תרבות שבת 10–מתחממים לפוטבול

In כללי

בשביל ילד שגדל בבית יהודי מהמעמד הבינוני בפרבר ניו יורקי, ג'ף פרלמן באמת נמשך לכל הדברים הכי לא יהודיים, לא פרבריים ולא בינוניים (על יהודים הוא דווקא כותב באופן די קבוע כטוראי באתר האינטרנט של ספורטס אילוסטרייטד. פרלמן כבר כתב ספרים על בארי בונדס, רוג'ר קלמנס , על הילולת האליפות של המטס ב-1986, והשנה יצאה מהדורת הכריכה הרכה ל"בנים יישארו בנים, ימי התהילה ולילות המסיבה של שושלת דאלאס", שמתאר את האליפויות ואת החיים הפרטיים של דאלאס קאובויס בשנות התשעים. למי שלא זוכר: ג'רי ג'ונס קנה מותג אמריקאי עצום שכמעט פשט את הרגל, זרק את המאמן האגדי של הקבוצה (טום לנדרי), הביא את ג'ימי ג'ונסון שבחר בדראפט את טרוי אייקמן, אמיט סמית ומייקל ארווין והקיף אותם בקו התקפי נהדר, הגנת ברזל ובעיקר מנה גדושה של גישה של "אנחנו נגד כל העולם, ואנחנו יותר טובים משאר העולם". ג'ונסון נישל את אימפריית סן פרנסיסקו, זכה בשתי אליפויות, והודח על ידי ג'ונס (הקבוצה זכתה בעוד תואר תחת בארי סוויצר). פרלמן מגלגל כאן את סיפור האליפויות ובניית השושלת, אבל הספר מעניין בעיקר בגלל הגישה המדהימה שהוא השיג לשחקנים, נשותיהם, ובעלי מועדונים ומסעדות ששחקני דאלאס נהגו לפקוד. הספר מתחיל בתיאור מצמרר על מייקל ארווין דוקר את חברו לקבוצה בגרון עם מספריים עם דם משפריץ לכל עבר, ומשמה הוא רק מטפס. מה שעניין אותי בספר בעיקר היתה עליית כוחו של הפוטבול באותה תקופה לספורט האמריקאי המוביל והעובדה שדאלאס קאובויס של שנות התשעים היא מראה כמעט מושלמת לשלטון האמריקאי שתחתיו היא שגשגה: הצלחה מטורפת, שתן שעלה למוח, דקדנטיות ותחילת הנפילה.

###

ולמי שמתעניין, אני מזכיר שהתחלתי בלוג שני (באנגלית) על החיים של פרענק יהודי בברלין.