למה לראות NBA – דור בלוך

למה לראות NBA כשאפשר לראות חדשות?

kudu

בשיח אוהדי הכדורסל בישראל, יש אווירה של זלזול כלפי משחקי העונה הסדירה ב-NBA. גם אוהדי NBA נלהבים בתקופת הפלייאוף, נוטים לזלזל בעונה הסדירה ויש לכך סיבות טובות.

רמת המאמץ וההשקעה בהגנה בעונה הסדירה נמוכה יחסית (למעט הדקות האחרונות במשחקים צמודים, ומספר משחקים ספציפיים שמושכים הרבה עניין), כל משחק לכשעצמו לא קובע דבר בעונה של 82 משחקים כש-16 מתוך 30 הקבוצות עולות לפלייאוף של הטוב מ-7.

גם תופעת הטנקינג פוגעת בהנאה ובתחושת הספורטיביות בעונה הסדירה, כשקבוצות נוהגות לתת מנוחה לשחקנים מובילים כדי לא לשפר את מאזנן יתר על המידה, ובכך לאבד בחירה גבוהה פוטנציאלית בדראפט שיכולה לשנות את הכיוון של הפרנצ'ייז.

בנוסף הקהל, שבפלייאוף במשחקים של קבוצות כמו סן אנטוניו, וגולדן סטייט הוא קהל נלהב ומעורב, הוא לרוב מאופק יותר במהלך העונה הסדירה מה שפוגע באווירה ובהנאה מהצפייה, גם על המסך ובוודאי באולם.

אבל כמי שדווקא כן צופה במשחקי הליגה הסדירה בשנים האחרונות (לפחות משחק או שניים בשבוע באורך מלא), אני רוצה להצביע על כמה יתרונות של צפייה במשחקי הליגה הסדירה, ואולי לצרף עוד כמה מאמינים לכת טרוטי העיניים של צופי ה-NBA בישראל:

להתאהב:

אי אפשר להסביר עד כמה עוצמת הרגשות יותר גבוהה, כשעברת עם השחקן/קבוצה המועדפים עליך את כל המסע המפרך של 82 המשחקים לפני הפלייאוף.

כשסן אנטוניו שמטה יתרון 6 מול מיאמי במשחק מספר 6, והפסידה למעשה את האליפות (למרות שהיה עוד משחק 7), זה כאב לי כל כך כי עקבתי אחרי הספרס לאורך כל השנה, ראיתי את קוואי לנארד מתפתח לשחקן משלים משמעותי בדרכו להיות כוכב, ראיתי את מאנו מתמודד עם פציעות וחוסר יציבות, ראיתי את טוני פרקר הופך לאחד משני הרכזים הטובים בליגה בהיעדרם של ווסטברוק ורוז, נדהמתי לראות את טים דנקאן ממשיך להיות הביג פונדומנטל גם בגילו.

כאתה בא רק לפלייאוף, אין לך את המטענים הרגשיים של מי שראה את הקבוצה מפסידה משחק צמוד במיאמי, מנצחת את הבולס במשחק הצהרה, משפרת את האחוזים שלה ברבע הרביעית, לומדת להתמודד עם קבוצה שהייתה לה לכבשה שחורה וכן הלאה.

להיות הראשון שזיהה:

איפשהו במהלך הסיבוב הראשון בפלייאוף כולם התחילו לדבר על הצמד קארי-תומפסון והיכולת שלהם להתלהט ממש כאילו היו דמויות במשחק NBA JAM, ולשרוף את הרשתות של היריב.

מי שצפה במשחקיה של הווריורס במהלך העונה הכיר את התכונה הזאת, שלא מופיעה בסטטיסטיקות, ואת התגובה המדהימה של האולם של גולדן סטייט כשזה קורה.

יש הנאה לא מועטה בכך, שתופעות שכלום מדברים עליהן בפלייאוף, הן תופעות שאתה כבר מכיר, ראית אותן, בלילות טרופי שינה, במשחק בין הבולס לבאקס ב-4 בבוקר בליג פאס.

להבין:

אני מאלה שחושבים שלא משנה כמה תקרא על ספורט, תלמד עליו, תראה תקצירים ותלמד סטטיסטיקות, כדי להבין באמת במשחק אתה חייב לראות משחקים מלאים.

זה לא שחייבים להבין כדי ליהנות, אפשר לגמרי ליהנות מהאסתטיקה של המשחק, מהיכולת הפיזית הבלתי נתפסת של חלק מהשחקנים או מלעודד את הקבוצה שלך. אבל ההבנה במשחק מוסיפה לדעתי עוד רובד שלם של הנאה.

כשאתה מסתכל על משחק של יוסטון ומזהה את התנועה של גרסיה וכספי לפינות, ואתה יודע שהם עושים את זה כי זה מה שאמרה מחלקת ה"מאני בול" למאמן שלהם, זה מוסיף להנאה שלך מהמשחק. או כשאתה רואה את המשחק בין מיאמי לאינדיאנה, ואת העובדה שפרנק ווגל הוציא את היברט, ואתה יודע שזאת טעות כי עכשיו לא יהיה מי שיסתום את הצבע ויכפה על השחקן של לברון כשיגיע הדרייב הבלתי נמנע לסל, והמהלך אכן נגמר בדאנק מהדהד של לברון, זה מוסיף להנאה.

ככל שאני רואה יותר משחקים, אני מרגיש שאני יודע יותר על המשחק, כמובן שגם לקרוא את ביל סימונס ודומיו עוזר, אבל אין כמו לראות משחק שלם כדי להבין טוב יותר את הדינמיקה שלו, לזהות תרגילים בהתקפה, ומלכודות בהגנה, להבין את החילופים, להכיר לעומק את השחקנים, וזה כאמור מוסיף רובד שלם נוסף לחוויית הצפייה.

להיות חלק מקהילה:

בראשית המאה ה-21, עושה רושם שהקהילתיות עושה סוג של קמבאק. כולם רוצים להיות חלק מקהילה כלשהי: קיבוצים עירוניים, חוגים מטיילים ואופניים, קהילות צעירים וכן הלאה.

כשאתה מתחיל לקום לפחות פעם בשבוע ב-4 בבוקר כדי לראות משחק כדורסל, אתה הופך לחלק מכת אקסקלוסיבית של בני אדם שחווים יחד חוויה קיצונית (מבחינת המחסור בשעות השינה), שפה משותפת ומנהגים משותפים.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בשיחות צ'אט בפייסבוק ב-4 בבוקר, בהודעת אס אמ אס של: "ראית את הדאנק הזה?", בפורום חי על משחק מסוים או ערב משחקים באחד מהאתרים המסקרים את הליגה, בלהיפגש כמה חברים כדי לראות משחק, או אפילו בלדבר על המשחק של הלילה ליד הקולר בעבודה, באוניברסיטה או בביה"ס ביום שאחרי.

כך או אחרת, אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו, וכמו כל חוויה אחרת, לחלוק אותה, הופך אותה לעוצמתית הרבה יותר.

ליהנות:

בסופו של דבר, ספורט הוא בידור, ומי שנהנה מלראות משחק כדורסל, אין שום סיבה שלא ייהנה מלראות משחק כדורסל שמשוחק ע"י השחקנים הטובים ביותר בעולם. אם נוריד לרגע את מעטפת הציניות אני חושב שנגלה שיש הרבה ממה ליהנות במשחק NBA בליגה הסדירה. ראיתי את משחק הבית הראשון של הקינגס השנה, סתם משחק של קבוצה שלא תגיע לשום מקום, וזה היה מרגש נורא כי האוהדים הרגישו שהקבוצה שלהם יצאה מהקבר אחרי שהיא כמעט עברה לסיאטל.

או סתם משחק של דנבר שבו נייט רובינסון מתחיל לעשות את הקטע שלו ואתה חושב לעצמך איזה מדהים זה ששחקן בגובה הזה מצליח לעשות את מה שהוא עושה.

זה גם יכול להיות משחק עם אלי הופ מדהים שיהיה במקום הראשון בהיילייטס של היום למחרת, או סל ניצחון שאף אחד לא יזכור ואתה לא תשכח.

אם שכנעתי מישהו, אז נתראה ב-4 וחצי בבוקר, יש יוסטון נגד לייקרס.

My top five תשובה לMATIPOOL
לא מילאתם אצטדיון, לא תצפו במשחק

10 Comments

מישהו 7 בנובמבר 2013

ולמרות הכל, אי אפשר לדבר על חווית הצפייה ב-NBA מבלי להזכיר את ההפסקות הארוכות והמדכאות, במיוחד עבור מי שרואה משחקים בלילה. אפילו טיימ-אווט של 20 שניות, כביכול, נמתח בסוף ל-2 דקות לפחות.

ירושלמי 8 בנובמבר 2013

בהתחלה גם אני הייתי באותו ראש כמוך.
אבל בדור הנוכחי כשבנאדם מורגל לחווית צפייה עם הסמארטפון ביד ההפסקות הארוכות הן ברכה.
תוך כדי בודקים באפליקציה של הפנטזי כמה השחקנים שלך נותנים הערב בלייב.
קוראים על סטטיסטיקות של שחקן או קבוצה.
בודקים טוויטים.
ותגיד לי אתה, בפסק זמן של מכבי-ריטאס, האם יש לך מספיק זמן לקרוא טור בדהבאזר?

מישהו 8 בנובמבר 2013

הכדורסל האירופי – וההפסקות שיש בו – הרבה יותר קצר מאשר ב-NBA. הפסקה ארוכה אחת או שתיים זה נחמד, אבל בפעם החמישית והשישית ברבע זה מוגזם – על אחת כמה וכמה כשמדובר בצפייה באמצע הלילה.

אלעד 7 בנובמבר 2013

אני מגדולי החסידים של צפייה במשחק שלם, על פני איסוף סטטיסטיקות והיילייטים. אבל את האמת, בעידן היוטיוב והתקצירים באינטרנט, אין הרבה סיבות לצפות בעונה הרגילה של ה-נ.ב.א. יש רגעים גדולים מדי של כדורסל גרוע ואפילו קצת מדכא. עדיף להסתכל על התקציר של 3 דקות של כל ההאלי-הופים שהצליחו, ולא לראות את 30 המסירות שעפו ליציע, או את עשרות הפעמים ששחקן כלשהו זורק פייד-אווי מול 2 שומרים ופוגע בצד של הטבעת.

ABC 7 בנובמבר 2013

דור, נתת פה שלל סיבות למורעלים ולמתמידים, אבל אפס סיבות למי שרוצה לראות משחק אחד ולהנות.
בכנות, אם הייתי צריך לקבל החלטה, אחרי קריאת הטור הזה הייתי אומר לעצמי – "לא בשבילי, מה אני צריך את זה?".

גיל 7 בנובמבר 2013

אני חובב נבא ומסכים שצריך לראות משחקים שלמים כדי להבין מה קורה, אבל זה לא מעשי. בניגוד לכדורגל, הנבא נמרח על פני שעות והאיכות במקרים רבים די נמוכה. עכשיו זה דווקא נחמד לראות משחקים כי יש הרבה התלהבות מפתיחת העונה ורוב השחקנים לא פצועים, אבל ברגע שנכסים לתוך העונה יש הרבה עייפות ופציעות שפוגעת באיכות. כשמשחק בודד לא ממש חשוב קשה לי כצופה להתייחס אליו בכזו רצינות. לקראת הפלייאוף זה נעשה מעניין.

אהד 8 בנובמבר 2013

העונה הסדירה ברוב המקרים היא לא תחרות ספורטיבית. המשחקים פשוט לא משנים יותר מדי (אלא לקבוצות מאוד מסוימות שנלחמות על השתחלות לפליאוף וגם – רק בחמשת המשחקים האחרונים). אז אחרי שקמתי יותר מדי פעמים כדי לראות אימוני קליעות במשך שלושה רבעים ועוד רבע אחד שהוא בד"כ גרבז' טיים אחד גדול, אמרתי לעצמי – די!
בכל מקרה, אולי לא כדאי לדבר על זה עכשיו, אחרי המשחק שתפסת הלילה..

אדם בן דוד 8 בנובמבר 2013

אני נרדמתי במהלך מיאמי קליפרס. דרך אגב- נראה לי שגם כריס פול נרדם.
העונה ארוכה מדי+המשחקים ארוכים מדי+השעות קשות מדי.
אני כבר לא ילד.

אלון 8 בנובמבר 2013

הכל תלוי מה האופציות שלך. בשעות שמשדרים נבא בישראל אין בד"כ אופציית ספורט אחרת, בארה"ב יש. אתמול הייתי בערב בבר ספורט מפוצץ במסכים, שניים מתוכם הראו את מיאמי נגד הקליפרס והחמישים האחרים הראו את שלושת משחקי הפוטבול ששודרו באותו זמן.
אנשים גם בד"כ יעדיפו לראות כדורסל מכללות כי כל משחק הוא מלחמת עולם מה שלא קורה בארבעת המפגשים העונתיים בין מיאמי לשיקאגו.
השבוע ראיתי את דאלס נג הלייקרס, יום אחרי הראו את דאלס נגד אוקלוהומה. למרות גל מקל יש גבול לכמה אפשר לראות את מונטה אליס בשבוע אחד.

מיקי 22 בדצמבר 2013

לצערי אני לגמרי מסכים עם 1.
ההפסקות ארוכות ומייגעות, גורמות למשחק להתארך ולהימרח ללא צורך.
קשה לי להבין אין השחקנים אמורים לסבול את זה: השפעה דרמטית על מומנטום, התכווצויות וכולי…

אני לא מדבר על זה שהמשחק הוא עוד 8 דקות – זה דווקא סבבה.
אם ההפסקות היו כמו באירופה זה היה הרבה יותר מושך לראות משחקים בשידור חי.

Comments closed