ביקום מקביל, גוסטאס קלע זריקת עונשין

לפני מילאנו, סיפור בלהות נחמד שיעביר קצת מהחג

Zalgiris-meeting

לפני שבוע בדיוק, ציינו עשר שנים לנס ז'לגיריס שהתרחש ב-8.4.2004. לחגיגות העשור, כתבתי יומן רטרואקטיבי של אותו משחק קסום, אותו ניתן לקרוא כאן. אנחנו ממשיכים לציין את המאורע עם סיפור מיוחד לחג, שכמו כל שאר האוכל בפסח, לא כזה קל לעיכול.

תיהנו.

*

רציתי ליצור קשר עם הבחור שמקריא את הטקסט פתיחה של הסדרה "חוק וסדר", אבל לא הצלחתי להגיע אליו במסגרת לוח הזמנים המצומצם שלי. על כן, תצטרכו לדמיין את השורות הבאות מוקראות בקולו:

בתאריך ה-8.4.2004 ביקום מקביל, גיידריוס גוסטאס עמד על הקו וקלע את זריקת העונשין הראשונה עם 2.2 שניות לסיום המשחק בין מכבי ת"א לז'לגיריס קובנה, והעלה את ההפרש לארבע נקודות. חייהם של מאמנים ושחקנים רבים ממכבי ת"א השתנו לעד, זה הסיפור שלהם.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

אמצע הלילה, מרץ 2014

האיש המלא משהו, עם השיער הלבן יצא ראשון מכיסא הנהג במכוניתו. אחריו, מכיסא הנוסע שלידו, יצאה דמות נוספת, רזה וגובהה יותר. שניהם הסתכלו סביבם כדי לוודא שאף אחד לא רואה או מזהה אותם. אפילו שהסיכוי שמישהו ישים לב לשניים בשעה הזו היה קטן, אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים.

כמה דקות לפני שחנו, הגיעו למקום כמה דמויות אחרות, גבוהות וחסונות יותר. כשניגשו לשומר היחיד ששמר על הדלת, כולם אמרו אחד אחרי השני את הסיסמה ומיד הוכנסו פנימה. "פאקינג סאבוניס".

השניים נכנסו פנימה והשומר סגר אחריהם את הדלת. הרחוב היה שומם, אבל גם אם היו עוברים אנשים, לא היה להם מושג מה מתרחש בפנים, או למשל שערב כזה מתרחש פעם בשנה, כל שנה, מאז 2005.

שתי הדמויות עברו את המסדרון החשוך הארוך, והגיעו אל היעד הסופי, חדר אסיפות קטן. כשנכנסו הם ראו שכולם כבר שם, מפטפטים על בירות ופיצוחים, כשדמות מסוף החדר, עם תסרוקת של קוצים מחומצנים, צעק להם "פאק מאן, האם תהיה שנה ששניכם לא תגיעו אחרונים?".

כולם החלו להסתדר במקומות שלהם על כיסאות לבנים מפלסטיק שהיו כבר מסודרים במעגל. היו כ-15 כיסאות.

אחרי שכולם התיישבו, הדמות המלאה עם השיער הלבן נעמדה והסתכלה על האנשים שיושבים סביבו. היה נראה שהוא רוצה לומר משהו ומתקשה. הוא לקח נשימה ארוכה, וסופסוף פתח בדבריו.

"שלום, אני פיני גרשון, ואני שותף מלא בכישלון של מכבי ת"א ב-2004".

"היי פיני", כולם ענו ביחד.

*

"לא קל להיות כאן. גם אם זה רק פעם בשנה, הפגישות הללו לוקחות ממני המון אנרגיות. אבל אני מבין את החשיבות שלהם ולא אוהב להחמיץ אותם. שנה אחת החלטתי שלא להגיע, ב-2008 נדמה לי, וזה לא הרגיש לי נכון. אז אני כאן. זה עוזר כמובן שאני לא מאמן מאז ואין לי הרבה דברים אחרים לעשות", הוא הוסיף בציניות האופיינית לו.

"אני באמת מנסה שלא לחשוב על המשחק ההוא הרבה. אבל בכל שנה, בסביבות התקופה הזו, אני לא יכול שלא לחזור לערב של ה-8.4 ולחשוב שאם רק הייתי עושה משהו שונה, אם רק הייתי מגיב אחרת, עושה עוד פעולה, פחות חילוף, אולי המשחק היה מסתיים באופן שונה."

היושבים במעגל מסתכלים עליו ומהנהנים בהבנה.

"אולי הייתי צריך להגיב מהר יותר בפתיחת המחצית השנייה ולא לתת להם לעלות ליתרון שנמשך עד לסיום. אולי הייתי צריך להורות על שמירה שונה על סאבוניס, או להיערך אליו שונה לגמרי. אולי כששום דבר לא הלך הייתי צריך לנסות ללכת עם הלפרין למשל, ואולי… לא יודע, אולי הייתי צריך לשים לב שזה לא הערב של אנטוני ולהושיב אותו על הספסל קצת יותר… סורי איי פי".

אנטוני פארקר שישב כסא אחד משמאלו, הנהן באישור וסינן "נו פרובלם, איטס אול גוד קואץ'".

פיני מסתכל למטה ומחייך לעצמו. יוצא לו גיחוך קטן כשהוא תוהה האם לומר את מה שהוא חושב באותם הרגעים. הוא הוציא אנחה קלה והמשיך.

"האאאאיייי יא יאיייי… לא יודע. ישנם ערבים שאני תוהה מה היה קורה אם הזריקה הראשונה ההיא של גוסטאס, שהתכדררה לה שנייה או שתיים על הטבעת לפני שנכנסה ועשתה ארבע הפרש… מה היה קורה אם היא הייתה מתכדררת החוצה. אולי… רק אולי… הוא היה מחטיא את השנייה, מישהו היה לוקח ריבאונד ומעיף את הכדור מסוף המגרש… בדמיוני אני רואה נס כזה קורה פעם במיליון ניסיונות. אבל אתם יודעים, יש לילות שאתה פתאום לא נרדם, והמוח שלך לוקח אותך לאן שהוא רוצה. אני חולם על העפלה מדהימה לפיינל פור, וזכייה בגביע אירופה ובניית שושלת. במקום הפירוק שהגיע מיד בסיום העונה."

רוב היושבים בקהל מתחברים לדבריו של פיני ומנידים ראשם באכזבה.

"אני באמת חושב שהייתה לנו חמישייה אדירה שהייתה יכול לעשות שמות באירופה. במקום זה, פיזרו אותנו ברחבי העולם כמו בגלות בבל. אנטוני הלך לצסק"א, וכל הכבוד לו על הזכייה באליפות אירופה שנה אחר כך במוסקבה יחד עם האמ.וי.פי של הפיינל פור. מייסיאו, היו לך כמה עונות מעולות בליגת הפיתוח של ה-NBA ובסין, ושאראס… *חיוך וקריצה ליושבים במעגל* שאראס תמיד יסתדר. כל השנה הוא אמר לנו כמה היה לו טוב בברצלונה, ושמחתי בשבילך שחזרת לשחק אצלה, למרות שאני חשבתי שהיה לך פוטנציאל NBA… ".

"ט'נקס מאן". ענה שאראס.

"אז כמדי שנה" פיני המשיך, "אני רוצה שוב להתנצל בפני כולם פה על חלקי בכישלון. אני מצטער שאכזבתי אתכם, וחבל לי שלא המשכנו לדברים גדולים יותר. אולי בגלגול אחר נזכה באליפות אירופה ויזכרו אותנו כאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של היבשת. אבל לא הפעם".

צחוק קל משתחרר בקרב היושבים, ופיני מתיישב. דיוויד בלאט, שהגיע עם פיני באוטו התכוון לקום, אבל דרק שארפ עצר אותו, וביקש לדבר הפעם לפניו. בלאט, שבדרך כלל נאם שני, כמובן שהסכים.

*

"שלום לכולם, אני דרק שארפ, ואני שותף מלא בכישלון של מכבי ת"א ב-2004"

"היי דרק", כולם עונים יחד.

"אתם כבר מכירים את השטיק שלי כאן, אני בדרך כלל עולה, אומר את שמי, מודה בחלקי בכישלון ומתיישב חזרה. אני לא יודע אם מעבר למשפט הפתיחה, אמרתי כאן יותר מעשר מילים בכל הפגישות שלנו יחד. זה לא הסטייל שלי. אבל היום, אני אחרוג ממנהגי".

השחקנים והמאמנים שעל הכיסאות מעט מופתעים.

"אני פשוט… זה פשוט… אני כועס. מעולם לא אמרתי את זה, אבל אני כועס על ההנהלה ועל ההחלטות שקיבלו בסיום אותה עונה. אין ספק שנכשלנו, בגדול. אבל אני מרגיש שהייתה לנו קבוצה גדולה, כזו שהייתה יכולה לעשות דברים גדולים. ואני לא חושב שהיו צריכים לפרק אותנו, אני חושב שהיו צריכים לתת לנו לנסות שוב שנה אחר כך."

פארקר, באסטון, גור שלף, בלות'נטאל ופיני גרשון מהנהנים בהסכמה מלאה.

"הרי כולנו היינו חתומים לעוד עונה, ובסופו של דבר הכל התנקז לערב אחד ששום דבר לא הלך, ואני לא יודע אם זו סיבה מספיק טובה כדי לשבור את הכל ולהתחיל מהתחלה. אני חושב שכולנו האמנו אחד בשני, וכולנו ידענו מה היה לנו בידיים. חבל שלא שאלו את דעתנו כשהכל נגמר."

ניקולה, אבי בן שימול, יותם הלפרין ודיון תומאס מצטרפים למהנהנים.

"מכיוון שאני יודע שהדברים שנאמרים כאן נשארים כאן, אני יכול לומר בכנות שאני ממש לא רציתי ללכת להפועל ירושלים במהלך הקיץ של הפירוק. אם זה היה תלוי בי, הייתי מסיים את הקריירה שלי בקבוצה הזו. מכבי ת"א הייתה בשבילי מקום חם, הצהוב היה הצבע ששלט אצלנו בבית. ובקיץ, ששוחררתי, נאלצתי לקבל את ההחלטה הקשה בחיי. השנים שלי בעיר הבירה היו טובות מאד, בייחוד שתי האליפויות שלקחנו בפיינל פור. זה אמנם היה במשחק אחד ולא בסדרה…"

צחוק קל משתחרר בקהל. כשחלק מהנוכחים משחררים החוצה "משחק אחד"… "איזו בדיחה"… "פאקינג קופל והשודדים"… "אליפות עלק"…

"כן כן… משחק אחד ולא בסדרה… אבל אלה היו אליפויות. ובכל זאת, אני לא יכול שלא להרגיש לפעמים חמיצות על כך שלא קיבלנו את הצ'אנס לגמור את העבודה שהתחלנו. המשחק נגד ז'לגיריס היה רק מערכה אחת שהפסדנו, ולטעמי לא היה צריך להוות את סיום המלחמה. ו… דאמיט מאן… זה לא היה צריך להיות הסוף".

שארפ התיישב. דיוויד בלאט לא קם משום מה. אנשים החלו להסתכל אחד על השני, עד שהבא בתור התנדב לדבר.

*

"שלום, אני ניקולה וויצ'יץ', ואני שותף מלא בכישלון של מכבי ת"א ב-2004"

"היי ניקולה", עונים כולם, כשהוא לא מחכה ונכנס ישר לעניינים.

"אני חוזר בראשי לאותו המשחק פעם אחר פעם, ורואה בו צומת דרכים. ניצחון ופיינל פור, ואי אפשר לדעת מה היה קורה בהמשך הדרך. אפילו אם היינו נחנקים תחת הלחץ ולא זוכים בגביע בנוקיה, פיינל פור זה פיינל פור. לא יכול להיות שההנהלה הייתה מפרקת הכל."

"12 שנים מאז הפעם האחרונה שהמועדון הזה היה בפיינל פור.  12 שנים ואנחנו עדיין מחפשים לחזור לטופ האירופאי, כמו הקבוצה ההיא עם האפמן-מקדונלד-הנפלד-אנטוני. אני וטל, השרידים היחידים שנשארנו בקבוצה, היינו קרובים פעם או פעמיים, יחד עם עוד שלושה שחקני חמישייה שהתחלפו כמעט מדי שנה."

הוא המשיך. "אני מאמין שהקבוצה שלנו הייתה הכי קרובה לקבוצת עלית אמיתית, כזו שהיית יכולה להשיג דברים גדולים. "מייסיאו, אייפי ושאראס, אני מתגעגע אליכם לצידנו, גם היום, אחרי שפרשתי ממשחק פעיל.  גור, דרק, דיון, דיוויד, גם אליכם. לא פעם, ברגעים מתסכלים של עונה מסוימת, פשוט תבחרו אחת שבא לכם… *גיחוך מריר בקרב הנוכחים* אני וטל מצאנו עצמנו חושבים יחד על העונה ההיא של כולנו ביחד, מהרהרים מה יכול היה להיות לולא אותה פשלה מול קובנה… איך היינו נראים כחלק מאותה חמישייה שוב…"

טל בורשטיין מהנהן בהסכמה עצובה כשהוא נזכר בשיחות הללו.

"היה קשה לעקוב אחריכם בקבוצות אחרות. שמחנו בהצלחותיכם כמובן, בעיקר כשהם לא היו על חשבוננו, אבל חשבנו שהגופייה של מכבי הלמה אתכם יותר. אנטוני, לא משנה כמה משחקים שיחקת בצסק"א, ואחר כך בריאל מדריד וסיינה, אתה תמיד תישאר בשבילי מספר 8 בצהוב."

אנטוני מחייך.

"קאוץ' בלאט, אני יודע שלא רצית לחזור, אבל חשבנו שמקומך לעמוד לפני הספסל של מכבי, ולא בגלות שבו אתה מבלה במשך עשור, מאז אותה עונה. ופיני, אכזבנו אותך. אין לי מילה אחרת כדי לתאר זאת. היינו צריכים לעשות יותר, ונכשלנו. עשר שנים עברו ואני עדיין מותח קווים ישירים בין ההפסד ההוא לבין דברים שקורים במכבי ת"א היום. אולי יום אחד זה ייפסק. אולי…"

ניקולה מתיישב ודיוויד בלאט נעמד.

*

"שלום, אני דיוויד בלאט, ואני שותף מלא בכישלון של מכבי ת"א ב-2004"

"היי דיוויד", החדר עונה בהרמוניה.

"קודם כל, למרות הנסיבות, כיף לראות את כולם כאן. את הסגל המלא, למעט ברונו שאתם מתעקשים לא להזמין… *השחקנים צוחקים קלות* שלושת המאמנים כאן… נחמד שהצלחנו לשלב את הפגישה עם המשחק של ז'לגיריס מול מכבי ת"א, כך ששאראס גם כן הגיע השנה. אמממ, הפעם אני רציתי לדבר על עצמי ועל המעגל שאני עומד לסגור עם אותה עונה של 2003/2004."

"כזכור לכולכם, אני לקחתי צעד אחורה בשביל חזרתו של פיני באותה עונה. באמת שעשיתי את זה באהבה רבה, אבל תחושת העלבון גם כן ליוותה אותי במהלך כל אותה שנה. זה לא השפיע על העבודה שלי, אבל אפשר לומר שאחרי ההפסד בז'לגיריס, הכל יצא ממני. באמת שלא רציתי להמשיך במועדון הזה או לאמן בו, לפחות לא באותו שלב. ודי שמחתי לראות שאחרי הכישלון שלנו, ההרגשה בקרב ההנהלה הייתה הדדית כשהיא רצתה להשאיר כמה שפחות גורמים מאותה עונה במערכת."

בלאט עצר, לכמה שניות, והמשיך. "ועכשיו, אחרי הרבה ניסיונות ודיבורים במהלך העשור האחרון, אני יכול לומר כאן שאני על סף לחזור לעמדת המאמן שבה כיהנתי לשתי עונות לפני למעלה מעשור."

מחיאות כפיים החלו סביב הנוכחים בחדר. כמה "It's about time" נשמעו בקרב שחקנים.

"תודה רבה… תודה. אמממ… כמו ניקולה ואחרים, אני מאמין שהקבוצה הזו הייתה צריכה לקבל צ'אנס נוסף, איתי או בלעדיי. פירוק הסגל, כאילו שהוא היה רכב שמיועד לחלפים, כשכולם חוץ מטל, ניקולה, יותם ואבי עזבו, היה אכזרי מדי. נכון שבמבחן התוצאות, המבחן היחיד החשוב במכבי, נכשלנו, אבל לפעמים צריך להכיר במשהו טוב שיש לך ביד."

"חבל, באמת חבל. אני מקווה שנוכל להחזיר את המועדון להצלחות שהיו לו בתחילת המילניום ומקווה שתקפצו להיכל מדי פעם לבקר".

דיוויד התיישב, וגור שלף נעמד.

*

"שלום, אני גור שלף, ואני שותף מלא בכישלון של מכבי ת"א ב-2004"

"היי גור", כולם ביחד.

גור לא ממשיך לדבר, אלא בוהה קדימה אל חלל החדר. הנוכחים מסתכלים לכיוונו, מחכה שיתחיל. כמה שניות של שקט, וזה אכן קורה.

"האמת, שאני לא סיפרתי לאף אחד את מה שאני הולך להגיד עכשיו, בעיקר מפני שזה נשמע מטופש. ייתכן שחלקכם תחשבו שזה קצת מוזר, אבל מכיוון שאף מילה מהפגישות האלה לא דלפה במשך עשור, אני מרגיש בטוח לשתף את זה כאן היום, אתכם."

"מאז אותו ערב, יש לי מדי פעם חלום שחוזר על עצמו. בחלום הזה, אני תמיד מוצא את עצמי באותה הנקודה של המשחק מול ז'לגיריס. 2.0 שניות על השעון, גוסטאס החטיא את שתי הזריקות שלו, וזה כדור שלנו מתחת לסל שלנו. אני זה שמוציא אותו."

השחקנים והמאמנים סביב החדר מחייכים.

"אין לי מושג איך יכול להיות שהכדור שלנו מהצד אחרי שתי החטאות של גוסטאס, קלע עונשין מעולה, אבל ככה זה מתחיל כל פעם. בעודי עומד בחוץ, אני מנחה את השחקנים האחרים שעל המגרש היכן לעמוד ומקבל את הכדור מהשופט. ההיכל משתתק ואני זורק מסירת קווטרבק לחצי המגרש שלהם, כשאני מכוון לעירבובייה של השחקנים שלנו. אין לי מושג מי הארבעה האחרים שעל המגרש, הפרצופים שלהם תמיד מעורפלים בחלום."

"אה, קטע נוסף ששכחתי. לפני שאני מוציא כדור, שמעון פתאום בא אלי ואומר לי לשבת כבר על הספסל. אני אומר לו "שמעון, אני משחק…", ואז הוא עוזב אותי".

כל היושבים במעגל מתחילים לצחוק.

"אחרי המסירה שלי, מישהו מבין השחקנים שלנו תופס את הכדור, מכדרר פעם אחת ועולה לשלשה. הכדור נכנס, רק רשת, ואז אני מתעורר. וכל פעם מחדש אני מתבאס. בשנייה הראשונה זו העובדה שזה לא באמת קרה ואני עדיין חי במציאות שהפסדנו את המשחק. אחר כך, זו העובדה שאני לא יודע מי השחקן שתפס את הכדור בחלום, זרק וקלע. לא יודע למה, זה תמיד מסקרן אותי".

"מדי פעם, בשעות הבוקר שאחרי שחלמתי את זה, יש לי הרגשה מוזרה בבטן, כאילו החלום הזה היה צריך להפוך למציאות. פשוט משהו בחלום הזה אמיתי מדי, מוחשי מדי. הכדור הראשון ההוא של גוסטאס שהתכדרר על הטבעת, היה צריך להיות בחוץ. מה שאני ראיתי בחלומי, זה היה צריך להתרחש. ישנם ימים שאני משוכנע בכך."

"שוב, אני יודע שזה מוזר, אבל אני מרגיש שהחלום הזה אמיתי מדי…"

גור עוצר. מסתכל למטה באי אמונה שאותו משחק מול ז'לגיריס לפני עשור באמת הסתיים כפי שהוא הסתיים. החדר נותר דומם אל מול שלף, מחכה למוצא פיו.

"מי יודע, אולי ביקום מקביל… זה דווקא כן קרה."

כל הנוכחים בחדר מחייכים לעצמם.

*

בינתיים, ביקום מקביל:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

לונדון/רוטרדם - הסיכומים
זמן לסליחה...

20 Comments

מתן גילור 15 באפריל 2014

מצוין. עונג של חג. לא יודע איך עשית את זה, אבל בניגוד לשאר הטורים שלך, אם את זה הייתי קורא במקום אחר, לא הייתי מעלה על דעתי שאתה כתבת אותו. ואין לי מושג למה זה. באמת כתוב נפלא.

אביעד 15 באפריל 2014

מצוין!
לחשוב על פארקר בצסק״א עשה לי צמרמורת קלה…

איציק 15 באפריל 2014

מעולה,
חסר לי רק וידוי קטן של בלאט, משהו כמו "חבל שבתחילת העונה לא התעקשתי יותר חזק להעביר אלינו את שמעון אמסלם, הוא היה יכול להיות מצ'-אפ מצוין נגד סבוניס…"

דמוסתנס 15 באפריל 2014

אני היחיד שרק לקרוא את זה עושה לו כאב בלב?

יוסי 15 באפריל 2014

מעולה!
היה חסר לי רק את שמעון מזרחי, ואת השיר שלי ״דיינו״ (זוכר?)

the bird 15 באפריל 2014

פוסט מעולה טל
מתאים לפסח…אילו =יקום מקביל (:
חג שמח

יואב הצהוב 15 באפריל 2014

ממחיש כמה דק הגבול בין הצלחה היסטרית לכישלון היסטורי

red sox 15 באפריל 2014

שלום, אני טאנוקה בירד. ביקום מקביל לא ממציאים לי כניסה מוקדמת לצבע אחרי ההחטאה השנייה של גוסטאס. ריבאונד ההתקפה אצלי ביד. גיים אובר.
נס? כן בטח, שניים סוכר ומעט חלב בבקשה.

אוהד 15 באפריל 2014

+1

אקדמיה 16 באפריל 2014

red sox, אני לא מכיר אותך, אבל אתה אדם מאוד עצוב בחיי היום יום, נכון?

red sox 16 באפריל 2014

ועוד יותר מזה בלילה…

טל 12 15 באפריל 2014

בימים האחרונים לקראת הסדרה נגד מילאנו אני נזכר בהפסדים בגמר גביע אירופה לטרסר מילאנו בשלהי שנות ה 80 – עונות 87 ו 88.

אני נזכר בעיקר בהפסד ב 87 ,כי מכבי היו קרובים מאד לניצחון. אם ההתקפה האחרונה היתה מסתיימת בסל … אם ,אבל דורון פספס ונשארתי עם סרט שבו אני רואה ללא הרף את גרג קורניליוס מפספס מתחת לסל, לי ג'ונסון מפספס מהקו ועוד כהנה וכהנה.זה היה אחד מכמה הפסדים שהיו למכבי בגמר גביע אירופה בשנות ה 80,אבל גמר כזה קשה לשכוח.

קובי (מכביסט) 16 באפריל 2014

מהמר על 1-3 למכבי על מילאנו. אחד בחוץ ושתיים בבית,
אבל לא יותר מזה כי בפיינל פור יחכו ריאל בארסה וצסק"א. ומכבי לא יכולה לנצח אף אחת מהם…

אופיר 16 באפריל 2014

פששש… טור מצמרר.

למרות שבאמת לא אכפת לי ממכבי, כיף לי לדעת שכל זה באמת קרה, ועשה להרבה אנשים שאני אוהב טוב על הנשמה.

אלון רייכמן 16 באפריל 2014

טל, תענוג.
איזה כיף שזה כן קרה.

MOBY 16 באפריל 2014

איזה כיף לך להיות בצד הזה של היקומים המגבילים.
בהצלחה לכם (לא שיפריע לי שתכשלו! למעט החיפוש הסזיפי אחר הערוץ המשדר בתשלום את הפיינל פור כשאתם לא שם, והאפשרות לראות אותכם בשנה הבאה עם מאמן פחות מוכשר)
אני עדיין מתעורר בצעקות של "תעשו עליו פאול" בגמר האיום שלנו מול בריאן טולברט והסגולים שלו. אולי בייקום הזה שאתה מתאר אנחנו כבר עם אליפות וגביע בדרך לאליפות נוספת (שזה 2/3 מהיקום הזה :) ).

עורב סגול (בעל שלוש עיניים) 16 באפריל 2014

מכביסטים מודים בטעות ומכים על חטא? זה כנראה באמת קורה ביקום אחר

7even 16 באפריל 2014

קרו יותר מדי דברים הזויים באותה חצי דקה.
מה שכן, יותר מדהים מכל אחד מהדברים ההזויים הללו הוא איך הפך פיני גרשון בשניה ל"מאמן הכי טוב שהיה למכבי אי פעם".
ואוו מכמה אנשים שמעתי את זה….

הרי אחרי הזריקה המטורפת ההיא של שארפ מכבי היו לוקחים את הגביע גם אם בגמר היתה משחקת לוס אנג'לס לייקרס עם שאקיל וקובי.

לא כדי לקנטר, אבל הזריקה ההיא המחישה לא רק כמה גדול ההבדל בין כישלון צורב להישג אדיר ומתמשך(לקחו גם שנה אח"כ), אלא כמה עבה (ומאד מאד לא דקה) אבחנת האוהדים בין מאמן אדיר, כהגדרתם, לבין כישלונר.
הרי לא פיני גרשון שירטט את המהלך לסל של שארפ:)

ובנימה זו – פיני גרשון מאמן מצויין.

shohat 16 באפריל 2014

יפה!

אלבטרוס 9 באפריל 2017

גדול! איזה יופי של כתבה…
חג שמח!!

Comments closed