אתי אנקרי, באמצע ברלין

דבר ראשון שאתה פותח מסעדה ושורד אותה, זה שאתה הופך לחלק מהנוף. אתה כבר לא איזה טורקי שנדחף להם לגני המשחקים הסטריליים שלהם (פעם אחת שתי ילדות בנות חמש אמרו למאיה שהיא לא יכולה לעלות על הטרמפולינה. דיברנו בינינו בעברית, והם אמרו לה שהיא לא יכולה בגלל שהיא לא גרמנית). אתה לא אוויר. מהנהנים לך. וכשאתה חלק דומם מהנוף אתה מצפין לתוך עצמך את הרוטינות של הרחוב, כל כמה זמן עוברת החשמלית, ומי תמיד רץ אחריה, וסדר הפעולות של זו שפותחת את המספרה ממול, ומשאיות הזבל. והשכנים.

כמו ההוא מהקומה השלישית שאיך שפתחתי עצר וסיפר לי כמה הוא חולם ללכת לבית כנסת פעם בחיים שלו, ואמרתי לו אז שאין בעיה שיודיע לי פעם אחת, ואקח אותי ואז הוא נעמד צמוד אלי ולא החלפנו מילה איזה עשר דקות. וככה אנחנו נפגשים פעם בחודש עם אותו ריטואל: כמיהת הביקור, ההבטחה למימוש, הוא מתקרב אלי ושותק. והספרדיה שמולו, שבכל בוקר איך שהבעל יוצא, נכנס אליה גבר חדש. ויש את אלו מהקומה הרביעית ששוכרים דירות על בסיס יומי לתיירים. והנרקומנית אלכסנדרה שמעדיפה שאקרא לה סשה.

ובבניין ממול ההוא שחי מדמי אבטלה ויוצא לעבודת צבעות כל בוקר. וההיא מימינו שתמיד יושבת על אדן החלון ואוכלת משהו. בקיץ זה אבטיח שהיא מרוקנת ישר לפיה. ומתחתיה הזוג הקשיש.

את הזוג הקשיש לקח לי לקלוט רק אחרי חצי שנה. פתאום קלטתי שהוא יוצא מהבית, חוצה את הרחוב, ןברגע שהוא היה על המדרכה ממול, היא היתה מסיטה את הוילון. והוא היה מסתובב ומנופף לה לשלום, ועושה עוד כמה צעדים, חג על צעדיו, ומנופף לה לשלום והיא לו. וככה איזה עשר פעמים במרחק של עשרים מטר, עד שהוא הוא נעלם בסיבוב והיא היתה מסיטה את הוילון.

ואחרי רבע שעה הוא כבר היה חוזר הביתה.

ופעם תפסתי אותו ואמרתי לו בגרמנית השבורה שלי כמה זה מרגש, ואיך גם אני הייתי רוצה להיות ככה עם בת הזוג שלי בעוד שלושים שנה. ויומיים אחרי זה הם באו לצהריים אצלי. הזמינו שתי כוסות יין לבן כל אחד. והוא היה מזמין טאג'ין על קוסקוס (חתיכות עוף בתנור עם תפוחי אדמה, בטטות, שזיפים ושקדים עם הרבה קינמון), והיא היתה מזמינה פרגית במרינדה של סויה, רימונים, אויסטר, וג'ינג'ר. ובעונה היו גם מזמינים סלט רימונים עם עגבניות, קוריאנה, בצל סגול ובצל ירוק. ככה כל שבוע, חצי שנה.

ובפעם האחרונה שהם באו ביחד, לפני כמעט תשעה חודשים, הוא סיפר לי שגילו אצלו סרטן. ואחרי חודש היא חזרה עם גבר זר. היא בקושי דיברה, והוא רק אמר, כששאלתי, שהוא איתה קצת, כדי לנחם.

ובשבוע שעבר היא חזרה. והזמינה פרגית במרינדה על מצע של חומוס, עם סלט רימונים ויין לבן. המסעדה היתה די מלאה ובכל זאת יצאתי לשאול מה שלומה. והיא הניעה את הראש מצד לצד ואמרה שזה קשה. לא בגלל שזה קשה, אלא בגלל שזה לא עובר. ובכתה באיפוק של אשה אירופאית. ובין הדמעות שלה יכלת לראות בעיניים את ההבנה שלה. שהכל הוא רק כיסויים תרמיים. הקריירה, ובן הזוג, והבילויים, והקניות והחופשות, והזיונים והבגידות, והבית והאוטו. שמגיע הרגע שבו הקור חודר יותר עמוק, ושכבות המגן נמסות, ואתה שוב מבין, שלעזאזל, אתה לבד כאן.

היא המשיכה לעמוד. אנשים הסתכלו עלינו. כמה שלא רציתי לחבק אותה, זה בכלל לא בא בחשבון. ביקשתי שתשב, התכופפתי לעברה ואמרתי לה שאני אשים מוזיקה שמנחמת אותי. היא ישבה שם. שתתה שתי כוסות יין, ניגבה את הצלחת, וביקשה רשות להישאר עד הסוף של הדיסק. ואז היא קמה ושאלה אם אני יכול להשיג לה את המוזיקה הזו. ואמרתי שאני אבדוק וזה יעלה חמישה עשר אירו. והיא ביקשה שאזמין. ולפני שהיא נכנסה לבית ממול, רצתי אליה ונתתי לה את הדיסק והסתובבתי על עקביי.

כי אתה לא לוקח כסף ממי שנותן לך לגעת לו בלב.

ולפעמים כשאני יוצא לשכטה, היא מסיטה קצת את הוילון ואנחנו מנופפים. וכשאני הולך הביתה, מתחת לחלון שלה, אני כמעט תמיד שומע את זה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url