אני גאה בבחורים שלי. אחת הקלישאות הגדולות ביותר בספורט המקצועני. וגם בספורט הפחות מקצועני. לא רק אצלנו בארץ, לא רק בשפה בעברית, אלא בכל העולם, בכל השפות. למה? כנראה כי זה פשוט נשמע מצוין אחרי הפסדים (כשהמשפט מגיע אחרי ניצחונות, הוא דוהה לנוכח ההישג). הקבוצה שלך נחלה מפלה, אתה חייב להגיד משהו לתקשורת, כולם רוצים לראות אותך צנוע ומובס, ואז אתה בא עם "אני גאה". עצמתי.
האוהדים? לפעמים אנחנו "קונים" את זה, כשהמשפט נשמע לנו כנה וכואב, כשנראה לנו שזה הגיע מהלב ולא מהראש, ולפעמים המילים הללו נשמעות הרבה פחות אמינות ממה שהדובר היה רוצה. אני מניח שכולנו יכולים להיזכר עכשיו בקלות בכמה פעמים שראינו או שמענו מאמנים זורקים את הקלישאה לאוויר ואנחנו לא האמנו להם לרגע אחד.
בסיום גמר הפיינל פור של המכללות, אחרי שצפון קרוליינה הפסידה לווילנובה בשלשה על הבאזר, המאמן המפסיד רוי וויליאמס התייצב למסיבת העיתונאים. הנה מקרה שלחלוטין האמנתי לכל מילה שיוצאת לו מהפה, קחו דקה וחצי וצפו בו:
(המילים המדויקות לא נמצאות כאן, אבל הן נאמרו כ-11 דקות לפני כן בפתיחת דבריו באותה מסיבת עיתונאים).
*
ובכן, אני גאה במכבי ת"א. אני גאה בשחקני מכבי ת"א. אני גאה במה ששחקני מכבי ת"א השיגו. בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מסתכל שוב ושוב על התקופה של השנתיים האחרונות, והתקשתי שלא לחוש גאווה גדולה בחבורת הכדורגלנים שלבשו צהוב-כחול במהלך התקופה הזו. אני כותב "שנתיים" מכיוון שהמרחק הקצר מזכייה בשני דאבלים, יחד עם הצ'מפיונס שהיווה המשך לעונה קודמת, גורמים לעונות 14/15 ו-15/16 להרגיש כמו מסע אחד ארוך, ולא שתי עונות נפרדות.
זה היה טרבל מדהים. מ-ד-ה-י-ם. אחר כך העפלה אדירה ונדירה לצ'מפיונס, כשמכבי ת"א עוברת שתי קבוצות עדיפות ממנה, בזכות. ואחר כל זה, מכבי ת"א סיפקה עוד עונה מצוינת בליגת העל, הרביעית ברציפות שלה(!), כשהיא לא נכנעת ולא מוותרת עד הרגע האחרון האפשרי. רק עונה מדהימה עוד יותר של יריבתה, כזו שלעיתים נראתה לא הגיונית, מנעה ממנה להשיג את הבלתי אפשרי.
(למה בלתי אפשרי? כי רק פעם אחת קבוצה לקחה ארבע אליפויות רצופות, וזה קרה לפני למעלה מ-50 שנה. כי מעולם לא לקחו כאן דאבל שנתיים ברציפות. כי עדיין לא ראינו כאן אליפות באותה עונה של צ'מפיונס. מה שמכבי ת"א ניסתה לעשות כאן, ולא הייתה רחוקה, זה הכי קרוב ל"לבלתי אפשרי" שיש.)
כן, ברור שאני מאוכזב. קשה שלא להיות. והמחשבות האלה ימשיכו להתגנב לראשי מדי פעם בתקופה הקרובה. ובמהלך השנתיים האלה נתקלנו בכמה ערבים עצובים שמהולים בתסכול וכאב ספורטיבי, אבל מעל הכל, אני מסתכל אחורה על הקבוצה הזו ומתרגש. וכל אחד כאן יכול לבחור אם הוא קונה את זה או לא, לי זה לא משנה.
*
אי שם באביב 2006, בקמפוס הר הצופים, במהלך שיעור בסמינריון על מודיעין צבאי עם פרופ' ביאלר, חבר שישב לידי החליט שזה הרגע הנכון לשאול אותי בלחש שאלה. מתי אתה חרמן יותר, יום אחרי שעשית סקס, או אחרי הרבה זמן שלא עשית סקס? הסתכלתי עליו ואמרתי "נקודה טובה, אף פעם לא חשבתי על זה ככה".
*
ניצחונות גדולים, אליפויות, דאבלים, טרבלים, אליפויות אירופה. כשהקבוצה שלך מנצחת, אתה טובע באושר שהיא מסבה לך. אופוריה. אתה לא ממש עוצר להתעסק בך ובקבוצה. זה ההפסדים שפתאום מבליטים את הקשר הזה, שפתאום מבהירים לך עד כמה אתה באמת אוהב אותה. ויותר מכך, עד כמה האהבה הזו כואבת לפעמים.
אם ארשה לעצמי לגלוש לרגע אל עבר הכדורסל, אני יכול לומר שחשתי דחיפות גדולה יותר להגיע להיכל נוקיה כדי להביע את תמיכתי בשחקנים ולהראות את אהבתי לקבוצה דווקא אחרי ההפסדים של הקבוצה בגמרי פיינל פור, ולא אחרי שהיא חזרה לארץ יחד עם גביע אירופה. עד כמה שזה נשמע דבילי, אני זוכר את עצמי חושב שאני רוצה להיות שם בהיכל, במשחק מול אשקלון או נהריה או כל קבוצה אחרת, ולהראות להם שאני איתם.
יש משהו במצב הזה שאתה נשאר בלי כלום, רק אתה והיא. כשהיא מנצחת, זה נראה שזה אתה, היא וכל העולם, באצטדיון, בכיכרות, בחגיגות בפארק, ברשתות החברתיות. כשהיא מפסידה, זה מרגיש ששרק שניכם נשארתם לבד בעולם הזה, וכל מה שנותר לך לעשות זה להחזיק אותה חזק.
אני חולף הבוקר על פני הכובע New Era הצהוב של מכבי ת"א שרכשתי מתי שהוא מהלך שלוש האליפויות ורוצה להרים אותו מהמדף ולחבוש אותו. כשהוצאתי מאג מהארון בשביל הקפה השני של הבוקר, הכוס שכמובן נבחרה הייתה זו עם ערן זהבי עליה. באופן תמוה, אני רוצה הבוקר עוד מכבי ת"א, לא פחות.
זה כמובן ידעך ככל שהימים והשבועות יעברו ונתרחק מהעונה הזו, ויתחלף בתקוות החדשות. מיץ' גולדהאר יחתים מנכ"ל חדש, ג'ורדי יביא עוד מאמן שבקיץ הבא יעזוב אותנו, זרים חדשים יגיעו, גם ישראלים, ולקראת חודש יולי נתחיל להתחמם, כשיגיעו התמונות הראשונות מהאימונים ו-EZ7 ייראה לנו רעב מתמיד.
אבל הבוקר, אני רק גאה בקבוצה שלי. גאה ומאוהב. אני מסתכל אחורה על כל העונה הזו, איך הקבוצה הזו נתנה פייט אימתני מחזור אחרי מחזור, כשהיא אפילו נטלה את ההובלה בצורה מדהימה, ואז טיפ-טיפה לפני הסוף, בתזמון הגרוע ביותר מבחינתה, אזל הדלק. כאילו שמנהל קבוצה בפורמולה 1 לא חישב נכון את הליטרים הדרושים בשביל שארית המרוץ.
המאמץ שהשחקנים האלה הפגינו לאורך 36 מחזורים כשבאמצע מחליפים להם מאמן, כשיש להם גם את המסע בצ'מפיונס, כשכולם רק חיכו למעידות שלהם, היה הרואי, אבל הפעם פשוט לא הספיק. ואני חי עם זה בשלום.
עכשיו, יותר מאי פעם, יאללה מכבי. יש לנו דאבל לקחת בעונה הבאה.
44 Comments
מכבי נתנה פייט של אלופה לא של מסכנה.
הייתה עונה מצויינת הלוואי עלינו עוד עונות כאלה ומי יתן שגם חיפה ובית'ר יצטרפו באמת למאבק האליפות.
ג'ון אוגו יצא איש קטן ועלוב, אני שמח ששחקני מכבי פירגנו לב"ש בלי עקיצות מיותרות, נתנו עונה גדולה היה חסר לנו קצת מזל, עונה הבאה נחזור לקחת את מה שהפסדנו.
לא ראיתי מה אוגו אמר, אבל הוא בחור אמוציונלי. ולגבי העקיצות, הם גמרו את כל התחמושת במהלך העונה.
אם שמעתי נכון (היה הרבה רעש ברקע…. מה כבר קרה אתמול?), הוא אמר שמכבי מדברים יותר מידי ושבלי זהבי הם היו מסיימים מקום 3-4. נראה לי סביר אחרי הזכיה, אולי קצת הגזים עם הטוקבק. אגב, וואקמה (שחקן שאני מאוד מחבב, גם מבחינת אופי ואישיות) נשאל גם הוא (בכלל, עשה רושם רגע אחרי זכיה באליפות היסטורית, שלכתבים היה הרבה יותר חשוב ששחקני ב"ש "יסגרו חשבון" עם מכבי מאשר לשחקנים עצמם) באותו ריאיון. הוא בחר לשיר.
לא צריך לתת משקל יתר למה שאומר שחקן אחרי משחק אליפות. הכל בסדר.
ורק הפרימואים למינהם ימשיכו לקרוא לעונה שכזו "כישלון".
עונה אגדית שנכנעה לעונה של כל האגדות ביחד.
קטנוני (כי זה מה שנשאר אחרי תצוגת רפיסות איומה – איפה ויצמן יער?).
במה היא יותר גדולה (אגדית) מעונת הקיזוז של חיפה?
לא זוכר שמישהו קרא לעונה ההיא של חיפה כישלון.
כולם אמרו שחיפה הייתה טובה יותר מהפועל (ניצחה יותר משחקים), ורק בגלל הקיזוז (לא ניצחה את המשחקים ה"חשובים") לא לקחה את האליפות.
לא יודע אם יותר אגדית מהעונה של חיפה, אבל עונה שבה השיגה יותר נקודות מהעונה הקודמת, והצליחה להעפיל לליגת האלופות ולגמר הגביע היא לכל הדעות עונה מוצלחת.
חוץ מלדעתו של פרימו …
אה אז עונה לא יכולה להיות אגדתית אם לא אמרנו באותו משפט משהו על עונה אגדית של חיפה?
לא רק זה, ג'ורדי תמיד אמר שהמטרה זה להתמודד על אליפות, רק פרימו האהבל יכול לקרוא לזה כישלון ועוד אחרי דאבל וליגת אלופות.
ואם כבר מילה על באר שבע, זה מצוין שייש לנו יריב טוב, ככה גם אתה הופך ליותר טוב.
לפי פרימו מכבי השנה כישלון, והאליפות של באר-שבע עם כוכבית כי סכנין באה לתת את המשחק. אני ממש מחבב את הוגה הדעות הזה.
גאה מאוד בקבוצה שלי ומפרגן לב"ש בכיף אבל אהיה הרבה יותר גאה אם נסיים את העונה הזאת עם גביע המדינה :-)
אחלה פוסט.
כל כך הרבה רגעים של אושר, ואיך הם פינקו אותנו אתמול כדי להקל על הכאב. פשוט נפלא
מקווה שהמחליף של בוס יעמוד בסטנדרטים שלו. למרות אובדן האליפות הקבותה נראתה נפלא בתקופתו.
+1 בוס נתן לנו הצצה לאיך הקבוצה צרחכה להיראות
בוס נתן לנו הצצה לאיך הקבוצה צריכה להראות ?
אני מזכיר שעם בוס נראנו טוב יותר מאשר עם סלבישה אבל גם לא ניצחנו משחקים קלים יחסית בפלייאוף
אל תהיה בטוח שזהבי ישאר,מגיע לו עוד צ'אנס באירופה
עכשיו שאלה:
בצד של הכדורסל – לא חסרה לך האהדה הזאת? השמחה האמתית בהצלחה, האכזבה בהפסד, "הגאווה בבחורים", הציפיה לעונה הבאה כדי לקחת אליפות שתהיה יותר מתוקה כי כבר יש יריב? היכולת לשמוח על הצלחה ספורטיבית נקייה ולא כי "הראינו להם"? היכולת להתאכזב בצורה שקולה מבלי לצאת למתקפה נגד "כל העולם שהיה נגדנו"?.
לא מאסתם בכדורסל מכך שאליפות=הקלה [ולא אושר], הפסד תואר= כישלון שמישהו צריך לשלם עליו מחיר [ולא פשוט אכזבה], ויותר מכל- הצורך הבלתי פוסק הזה לדחוף אצבעות בעינים של כולם?
שואל באמת ובכנות, כי מכבי רגל [שאני ממש ממש לא אוהד] סיפקה וכנראה עוד תספק לכם חווית אהדה אחרת לגמרי – קבוצה מצליחה, סופר חזקה והישגית, שוברת שיאים, אבל עם רוח ספורטיבית, לא כוחנות דוחה.
איפה היית בחודש האחרון?
כל המדינה אומרת שמכבי-רגל הפכה למכבי-סל: כוחנית, דורסנית, מקדשת את הניצחון על הספורטיביות ואתה אומר לנו שהיא עדיין שונה?
אולי בגלל שמכבי-סל הפכה להיות מכבי-רגל של לוני (אלופת הקיץ שנשארת מאחור כבר בדצמבר)?
ריגשת. בעיקר עם המחשבה על EZ7 רעב מתמיד במחנה אימונים. אתה באמת חושב שישאר? אני מאוד רוצה להאמין שכן, אבל אני חושב שהקיץ זה אולי הצ׳אנס הכי טוב שלו לצאת לנסות שוב את מזלו באירופה. אחרי העונה המשוגעת בליגה והדרך שהעלה את מכבי בעצמו לליגת האלופות, זה נראה שהסטוק שלו בפיק ושאם הוא חושב על לעזוב שוב, אז זה הזמן.
לגמרי מתחבר לנקודה שדווקא כשקשה אני מרגיש צורך להיות שם עם הקבוצה. בגלל זה היה חשוב לי כל כך להיות שם בנתניה מול רעננה אחרי התיקו מול ב״ש.
המחשבה על סקס במהלך סמינר של אורי ביאלר מטרידה מאוד. רק אומר.
מעניין לבחון את ההבדל בין אוהדי מכבי חיפה לאוהדי מכבי תל אביב בהקשר של ההופעה הביזיונית בליגת האלופות : הראשונים ניסו לשכוח ולהשכיח את המבוכה הגדולה שנגרמה להם ואילו האחרונים, שחוו מבוכה דומה, מציינים את ההשתתפות בצ׳מפיונס בגאווה גדולה כאילו מדובר במשהו שיש להתפאר ולהתהדר בו.
מוזר.
באיזה מובן הם ניסו "לשכוח ולהשכיח"? כאילו, במה זה התבטא בפועל?
ההופעה בצ'מפיונס היתה לא טובה, עדיין יש הרבה סיבות להיות גאים על ההצלחה שבהגעה לשם. מכבי הגיעה לשם עם הרכב חלש יחסית, ועברה קבוצות חזקות בקנה מידה בינוני באירופה כמו פלזן ובאזל, איזה סיבה יש לנו להתבייש בכך?
למה התגובה הזו קשורה עכשיו, סתם להוציא תסכול?
זה לא ברור?
מוכן להתערב איזו קבוצה אוהד מר איתמר (רמז- רק היא זה מרגש)
תודה טל. היטבת לבטא את תחושותי.
יופי של פוסט טל!
כן ירבו פוסטיך ודאבלים למכבי!
זה על הראש שלך.
שנה הבאה יומן דאבל והכל יסתדר
לדעתי יומן מסע אירופי בנוסף ליומן דאבל יפצה על הביזיון העמוק שספגו השנה העוקבים שלך בפייסבוק/טוויטר/דה באזר.
בהחלט.
טל, בניצחון טורונטו תנוחם…
ואני חייב להוסיף שהאינסטינקט הראשוני שלי היה להיבהל ולדווח לליברמן כשקראתי את תחילת המשפט: "…כשהוצאתי מאג מהארון בשביל…"
לא, לא, לא, לא, לא… סופרים רק תארים, לא ככה? מי שמגיע שני הוא לוזר אומלל וראוי לקיתונות של בוז.
+1
פוסט נהדר כרגיל. תודה!
מבחינתי, הגול השני של זהבי בבאזל (שהייתה לי הזכות לראות אותו באצטדיון) הופך את העונה הזו כולה לקסומה, גם אם מכבי תאבד גם את הגביע.
לגמרי. ככ אהבתי אותה אתמול, באמת נמסתי מאהבה
והיה נראה שכולם סביבי הרגישו כמוני
משהו בפספוס מוציאת את האהבה הכי גדולה אליה
כל האוהדים המאושרים (מלבד אוהדי הפועל)
מאושרים באותו אופן.
אך כל האוהדים האומללים
אומלל כל אחד
בדרכו-הוא.
מכבי אהבה של החיים
תודה לך על כל הכתבות
תתחיל לעבוד כבר בפגרה על יומן אליפות
עוד פעם טרבל? מכבי לקחה גביע אירופה שפספסתי?
די נו, דאבל זה יפה מספיק. גביע השוקו הוא קוריוז. מספיק לעשות ממכבי קבוצת על, כשבתכלס זו קבוצה של שחקן אחד בערך, שחקן על אמנם, עם זרים בינוניים, והשוער הטוב בעולם (לגילו).
הזלזול בראיקוביץ' הפך כבר מזמן מתמוה למגוחך.
כמי שגדל על משה מרכוס, מנשה שמעונוב, חי קרייס, מאיר חנוכה, אלון נתן ושחר בראל.
שהיה צעיר מידי לזכור את 77 ו79 ומבוגר מידי כשהאליפות של 92 הגיעה.
שלוש אליפויות ברצף זה נס.
כל שחקן רכש שהוא לא משה גריני, יעקב כהן, דני נוימן או אלי אמיגה הוא סוג של הצלחה.
זה ששחקנים כמו עודד מכנס עשו אצלנו חוזה אחרון זה ברור, אבל כמה באמת היו משמעותיים (בשנות השמונים…).
תמיד לוני מאיים מהפינה,
לכן מגנים על מיץ' כאילו הוא הוא מלך המשיח.
ואם המחיר של העונה הזאת הוא הגדלת התאבון של מיץ' דיינו.
זה נראה כאילו עם שישה זרים בעונה הבאה אפשר בהחלט לקחת את הפרויקט צעד קדימה.
ובסוף בסוף (אחרי שימכרו כל השחקנים המיועדים לחו"ל) עוד יתברר שאת העונה הזאת יסיימו מעבר לאיזון כלכלי.
יהיה מעניין לראות חשבון הוצאות הכנסות של העונה ומי שם הכי הרבה כסף מהכיס,
תחושת בטן מיץ לא יהיה בין השלושה הראשונים (הימור: שחר, כבירי, אלונה)
בתחושת בטן, אחרי המענקים על הצ'מפיונס לא בטוח שמיץ' בכלל הוציא משהו מהכיס.
מעולה
תודה לקבוצה
העונה לא נגמרה
טדי ביום שלישי, בבקשה…