הפרצופים שתזכרו מ-2011

.

.

.

.

.

.

.

.

***

אם היה צדק פואטי בספורט, אז הסופרבול השנה היה מפגיש בין גרין ביי לניו אורלינס. אבל כיוון שהפואטיקה השנה, בעיקר זאת מהגרסה הפסוקית, נמצאת דווקא באיי אפ סי, יש לקוות שזה יהיה הגמר האיזורי.

עם כל הכבוד לאיליי מאנינג. ואלכס סמית.

למה? כי התיישבתי לכתוב הרגע טור שיסכם את המחזור וכל מה שזכרתי מהמחזור, זה את ארון רודג'רס ביום ראשון בערב, ואת דרו בריז בלילה שאחריו.

והנצחוות, הסטטיסטיקה, השיא האישי והשיא של הקריירה, הם כינור שני בזכרון הזה.

עשור שלם שלטו טום בריידי ופייטון מאנינג בעולם הפוטבול. אפשר לזרוק לשם את רותליסברגר, אבל הוא לא מאותה הליגה באמת. מאנינג ובריידי הם המקצוענים המושלמים. הם היו אנשים שבאו לעבוד. אצל בריידי זה בלט פחות. הוא הרשה לעצמו. אולי האליפויות, אולי הבחירה הנמוכה. אני חושב שאם פייטון מאנינג היה מביא חצי מהפרסונה שלו בעולם הפרסום לעולם הפוטבול, היו לו עוד שתיים-שלוש טבעות.

אני חושב שאנחנו רואים השנה חילופי שלטון אמיתיים. לבריידי, ואולי למאנינג, יש עוד כמה שנים טובות בתרמיל. אבל בריז ורודג'רס הם חילופי שלטון, כי מה שנשארים לי מהם במחזור האחרון, הוא מה שאני מקבל מהם שנתיים. אנשים שהביסו את כל האפשרויות. שנשפכים מצחוק בכל פעם שהם במגרש. נשפכים מצחוק מהתדהמה הזו שהם בכלל שם, שמיליונים צופים בהם, ומישהו עוד משלם להם כסף בשביל זה. שני ספורטאים מקצוענים שמעריכים בכל שניה את המזל שאיבד את קוד היציאה מחייהם. שבכל שבוע, במשך 16 שבועות בשנה, יכולים לחזור להיות הילד שהיו.

הפרצופים של דרו בריז ורודג'רס הם הזכרון הכי חזק שלי מהעונה הזו, אולי מהעונה החולפת בספורט בכלל.

הם, וקם ניוטון.

ָָ

ולשיר הזה אין קשר, חוץ מזה שהוא גורם לי להינות בכל פעם שאני שומע אותו. (שהיום קניתי כרטיס כפול להופעה שלהם, פעם עשרים ומשהו בחיים)

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url