חלום. (פרק כ"ו יומן הטרבל)

בלתי אפשרי לתאר ערב מושלם יותר מגמר גביע המדינה

11209436_923957790975591_6777486931996733325_n

פרולוג – מיהו מכביסט.

לקראת השעה 19:00 חנינו בחניון של מרכז הקונגרסים והתחלנו ללכת ברגל לכיוון אצטדיון סמי עופר, כשיחד איתנו חנו עוד אוהדים משתי הקבוצות. גברים, נשים, ילדים, אבות ואימהות, כולם יצאו מהמכוניות מקושטים באדום וצהוב והחלו לצעוד. כאשר החבורה שלנו, שמנתה חמישה צהובים, נתקלה בחבורה קטנה של אוהדים אדומים, אבא וכמה ילדים קטנים, האבא פנה לעברינו ואמר "תתנו לנו גם לזכות בתואר אחד, מה אכפת לכם".

אז בתור המכביסט הנחמד שאני, השבתי בחיוך "אבל אנחנו חזירים. אתה מכיר אותנו, רוצים את הכל לעצמנו".

*

במהלך סוף השבוע הארוך והמבורך האחרון שכלל גם חג, יצא לי להיתקל במספר אנשים שמכירים אותי (גם) כמכביסט והם העלו במהלך השיחה שלנו את גמר הגביע מיום רביעי. השאלה הראשונה שלהם בנושא הייתה "ראית?" ומיד אחר כך הגיעה גם "היית?". כשאני עונה להם "כן", הם כמובן ממשיכים עם "וואי, איך היה". אז למרות שאיש מילים אנוכי, התגובה שלי פעם אחר פעם הייתה די קצרה.

קודם כל חייכתי. חיוך מטופש ודבילי, כזה שהילד שלי, בן שנה ו-10 חודשים נותן כאשר הוא מקבל ממני שוקולד. אחר כך נענעתי בראשי בסוג של חוסר אמונה מהול בשמחה מהול בקושי לתפוס מה באמת ראיתי למול עיני באצטדיון. אחר כך, כי השואל בכל זאת מצפה לתשובה ורבאלית, אני מוציא מילה אחת ויחידה שמתארת לא רק את המשחק, אלא את הלך הרוח שבו אני נמצא מאז, "חלום".

הייתי מנסה להרחיב, אבל אני באמת שלא יודע איך עוד לתאר את ההרגשה שלי מאז. אני מרגיש שאני מתהלך על אוויר, מרחף על ענן, צף בבריכה של דיאט קולה קרה עם קרח ולימון (או -הכנס כאן את המשקה המושלם שלכם-). שום דבר לא מצליח להוריד אותי מההיי הזה, הכל היה פשוט מושלם. אם אקח את הביטוי ההומוריסטי ואשתמש בה כדי לתאר את הימים האחרונים, אז החיים זה מה שקורה בין הצפיות הרבות בתקציר של גמר הגביע. שוב ושוב. ושוב.

העיקר לחזור לאותם רגעים ולשחזר את ההרגשה. אני ברכבת? נראה את התקציר. אני בשירותים? נראה את התקציר. אני על הספה? נראה את התקציר. אני בעבודה? נראה את התקציר. אני בפקקים? נראה את התקציר. אני שוטף כלים? נשעין את האייפון על השיש במטבח ונראה את התקציר. אני מארח אנשים בערב חג? נעלם רגע לאשתי ונראה את התקציר. אני במיטה עם עין אחת עצומה? נראה את התקציר לפני שאירדם לגמרי. העיקר להמשיך לחלום.

בכל צפייה קופץ לך רגע קסום אחר. פעם אחת זו ההתלהבות של טל בן חיים על הספסל אחרי הגול הראשון של פריצה, בסך הכל 1-0 קטן בדקה ה-20. פעם אחרת זו ה"ערימת ילדים" על יואב זיו אחרי השער שלו, או הריקוד הקטנטן של פאקו אחרי השער הזה, או זריקת המעיל שלו אחרי פריצה2, או הרגע המרגש בספסל של מכבי אחרי השער של ראדי, או השמחה של השחקנים שמתחממים על הקו, או איזה חיבוק קטן של דור מיכה ופריצה אחרי השער של פיופיו. כל כך הרבה.

ואז, בצפייה הלא-יודע-כמה, אתה קולט שאתה כבר בשלב שה"וואו ואוווווו" של יונתן כהן אחרי השער השלישי של פריצה עושה לך צמרמורת בגב בכל פעם שאתה שומע את זה, ואתה רוצה לראות את כל המהלך עוד פעם (את המסירה האדירה של אייבינדר למיכה ואז את המסירה הגאונית של מיכה לפריצה ואז את הקטנה של פריצה ואז את יונתן כהן. Again and again).

*

במהלך החלום הארוך של הימים האחרונים יצא לי להיזכר בחצאי הגמר ואיך שבימים לקראת אותו אירוע קיוויתי לפגוש בגמר את הפועל עפולה ולא את הפועל באר שבע (תקווה שהתפוגגה תוך כמה דקות מתחילת המשחק בין השתיים, וטוב שכך). וואו כמה טיפש יכולתי להיות. עפולה?! הרי זו הייתה חייבת להיות באר שבע, אחרת הכל היה נראה שונה לחלוטין, והרשו לי להניח שלא לטובה. ההישג היה עדיין אותו הישג, הגביע אותו גביע, הדאבל אותו דאבל, או הטרבל אותו טרבל (Ya Baby!!!!), אבל זה לא היה אותו דבר.

שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום דבר אישי נגד הפועל באר שבע. ההיפך הוא הנכון, הראיונות אחרי המשחק של ברדה ואלישע לוי, כמו גם הסטאטוס הזה של מאור בוזגלו, באמת נגעו בי, ספק גדול שמשהו כזה היה קורה לו היה מדובר למשל ביריבה העירונית שלנו. אבל העובדה שהגמר הזה של מכבי ת"א שוחק כנגד סגניתה, הקבוצה השנייה בטיבה בארץ בשנתיים האחרונות (ותסלח לי קריית שמונה), זו שאיימה עליה ורצתה להדיח אותה ממקומה, הפכה את כל הסיפור הזה לעצמתי עוד יותר.

אם זו הייתה עפולה ביום רביעי האחרון, הגביע היה משמח, אבל בצורה שונה, סוג של מסיבה צפויה. הנסיעה לחיפה הייתה עם הרבה פחות פרפרים בבטן, היינו מגיעים כ-30,000 צהובים שרק מחכים להנפה, ההרכב של פאקו היה שונה, הקהל הצהוב היה מחכה לשער הראשון, מתעצבנים מכך שלא מגיע עוד אחד, מקללים שעפולה בכלל מצליחה להגיע לרחבה שלנו, ותוצאה של 3-0 לא הייתה מספקת אף אחד. הכל היה מובן מאליו. גם ההנפה של ייני הייתה כנראה קצת פחות מרגשת.

באר שבע, הקבוצה מס' 2 בישראל, היוותה תפאורה מושלמת לחגיגה הצהובה שעל הדשא וביציעים. האוהדים הצהובים והקבוצה היו דרוכים מהשנייה הראשונה של המשחק כששום דבר לא היה מובן מאליו. כן, תהיתי כבר בצהריים מדוע בכלל מגיעים אוהדים מהדרום, אבל אפילו אני לא ציפיתי לכזו תוצאה ותצוגה, גם לא בפנטזיות הכי פרועות שלי.

כל שער היה בבחינת מה לעזאזל קורה כאן, בעיקר משער מספר ארבע והלאה. כל גול הצליח למרוח חיוך גדול יותר מקודמו, אפילו כשחשבת שזה כבר בלתי אפשרי החל מהשלישי. אחרי הגול של ראדי רק תפסנו את הראש כלא מאמינים. האם זה באמת קורה? שישה שערים? שישה?!?!? ממתי קבוצה מבקיעה שישה גולים בגמר גביע. רגע, ממתי מכבי ת"א הזו מבקיעה שישה שערים במשחק אחד, 2-3 שערים במשחק אולי, אבל שישה?! וכל זה קורה מול הפועל באר שבע? שמישהו בבקשה יצבוט אותי כבר, פעמיים אם אפשר. מדהים.

*

כשאתה ילד, די פשוט להגיע לשיאים חדשים בחייך, בעיקר כי אין לך שיאים ישנים. אתה סוג של דף חלק וכל מה שאתה עושה יכול להיחשב כפסגה שעדיין לא היית בה. ככל שאתה מתבגר זה הופך למסובך יותר, לא בלתי אפשרי כמובן, אבל רמת הקושי וסף הריגוש שלך עולים. אתה כבר ראית ועשית הרבה, אם זה אוכל, סקס, טיולים או חוויות אחרות, כולל כמובן הקבוצות שאתה אוהד. אז זה די מובן שיכולה לעבור תקופת זמן לא קצרה עד שמשהו שאתה חווה ייחשב עבורך לשיא חדש, משהו גרנדיוזי, אירוע מכונן, כזה שלא יכולת לתאר שאי פעם תגיע אליו כי לא ידעת איך הוא נראה או מרגיש.

זה לא אומר שאינך חי או מבלה, אבל יש הבדל כשהולכים למסעדה ויוצאים ממנה עם "זו הייתה ארוחה מצוינת" לבין "זו הייתה אחת הארוחות הכי טובות בחיי", וכך גם בספורט. יש תארים ויש תארים, יש שיאים ויש שיאים, יש שערים מלהיבים ויש שערים מלהיבים. יש אליפויות אירופה (של 2005) ויש אליפויות אירופה (של 2014).

בכל הקשור למכבי ת"א כדורגל, אני חושב שביום רביעי האחרון אני חזיתי במשהו שלא חשבתי שאראה אי פעם. זו אכן הייתה הארוחה הכי טובה בחיים שלי, משהו שבקלות נחשב לפסגת חיי כאוהד המועדון הזה. יותר מהדאבל של 96' שגמר הגביע מול ראשון לציון שהסתיים 4-1 היה סוג של אנטי קליימקס, יותר מהניצחון על אייאקס, יותר מהאליפויות מול הפועל פ"ת ורמת השרון באצטדיון רמת גן אחרי בצורות ארוכות (למרות שהשער של סאלם אבו סיאם את פרוחננקובס עדיין מעביר בי צמרמורות). טל בן יהודה, בן 34, רשם שיא חדש.

באיזה שהוא שלב בחייך אתה חייב להתחיל לתהות האם אי פעם תראה את הקבוצה שלך לוקחת דאבל שוב. מסתבר שזה לא קל כל כך לזכות בגביע המדינה, כשהרבה אוהדים חשבו שאם זה לא קרה בשנה שעברה תחת סוזה, כשהקבוצה הייתה כזו דומיננטית אל מול יריבותיה, זה בחיים לא יקרה. ואז אתה מגיע לשניות האלה לפני שריקת הפתיחה של הגמר, וכמעט שלא יכול להפנים מה עומד על הפרק. לא רק דאבל, טרבל! כן כן, שמענו אתכם, "זה לא טרבל אם אין תואר אירופאי" (טרחנים), אבל על הכף עומדת כאן עונה שבה הקבוצה יכולה לזכות בכל שלושת התארים, משהו שלא קרה עד היום בישראל.

אני בסך הכל בן אנוש (נשבע לכם!), וככזה, לפעמים ישנם ספקות שחודרות את מערכת ההגנה ומצליחות להתגנב לראשי. בעודי יושב במקום ומחכה לתחילת המשחק, כמו מטומטם אני מתחיל לחשוב "מה אם". מה אם זה לא ילך, מה אם זה לא יעבוד, מה אם הגנת הטלאים הזו לא תחזיק מעמד, מה אם מכבי פיתחה תלות גדולה מדי בנוסא איגייבור, ומה נעשה ללא המנהיגות של ייני או השקט של גרסיה את טיבי. מה אם אנחנו נפספס את ההזדמנות החד פעמית הזו, האם אי פעם נוכל לסלוח לעצמנו? יופי, עכשיו אני מזיע.

כן, המפעל של הגביע כולל "רק" שישה משחקים ואנחנו עוד נגיע בעתיד למעמד הגמר, אבל עובדה שלא היינו כאן עשור. ואליפות, וואלה לא פשוט לזכות בהן. וגביע הטוטו? מפעל זניח שבדרך כלל לא משקיעים בו בכלל מאמץ. ואיכשהו נוצר השנה מצב שזכינו בגביע החסר משמעות הזה וגם באליפות, והנה אנחנו בגמר גביע. אם אנחנו מפספסים את זה, ייתכן שלא נזכה להזדמנות נוספת שכזו בחיינו הבוגרים. זה בהחלט מקובל לחשוב על 90 הדקות הקרובות כ"עכשיו או אף פעם לא".

ולבסוף, זה היה הכי עכשיו שאי פעם היה. לא נראה יותר "עכשיו" ממה שראינו. 6-2 שהדהד ברחבי המזרח התיכון. ״עכשיו״ עם סימן קריאה. ״עכשיו״ עם המון סימני קריאה. וקו תחתון. ופונט בולט. כזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!

השמחה ביציעים, כמו גם של כל האומה הצהובה בבתים, הייתה אדירה. אבל כדי להבין עד כמה כל הערב הזה היה יוצא דופן ושונה מהעונה כולה, צריך רק ללכת לראות (שוב) את התקציר של המשחק ואז גם את כל התקצירים האחרים מהעונה החולפת. אני מרגיש שלא ראיתי את שחקני מכבי ת"א שמחים בצורה כזו משערים שהם כבשו זמן רב. כל שער היווה התפרקות של כולם, השחקנים על הדשא, אלה שמתחממים על הקווים, כל יושבי הספסל והשחקנים שיושבים ביציע. כולם כולל כולם הרגישו את ההיסטוריה, את המשמעות, את העצמה שבהישג שהם קרובים יותר להבטיח עם כל שער שנכבש. זה היה הגורל שלהם.

שלא תטעו או חס וחלילה תגמדו את הערב, אם זה בכלל אפשרי, זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים בשביל כולנו ומכבי העניקה לאוהדיה ולעצמה במתנה את אחד מהמשחקים הגדולים בתולדות המועדון. מתי לעזאזל דבר כזה קורה, אתם מסוגלים לזכור עוד הרבה הזדמנויות שנוצלו בצורה אבסולוטית שכזו?

גמר הגביע האחרון היה המשחק הגדול ביותר בעידן ג'ורדי קרויף. עד יום רביעי האחרון התואר הזה הלך ללא ספק לדרבי של ה-4-0, אבל זוז הצידה אוסקר גרסיה, כי התצוגה הגדולה ביותר של מכבי ת"א החדשה שייכת היום לפאקו אייסטאראן, המאמן שתחתיו הקבוצה הסתערה על כל התארים וגם זכתה בהם. לתת כזו תצוגת כדורגל, בכזה מעמד, כשההיסטוריה מונחת מול עיניהם, בהזדמנות חד פעמית כספורטאים, מושלם. הכי מושלם. לא יכול להיות יותר מושלם. פשוט… חלום.

ואני מתנצל, אבל אין לי מילים נוספות בשבילכם.

*

בדיוק כפי שאנחנו מתעוררים בבוקר וחלומות הלילה הולכים ומתערפלים ככל שמתקדם היום, ככה אנחנו מוצאים עצמנו מתעוררים לאט לאט מהחלום גמר הגביע והטרבל. היום בערב כבר נעקוב אחרי המשחק בטדי (חלק מהאוהדים יהיו שם) ונחשוב על המטרה האחרונה של העונה הזו, שבירת שיא השערים לעונה אחת של ערן זהבי. אבל אנא מכם, צהובים יקרים, כשאתם עוזבים את יום רביעי האחרון אל תשכחו לקחת אתכם את הדבר הבא: תמיד אפשר וצריך לקוות לשיאים חדשים בחיים שלנו כאוהדים, רק בבקשה אל תמצמצו, כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי אחד כזה יגיע.

כשהאדריכל מיץ' גולדהאר מדבר פעם אחר פעם על אצטדיון חדש כמו גם על יעדים אחרים שהמועדון שואף אליהם, העתיד נראה צהוב. בכל מקרה, ההווה בהחלט כזה. יאללה מכבי.

*

והנה פודקאסט מכביבול מיום שישי האחרון שבו אני ויובל בחרנו את הרגעים הגדולים של הגמר גביע:

להיות לברון ג'יימס
ליגת שוקי ההון - לנהל או להתנהל, זו השאלה

43 Comments

אזי 25 במאי 2015

מ-ע-ו-ל-ה!

אזי 25 במאי 2015

חלום.
אני לא יודע איך אתה עושה את זה, טל, אבל איכשהו אתה נמצא במגרש רק במשחקים מדהימים.
למעשה, אם היתה אפשרות, הייתי עושה לעונה הבאה מנוי טלב"י, שבוא לא מקבלים כרטיס לכל משחקי הבית, אלא לכל משחקי הבית והחוץ רק אם גם אתה הולך אליהם.

המחשבה המנחה שלך בחלק בפוסט שבו כתבת שזאת היתה חייבת להיות באר שבע, כי מול עפולה זה היה פחות מרגש, קיימת אצלי בצורה קצת שונה.
אנחנו צריכים את מכבי חיפה.
באר שבע זה לא זה. היא עושה צעדים בכיוון, אבל זה לא זה.
קריית שמונה זה בטח לא זה.
אלו קבוצות בלי כריזמה. אנחנו צריכים נמסיס.

זה לא שהן לא קבוצות טובות וכולם יודעים שפחדתי מהן פחד מוות העונה. אבל הן לא מעניינות.
כשניצחנו אותן, אין על מי לחגוג כי האוהדים (הבודדים) שלהם שקיימים סביבי הם סימפטים כאלה ונורא רוצים כבר תואר.
הם לא יחגגו עלי אם הם ינצחו. לא כמו שאוהדי חיפה היו חוגגים.
ואוהדי קריית שמונה
בקיצור.. הבנתם אותי.

אני חוזר לחגיגות שלי.
הולך לראות את התקציר שוב.

מכבי תל אביב. טרבל.

טל בן יהודה 25 במאי 2015

1. צחקתי בקול רם מהמנוי טלב"י (מיד מעביר ת'רעיון במייל לרונן).

2. לגמרי איתך בנקודה שלך.

Second Opinion 25 במאי 2015

אחלה טור.

נקודה למחשבה: הטרבל הזה גדול, אבל טעמו מתוק עוד יותר כשהוא מגיע אחרי כל ההשפלות של העשור שקדם לאליפות הראשונה מהשלוש: העליונות העירונית של הפועל, הפופיק שרועד כל פעם שעלינו לקריית אליעזר (אני עוד זוכר את ה-10:0… לדיראון עולם), עונת הגלקטיקוס האומללה, הצלחת הכשרונות המכביים בשדות זרים ועוד ועוד.

Second Opinion 25 במאי 2015

…"חזרנו מחיפה,
עם הפנים בין הידיים…"

לא עוד!!!

בלייק 25 במאי 2015

נכון, אבל האוייב באמת כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים.
יש דברים שלא משתנים…

אזי 25 במאי 2015

שניכם יודעים שהגמר לא היה מול מכבי חיפה, נכון? :)

גיל שלי 25 במאי 2015

כל החג המעאפן הזה, לא היה כתוב על המשחק הזה כלום בשום אתר. אני מחזיק אותך אחראי לכך שלא קראתי על המשחק הזה שוב בחג, עדין תודה שנתת לי עוד כמה דקות להנות מהחוויה הזאת שוב.

טל בן יהודה 25 במאי 2015

מתנצל.
לטל הייתה חתונה וגם אירחנו את הערב חג.
שמח שבכל זאת הצלחתי לספק כמה דקות של הנאה.

רועי 25 במאי 2015

לחלוטין אין יותר מדי מילים בהן ניתן לתאר את זה.
מושלם.

בלייק 25 במאי 2015

זה היה מדהים, אין ספק, אבל המשחק הקרוב ביותר למושלם של מכבי בשנים האחרונות הוא, בעיני, עדיין הדרבי. חבל שמכבי הסתפקה ברביעיה "רגילה" (זכינו בחיינו לראות כבר 3 פעמים 4:0 בדרבי. feeling blessed), כי הפועל היתה במצב מנטלי של לספוג שישיה גם אז. שישיה אכן היתה מהדהדת לדורות (כמו החמישיה של שפיגל).

שגיא 25 במאי 2015

מסכים איתך אבל גם כאן מכבי יכלה בקלות לתת עוד 2-3 שערים.

רן 25 במאי 2015

מצטער אבל בעיני הדרבי 4-0 היה גדול יותר
אחרי שנים שמגיעים עדיפים ומפסידים דרבי מאיזה טעות של מגן זר שעושה פנדל על דמארי או כל קשקוש אחר
הפירוק הזה של הפועל. הוא הסימן של התקופה החדשה בעיני.
ב"ש קבוצה עם סגל שחקנים אדיר שמחשקת כמו איזה אלמריה. כדורים ארוכים ועקיצות, בשום שלב בעונה לא חששתי מהם ובסוף הבלוף שלהם התפוצץ אחושלוקי התפוצץ

גיל שלי 25 במאי 2015

היית באצטדיון? נדמה לי שכל מי שהיה באצטדיון יכתיר את המשחק הזה כרגע הגדול ביותר

רן 25 במאי 2015

כן הייתי באצטדיון. והאווירה הייתה מדהימה הרגשתי בחלום כל מה שרשום נכון
אבל באיזשהו מקום לא חששתי לרגע להגמליםפ מב"ש יפתיעו.
הם פשוט לא קבוצה ואחרי המהלך המדויק שלאלונה והפיטורים של אלישע
אפשר להגיד ניצחון או הפסד זה לא עניין של מזל זה עניין של טיימינג :)

בדרבי ההוא אני באמת זוכר שכבר נמאס היה לי להגיע לדרבי פייבוריט כשהפועל חבולה לאכול גול מקרי משום מקום ולהפסיד שוב.
זה היה מפתיע לא ציפיתי לניצחון כבר חששתי מהפסד, וכל זה התפוצץ לי בפנים עם רביעייה מהדהדת.
ב"ש סך הכלח הם די נחמדים אין לי כלום נגדם מה שאי אפשר להגיד על צבא הפואדים

ערן (המקורי) 25 במאי 2015

הייתי בשניהם, ובהחלט יכול להבין מדוע כל אחד מהם יכול להיחשב לגדול ביותר, בעיני המתבונן הספציפי.
לגמרי תלוי באיך שהגעת למשחק, רמת האופטימיות/פסימיות, רמת העוינות להפועל, ואפילו המקום בו ישבת ומי היו איתך באותם רגעים גדולים.
האושר בשני המשחקים היה אדיר, ומילא את הלב. אין יותר מזה. בשני המקרים.
אך גמר הגביע בעיניי הינו ארוע היסטורי יותר, בשל הסיבות שכבר צוינו מעליי.

אריק האחר 25 במאי 2015

הגיע בדיוק בזמן ( הפוסט )
נרגעתי בגלל סוף השבוע הארוך ( שבת וחג )
קיבלתי את המנה הבוקר בדיוק בזמן.
תודה.
דווקא רציתי מול הפועל ת"א אבל היא לא בעניינים
חיפה גם טוב.
אבל בהחלט מול באר שבע היה מצוין.
אליפות רביעית ברצף בבקשה .
כי אנחנו מכבי
מכבי ת"א

רניב 25 במאי 2015

הניואנס שלי מהתקציר: בגול של יואב זיו רואים את זהבי מתחיל להרים את הידיים באכזבה כאילו אומר לזיו מה לקחת לי את הבעיטה בשביל הדרדלה הזאת עם הברך ואז כשהכדור נכנס זה הופך להרמת ידיים של חגיגה.

funfun 25 במאי 2015

זה מדהים, אני כל כך מתחבר למה שכתבת
עד הרגע אני עדיין מקבל וואטסאפים מחברים שלא מבינים איך הם עדיין בטריפ מהמשחק ונחנו שולחים סרטונים אחד לשני :)
אני גם מנסה כמה ימים לפשפש במגירות הזכרון ותיבת ההרגשות כדי לנסות ולמצוא חווית כדורגל מושלמת יותר ולא מצליח. (הגמר של ליברפול בטורקיה היה אקסטזה שגם סירבה להרגע רק שלא נכחתי שם לצערי :-) )
אולי הדבר היחיד שקצת , אבל ממש טיפה'לה מצנן אותי, זה העניין שהגמלים הסימפטיים לא באמת מפחידים אותנו – גם לא בראי ההסטוריה
ואז אני משתיק את עצמי שהם בכל זאת מהטופ 3 בכדורגל שלנו בשנתייים האחרונות..
מה שהכי מדהים במשחק הזה שאני לא בטוח שלא ראינו ממכבי משחקים טובים יותר בעונות האחרונות (גם מול ב"ש) אבל ניצול ההזדמנויות בראשות ראדה ראדה פריצה והתעויוט של ההגנה ההמומה מכך שכל פירור הופך לשער מרהיב הפך את הערב הזה למשהו נדיר שייזכר לדורות
אשרינו שזכינו :-)

דודי קופל 25 במאי 2015

אני חוזר על נקודה שכבר כתבתי.

המדהים ביותר הוא שהעונה ההיסטורית של הטרבל נעוצה בזכיה בגביע הטוטו.
ולזכור שעלינו לגמר הטוטו בהרכב שלישי מול ההרכב הכי חזק של חיפה עם מאמן חדש שמחפש להוכיח (וגם לא היינו משהו במשחק)…

רפאל 25 במאי 2015

לא רציתי לחזור על זה, אבל המדהים הוא שלשם שינוי מכבי הופיעו לגביע ולא נעקצו על ידי איזה סינדרלה מפאת חוסר מוכנות מנטאלית. הקבוצה היתה מפוקסת על המטרה, בין היתר כי הבינו שאחרי שהלך אירופה צריכים עונה מרובת תארים ואליפות כבר לא יספיק, במיוחד כשאין אופוזיציה ראויה.
את גביע הטוטו יכלו להפסיד באותה מידה ואף אחד לא היה פוצה פה.
הלחץ האמיתי היה בגמר הגביע בו כל מי שלא אוהב את מכבי פשוט חיכה שבאר שבע תנצח ואז לפתוח את ברזי הביקורת והגיחוך מכאן ועד הודעה חדשה.
תכל'ס, בתור מישהו ניטראלי במאבק הזה, אני כבר מעדיף את הנראטיב של המכביסטים ( ניהול, מקצועיות, הגדרת יעדים ועמידה בהם וכו' ) מאשר הסיפורים על איך שמכבי קבוצה בינונית שלא מנצחת משחקים גדולים ופשוט אין לה תחרות ולקחה אליפויות קלות מול ליגה חלשה וכיו'ב.
למרות שיחסי הכוחות לטעמי רחוקים ממה שראינו בגביע, זה הרגיש מהמוצדקות…
ואחרי כל זה, עדיין חושב שבאר שבע עושה דברים יפים והיא בדרך הנכונה למעלה.
זה שהליגה משעממת לא אשמת הקבוצות, אלא המתכונת.

יוסי 25 במאי 2015

יומן צ'מפיונס, כאן ועכשיו!
טל, אתה פא**נג 2 מ-2, אחוזי הצלחה היסטוריים. אין מצב שאתה משאיר לנו רק את הליגה האירופית.

תולעת 25 במאי 2015

3 מ-3 למעשה

יוסי 25 במאי 2015

תולעת, התכוונתי ליומני אליפות / דאבל.
היה את היומן אליפות ב-12/13 ועכשיו יומן דאבל ב-14/15.
בעונת 15/16 כבר מגיע לנו להצטרף לאריות של אירופה, טל עם היומן משפר לנו את הסיכויים ;)

טל בן יהודה 25 במאי 2015

כל האופציות על השולחן.

אורליוס 25 במאי 2015

טוב אני התאוששתי.

ואני מוכן להודות מול אנשים זרים:

אני בן 36, מכביסט מגיל 10.

והנה זה קרה: פעם ראשונה שירדו לי דמעות במשחק כדורגל.

הולך לראות את התקציר שוב.
תודה.

דודי קופל 25 במאי 2015

גם לי, אבל לא רק פה.

וזה קרה לי גם בארבע אפס של ראדי בדרבי
וגם בשער של לוגסי (שם האמת שיותר הייתי בצווחות אקסטטיות)
וגם בשלוש שתיים של זהבי בדרבי.

אח. אילו שלוש שנים מדהימות

אורליוס 25 במאי 2015

בלוגסי צרחתי כמו משוגע!
בארבע אפס זה היה סוג של פורקן, הורדת סלע עצום מהלב, פשוט חזרתי לנשום נשימות מלאות פתאום.
ב3:2 בדרבי זה היה דפיקות עם הידיים על הרצפה כמו משוגע! ווינריות אמיתית של זה זה! זה זה! זה זה!

הפעם פשוט הבנתי שלוש שנים ביחד, התרגשתי מבפנים, הקבוצה הזו ריגשה אותי.

ד"ר רזי הופמן 25 במאי 2015

חחחחחח גדול….

ד"ר רזי הופמן 25 במאי 2015

בניהודה שאפו ושאמפו.
בעזרת השם נגיע לשלב הבתים בליגה האירופית שנה הבאה.
נקווה שקרוייף יביא מאמן מצויין שיוכל להסתדר איתו. מה לעשות, זה חשוב!
עוד 3 שחקנים זרים טובים שישתלבו טוב ושחקן או שנים ישראלים כדי שנביא עוד דאבל לפחות:)

מאירי 25 במאי 2015

אגב, השידור של יונתן כהן היה מעולה גם בתיאור הגולים של באר שבע.

מבחינתי התיאור של שמונת הגולים היה דוגמא לשידור מושלם:

1. תיאור נכון לגול ראשון אבל "סטנדרטי", דרמטי, עם התלהבות, ועם הבנה לחשיבותו.
2. תיאור שמשלב בין העובדה ש2:0 זו כבר תוצאה משמעותית בפרט למכבי, אבל בעיקר את ההתפעמות וההפתעה מזהות הכובש, על כל המשתמע מכך.
3. השער של הובאן, אמירה נחרצת על כך שהמשחק הפך מ"אבוד" (מבחינת ב"ש), לחי ונושם (באותם רגעים, כן?).
4. השער של פריצה מהקרן, ככה משדרים מהלומה מצלצלת, בוקס חזק שמשכיב את היריב ומונע ממנו לפתח חלומות.
5. השער השלישי של פריצה, שילוב מדהים של התלהבות מהמהלך מתחילה ועד סוף, והבנה מושלמת של גודל הארוע כולו, (שלושער, גמר גביע, ו5-2).
6. השער של בוזגלו, ככה משדרים גול מדהים אבל לכאורה חסר משמעות, לא לפני שמשאירים צל של אפשרות אולי בכל זאת תתפתח דרמה.
7. פינה שירת הזהבי, לשער כזה כבר אין הרבה משמעות מבחינת המשחק אז בצדק הדגש הוא על זהות הכובש כחלק מהחותם שלו על המורשת של מכבי.
8. התיאור המושלם למשחק כולו, היסטורי, מדהים, ובלתי נתפס.

שלו 25 במאי 2015

חייתי 9 אליפויות של מכבי,
בשתי הראשונות הייתי קטן מדי.
בשלושת הבאות בצבא.
זאת של דגו ונימני הייתי סטודנט בטכניון
עכשיו פעם ראשונה שאני ממש מלווה קבוצה שבוע שבוע,
עם ילד שצריך לחנך,
עם סיבה למה זה צריך להיות מקצועי האהדה.
שירן ייני קפטן של שלוש אליפויות רצופות, קפטן של טראבל.
כמה שחקנים יכולים להיכנס לרשימה הזאת?

הגול השלישי של פריצה, הגול של ראדי זיכרון מתוק לעונת שיא.

נולי 25 במאי 2015

חלום. בלתי נתפס. מושלם. אחד המשחקים המרגשים והמלהיבים שראיתי.
חבל שפריצה לא היה יותר כשיר העונה ושבן בסט לא הצליח להשתלב. העצמה של מכבי עם חלוץ טבעי, זהבי ומיכה פשוט מדהימה. בזה דווקא הפרשנים צדקו, אבל החלוצים לא היו בכושר רוב העונה ופאקו הסתדר לא רע בכלל עם זהבי בחוד.
תוהה האם באר שבע קרסו כי הם התפתו לשחק יותר התקפי מתמיד בגלל הרכב הטלאים בהגנה של מכבי או שפרשת המאמן פשוט הרגה אותם (או גם וגם). למען האמת קצת ריחמתי עליהם ושמחתי שמכבי נעצרה בשישייה. זה בהחלט השיג את האפקט ולא צריך היה לדרוס מעבר לכך

מאיר (חדש בשכונה) 25 במאי 2015

נכון, לא היה צריך לדרוס מעבר לשש. יותר מזה, לא היה צריך לצעוק אולה לכל מסירה. ומעניין לעניין באותו עניין, לפני שעה ראינו כמה המצב המנטלי משפיע על תוצאות בספורט בכלל ובכדורגל בפרט עם ההפסד בטדי כאשר הקבוצה אחרי חגיגות ולא מרוכזת ורוצה, אבל לא עד טירוף, לנצח ובכלל מתעסקת במלכות שערים ולא בנצחון במשחק. זה היה האנטי קליימקס הכי מובהק שיכול היה להיות בדיוק כמו מול בני יהודה לפני שנתיים משחק אחרון בבלוממפילד אחרי שהובטחה האליפות, ובאותה תוצאה. צרות של עשירים.

נולי 26 במאי 2015

לגמרי :)

ד"ר רזי הופמן 26 במאי 2015

פריצה, איך לא? מזכיר לי תמיד את אלי דריקס הנפלא שידע לשים גולים בדרבים של שנות התשעים. היה חלוץ מטרה כמו פריצה וכמו קוביקה למי שעדיין זוכר:)

D! פה ועכשיו 26 במאי 2015

פריצה מזכיר את דריקס?
אם כל אהבתי לדריקס על אותם העונות פריצה זה יקום אחר לגמרי.

ערן (המקורי) 25 במאי 2015

איזה מזל שיונתן כהן (מלך) ולא יורם ארבל (העיוור) שידר.
ומזל שכאשר יונתן מתלהב מגול, הוא נכנס לשטף שלא מאפשר ל״עזר״ כנגדו, משבית השמחות המריר והעילג שליימה, להיכנס למשפט ולנסות לקלקל.
סחתיין יונתן, שתמשיך לסתום את הפה של שרף כל עוד הוא ״מפרשן״ בערוץ 5!

משה (הדתי) 26 במאי 2015

לא יעזור בית דין הגול של זהבי ב-3-2 זה הרגע הכי גדול שלי בספורט (ובכלל???) ושום דבר כבר לא ישנה לי

סמובר 26 במאי 2015

איתך לגמרי

אורי 27 במאי 2015

+1

ולוגסי

גיסנו 26 במאי 2015

ה-רגע בשבילי שיכלתי לראות רק בתקציר בתוך כל הבלגאן ביציע – לראות את כ-ל השחקנים, מהמגרש ומהספסל, מזנקים על פריצה בחיוכי ענק אחרי השלישי שלו. כמה כולם אוהבים ומעריכים אותו וכמה זה הגיע לו. ואפילו יותר מה 3-1 זה מה ששבר את ב"ש סופית.

מדהים. מדהים. מדהים.

אורי 27 במאי 2015

אחד הדברים שחיפשתי בתקציר ובשידורים החוזרים זה את התגובה של בן-בסט לגולים. בתקשורת הוא תמיד מוצג כממורמר אבל השמחה שלו והקפיצות על זיו ופריצה נראו כשמחה גדולה ואותנטית

Comments closed