקר וההחלטה אם יש גלים או יש בית ספר או החופשה בקיבוץ הגושרים (שבה המציל ביקש לא להשתין בבריכה אז עליתי על המקפצה והשתנתי לתוך הבריכה). ושרתי לה את כל הארסנל.

וכמו תמיד היא תמיד נרדמת בשלווה עוד לפני שאני מסיים את ה"טה, טה, טה, טה, טה, טו, וואה, וואה".

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

סליחה
ברוך שובך מהעליהום, התגעגענו

21 Comments

טל 23 בפברואר 2013

מאיה גדלה ואי אפשר לטעות בה, אברהמית אמיתית.
ותחיה ארזי, אך תחיה ארזי, עליה תסביר לבן הקטן שלך, הוא יבין, כשיגדל.
מקסים ומרגש.
מינוס 3 מעלות- חם בברלין בתקופה הזאת של השנה…

עדי אבני (הרבי מיעוטו) 23 בפברואר 2013

אברהמי- הדוק הזה, של העצבות האקזיסטנציאליסטית עשה לי את השבת. תודה

trailblazer 23 בפברואר 2013

פשוט נפלא! בבקשה תכתוב יותר.

בני תבורי 23 בפברואר 2013

מצטרף בחום!

פאקו 23 בפברואר 2013

מת על הפוסטים שלך, אם זה על פוטבול ואם זה האישיים. מצטרף לבקשות של כולם לכך שתכתוב יותר (למרות שאני מבין שזה לא תמיד מסתדר).

אופיר 23 בפברואר 2013

יפה ונוגה.
כרוך את כל זה יום אחד ב- "מדריך למהגר".

B. Goren 23 בפברואר 2013

אברהמי, ריגשת.

אבי בן דוד avigoal 23 בפברואר 2013

סיימתי לקרוא, וכל מה שרציתי זה לחבק את הבת שלי. מרגש.

טל המנצ'סטרי 23 בפברואר 2013

ב "טה, טה, טה, טה, טה, טו, וואה, וואה" זלגה לי דמעה, תודה.

עופר פרוסנר 23 בפברואר 2013

נורא יפה אברהמי. וכל כך מרגש.

פולדש 23 בפברואר 2013

מסוג הטקסטים שראוי שישתמשו בהם במערכת החינוך שלנו.
אישי ונוגע.

מאשקה 23 בפברואר 2013

אברהמי, איזה יופי של טור, ואיזה כתיבה נהדרת יש לך.
באמת תענוג צרוף, ואני שמחה בשבילך ומאיה שלך.
אגב כך, עוד מעט קט נתחיל בשתילת שתילי עגבניות לתעשייה בשדותיי, ושתילים אלה מגיעים אלינו ממשתלת "חישתיל" הממוקמת באזור התעשייה הצפוני של אשקלון.

red sox 23 בפברואר 2013

טוב לדעת שאני לא היחיד ש"בובה זהבה" מעיף אותו למקומות שמעט שירים מצליחים.
וגם קצת קנאה במקומות שבהם אפילו אישור לכניסת ילדים לבריכה עירונית זה משהו מוסדר ולא מסתפקים בהם בשלט שמטיל את האחריות על ההורים.

YG 24 בפברואר 2013

באמבטיה בערב, אחד מהשירים הכי חשובים בכל יום הוא הבובה זהבה. כבר ב טה טו טהטו טה טו וואה וואה, הילדה מזיזה את הראש לשני הכיוונים באיטיות (להבדיל מ-"הסבון בכה מאוד", שם היא מזיזה יותר מהר) ולמעשה כבר בגיל 1.5 מבינה שמדובר בקלאסיקה אמיתית.

גדול!

YG 24 בפברואר 2013

והחיוך של מאיה בתמונה אומר ושווה הכל. היום, בשביל רגעים כאלו אנחנו חיים

סימנטוב 24 בפברואר 2013

ריגשת, תודה

יוני (המקורי, מפעם) 24 בפברואר 2013

פשוט מעולה

matipool 24 בפברואר 2013

יפה ומרגש .

אפריים 25 בפברואר 2013

פשוט נפלא. תכתוב יותר.

Beats By Dre 27 ביולי 2013

cooking is always to cook foods for lengthier at lower temperature with much less h2o. Warming cooking

Comments closed