הרגע של מכבי ת"א

תסתכלו על התמונה למעלה בראש הטור הזה, אתם יכולים גם להקליק עליה ולהגדיל אותה טיפה אם אתם צריכים. קחו לכם כמה שניות ותבהו בה. אתם יודעים מה, קחו לכם אולי אפילו דקה או שתיים, אני אחכה.

או שאולי פשוט תלכו לראות את הרגע המדהים הזה באחד הסרטונים שבאינטרנט. אפשר לעשות זאת כאן בתקציר של וואן, או כאן בוידיאו של מכבי (משם גם לקוחה התמונה).

אני עצמי ראיתי אותו כבר מעל 10 פעמים. עד שאתם קוראים את המילים האלה, זה כבר כנראה בסביבות ה-20. אז גם אם אתם מכירים את הרגע המדובר, לכו תראו אותו שוב, כי זה לא משהו שקורה באופן תדיר.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

גבירותיי ורבותיי, זהו הרגע האינטימי ביותר שתראו על מגרש כדורגל. גם אם מעל רבבת צופים נמצאים סביבם, יחד עם צלמים, שדרים, אנשי הפקה, פרמדיקים, עסקנים ועוד כמה עשרות אלפי צופים בבית, מכבי ת"א הצליחה לבודד את כל הרעש מסביב ולחלוק את הרגע המיוחד הזה באופן הפרטי ביותר שניתן להעלות על הדעת במהלך משחק.

תסתכלו על התמונה הזו שוב. לא במקרה בחרתי להקפיא את הסרטון ולגנוב תמונה דווקא בשנייה הזו, לפני החיבוק ואחרי הריצה של זהבי כשהוא קורא לכולם להצטרף אליו. השנייה הזו הן קסומה בעיני, השנייה שכולם בדיוק הולכים להתכנס יחד.

היא מגיעה אחרי הריצה האינסטינקטיבית של זהבי מהשער הנהדר שלו, היא מגיעה אחרי שהשחקנים שהיו על המגרש רצו לכיוונו כדי לחגוג את היתרון, היא מגיעה אחרי שהוא קורא לכל הספסל לבוא אליו, שחקנים ומאמנים כאחד, והיא מגיעה ממש לפני החיבוק עצמו שכולל את כולם. כ-ו-ל-ם.

אלו לא שניות היסטריות שכוללות שיגעון וטירוף או חגיגות גדולות של שער היתרון. ההפך הוא הנכון, אלו שניות של רוגע ושלווה. אלו שניות שבו כולם שם מבינים שהמסע המטורף והארוך הזה, ואוי כמה שהוא היה ארוך, עומד להסתיים בהצלחה אדירה.

*

כן, כמה שהוא היה ארוך. מכבי ת"א הייתה במקום הראשון מהמחזור השלישי בקריית אליעזר, ולא שמטה אותו מאז (ואין יאה יותר מאותו ניצחון, שבו הורדנו בסטייל קוף ענק מהגב עם אחד השערים היפים ביותר של מכבי העונה, שיציין זאת). כשגם בשני המחזורים לפני כן, היא לא הייתה שם רק בגלל הפרש שערים.

אני יכול רק להניח שזה לא קל להחזיק את המקום הזה למשך כל כך הרבה זמן. שבוע אחר שבוע שכל קבוצה באה לתת את המיטב נגדך, שבוע אחר שבוע שכולם מצפים לנפילתך, שבוע אחר שבוע שהמקום השני מנסה לצמצם את הפער. שבוע אחר שבוע שקבוצות מנסות להראות שהמוליכה כן פגיעה. שבוע אחר שבוע שאתה חייב להיות בשיא שלך כדי לא למעוד.

אין לי ספק שזה מתיש. פיזית ומנטלית. התקשורת והאוהדים מסביב כבר הכריזו על הקבוצה הזו כאלופה עוד בחודש אוגוסט. עכשיו השחקנים הם אלה שהיו צריכים לגרום לזה לקרות מדי שבוע על הדשא, מול קבוצות שיעשו הכל כדי לסכל להם את התכניות.

שבוע אחר שבוע, היה להם בעיקר מה להפסיד. אם היא שיחקה בינוני, זה נופח. אם שיחקה טוב, זה גומד. וזה כלל לא משנה שיש פציעות, עזיבות או תקופות שטבעי שיהיו פחות טובות. היא הרי האלופה, והאלופה צריכה לשחק הכי טוב כל הזמן.

שבוע אחר שבוע שהנתינים של ממלכת ליגת העל הגיעו לחצר המלך כדי לנסות ולתקוע לו את הסכין בגב ולסובב. אך כפי שעומר ליטל מ"הסמויה" אמר, אם אתה תוקף ת'מלך, מוטב לא לפספס (You come at the king, you best not miss). הרוב המוחלט של הנתינים פספסו, פעם אחר פעם.

לא רק לשחקנים ומאמנים זה נראה ארוך, גם לאוהדים. מאז הזכייה ראיתי אינספור סרטונים שכללו מגוון שערים מהעונה, ויותר מפעם אחת מצאתי את עצמי שואל בפליאה "וואו, הגול הזה היה מהעונה הנוכחית?".

העקב של מיכה לבן חיים. העקב של פריצה למיכה. הטיל של דאבור מול סכנין (זוכרים את ההוא שמחורר רשתות בשווייץ? הוא התחיל את העונה איתנו). שני שערים בשש דקות בעכו. כל הגולים האלה נראים לי כאילו נכבשו לפני נצח.

לעזאזל, שיחקנו מול קבוצה בשם ג'יורי. העונה, עם פאולו סוזה. זה היה עוד לפני שהחלו כל הדיבורים על מפלצת הרוטציה, והתלות בערן זהבי, וההרכבים ההגנתיים של המאמן. לפני שהתחלנו לפלס דרכנו בליגת העל כמו שופל D9. כן, זו הייתה עונה ארוכה.

*

אז תסתכלו על התמונה הזו. שוב. כי רואים בה למעשה את ההכרה שהקבוצה הזו הגיעה סופסוף לנחלה. אחרי ההפסד בדרבי בשבוע שעבר, אני מאמין שאיפה שהוא, אי שם בתא מסתורי במוח של השחקנים, היה חשש שהחגיגות יידחו בעוד שבוע. אבל הגול הזה בישר להם שזה יקרה היום, שהם הכי קרובים לקו הסיום. לא פלא שלכולם יש חיוכים גדולים על פניהם.

מדובר במקרה יוצא דופן שבו ספורטאים עצרו למול עינינו והעריכו את הרגע. הם העריכו את העובדה שהם עשו את זה, ביחד, בצורה מדהימה. שלמרות כל מה שנשמע סביבם, הם לא נשברו (וניתן היה להבין מכל הציטוטים שהגיעו בימים האחרונים אחרי הזכייה, שהשחקנים שומעים וזוכרים הכל).

הגול הזה בישר להם שזה המשחק של מכבי, זה הערב של מכבי, זו העונה של מכבי. זה היה רגע שבו הם החליטו שלפני שהם יתחילו בחגיגות עם כל העולם ואשתו, עם המון אנשים שלא היו חלק מהעבודה היומיומית הסזיפית והמפרכת הזאת, הם ייקחו לעצמם כמה שניות שיהיו שייכות רק להם.

ערן זהבי ידע את זה בשנייה שהבקיע, גם הקבוצה.

*

מי אם לא ערן זהבי, המאסטרו של הקבוצה, היה אחראי גם לרגע הכל כך אדיר הזה. קשרו לו כל כך הרבה כתרים, לעתים תהיתי כיצד הוא בכלל יכול לעלות על המגרש עם כל המשקל הזה. בגול הראשון שלו, הוא יכול היה לרוץ לקהל, לחגוג עם עוד פיופיו, לקבל את כל הקרדיט (שמגיע לו) ולתת לאלפים שהגיעו בשיירות מהמרכז לסגוד לו.

כל מה שהוא צריך לעשות זה לרוץ ליציעים והקהל נמצא בכף ידו. כוח גדול כל כך שיש למעט כל כך. והוא בחר לעשות משהו אחר. כמנהיג קבוצה, הוא ידע בדיוק מה הוא עושה.

אפשר לראות שהוא עושה סיבוב ומתחיל לרוץ לכיוון הספסל מיד אחרי הגול כשהוא קורא לכל חבריו על המגרש להצטרף אליו, שלא יחשבו שהוא רץ לשם לבד. הוא מסמן לכולם עם הידיים להצטרף, אף אחד לא נשאר בחוץ עכשיו, גם ראדי עוזר לו ומסמן לשחקנים שעל הדשא לבוא.

כשזהבי מגיע לקו החוץ הוא קורא גם לאנשי הספסל להצטרף אליו, כי המסע הזה שייך לכולם, לכל שחקני הרוטציה, לכל המאמנים ולכל אנשי המשק (לצערי, לא הצלחתי להבין האם חואן פבלו הצליח להגיע מהשער שלו לחיבוק לפני שהם התפזרו, אולי מישהו כאן יידע).

זה ערן זהבי שהתאהבנו בו בשנה וחצי האחרונות. שחקן ענק, מנהיג גדול עוד יותר.

*

היו כל כך הרבה רגעים יפים ונדירים העונה. המספרת של יצחקי, פרנקפורט מקבלת שלוש ארבע בבלומפילד, השלישייה בקריית אליעזר, הדרבי (לא צריך להגיד איזה), תופעת הפיופיו, השערים המהירים מול הפועל באר שבע בבלומפילד ועוד רבים וטובים אחרים.

אבל בשבילי, אותו חיבוק קבוצתי הוא אחד הרגעים היפים ביותר שראיתי ממכבי ת"א בשנתיים האחרונות. רגע נדיר וכנה של אהבה, מסירות ולויאליות. רגע שבו כל החומות המאצ'ואיסטיות התמוטטו ואנחנו זכינו למבט יוצא דופן בקרבה שקיימת בתוך קבוצת ספורט מקצוענית.

אף אחד לא יודע מה צופן העתיד בשביל מכבי ת"א. אבל הרגע הזה יוכל להוות תמונה למזכרת מהתקופה הזאת. אין עדות טובה יותר להצלחתם של יורדי קרויף ומיץ' גולדהאר מאשר ההתכנסות הזו שלאחר השער הראשון.

לא רק שקרויף הרכיב קבוצה שאלופה זה שנתיים ברציפות, הוא עשה זאת כשקיבץ סגל שחקנים ומאמנים מפרגן, תומך ומיוחד. אין ספק שזהו ניצחון כפול עבור גולדהאר, אדם שהדרך חשובה לו לא פחות מהתוצאות. אפשר רק לקוות שזה ימשיך ככה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url