שאלות ללא תשובות: בעקבות המשחק נגד וויגאן

In כללי

 1. מי שעוד היה צריך הוכחה חותכת, חד משמעית, כמו אגרוף לפרצוף, שהעונה הזו תיראה פחות או יותר כמו הקודמת, קיבל אותה אתמול נגד וויגאן. אני לא מאלו הטוענים שתמיד הכל מתנקז למאמן, ושאני מבין טוב יותר ממנו את הלוך הרוח של המשחק, הצבת מערכים טקטיים וכיוצא בזה. כל מה שנותר לי הוא לשאול שאלות, לעורר ספקות, ואתמול היו כמה כאלה גדולות למכביר.

2. קודם כל הוכח כבר מזמן שסטיבן ג'רארד צריך לשחק רק כקשר מרכזי, שמאחוריו עוד קשר אחורי דוגמאת מסצ'ראנו, אלונסו, לוקאס או סיסוקו. רק כך הוא ממצה את הפוטנציאל שלו, ומרגיש הכי טוב, חיוני, נמרץ. יש לו שטחים, יש לו מרחבים לחוש את הכדור, להעביר מסירות ארוכות, לנהל את המשחק וכמובן לשעוט קדימה. אז אתמול ג'רארד נראה חיוור מאוד ברוב שלבי המשחק, אבל הוא שוב הוצב כסוג של "משנה לחלוץ", וכך נתקענו עם שני קשרי אמצע: מסצ'ראנו ואלונסו שלא יודעים לתקוף (מסצ'ראנו דווקא הגיע לרחבה במחצית הראשונה ושיחרר פס לידי השוער). בנוסף, ההצבה של שלושה קשרי אמצע בהגדרה יצרה צפיפות אדירה באמצע, עד שג'רארד התחיל לחפש את עצמו בצד שמאל.

3. נגד מנצ'סטר סיטי עלינו ב-4:4:2 שלנו ונראינו טוב מאוד, למרות שהיינו עקרים. הוכחנו שיש לנו ביטחון עצמי להגיע לסיטי אוף מנצ'סטר, לשלוט ללא עוררין, ולשחק את המשחק שלנו, אבל פתאום משהו השתנה: רפא בחר דווקא בבית נגד וויגאן, משחק שאנחנו צריכים לגמור עם רביעייה לפחות ברשת של קירקלנד, לעלו במערך של חמישה קשרים. האם הוא מפחד מוויגאן? האם זה כמו משחק חוץ קשה באירופה? האם הוא פחד שעם ארבעה קשרים הוא לא ינצח את הקישור של וויגאן? מה הוא רצה להשיג בכך? כפי שציינתי, אין לי תשובות, רק שאלות.

4. ג'רמיין פננט לא שיחק כמה חודשים. בדרך כלל כששחקן חוזר מפציעה כזאת הוא נכנס בהדרגה לקצב. תחילה כמחליף, אחר כך פותח משחקים. הזחיחות המהולה בפחדנות של רפא גרמה לו לשלוח את פננט ישר לאש. כמובן, הוא נראה חלוד. לפעמים גם כשהוא לא חוזר מפציעה הוא נראה חלוד, אבל מה היה כל כך דחוף להשליך אותו להרכב? האם התגעגענו אליו? האם הוא חסר לנו כל כך? וזה לא שפננט היה רע יותר מהאחרים, אבל כשהוא משחק בתור ווינגר, וכשיש לנו חלוץ חוד אחד בלבד, זה פחות שני שחקנים על הנייר שמסוגלים לתת גול.

5. כבר אחרי ה-1:0 לא היה נראה שאנחנו הולכים לדרוס. זה היה הזמן של רפא להכניס שחקנים טריים. זחיחות וביטחון עצמי גרמו לו לחכות יותר מדי, עד לדקה ה-70 ומשהו כמדומני. זה עלה ביוקר. התפיסה היא שלא עושים חילופים לפני הדקה ה-60. רפא תיכנן להכניס את בניון מיד בפתיחת המחצית השנייה. הגול של טורס השתיק אותו. הגול של טורס היה אשלייה. היה משהו נרפה במשחק שלנו, ורפא היה צריך להרגיש את זה. הדקות עברו ולא נתנו גול שני, אבל הזחיחות שזה בטח יספיק מול וויגאן, או שמא היה זה משהו אחר, גרמה לו להחליף שחקנים מאוחר מדי. המחליפים כלל לא השפיעו על המשחק.

6. הסיבה המרכזית שצריך להיפטר מפיטר קראוץ' היא לאו דווקא היכולת שלו, המקצועיות שלו, אופק ההתקדמות שלו והגולריות שלו, אלא בעיקר הגובה שלו, ואולי האשליה שהגובה שלו מייצר. היה אפשר לראות את זה אתמול בדקות המעטות שהוא שיחק. השחקנים ראו שהוא שם, ובאופן אינסטנקטיבי ויתרו על הנעת כדור והרימו אליו כדורי גובה. אל רובם, כצפוי, הוא לא הגיע, ואל אלו שהוא כן הגיע הוא נגח לכתובת לא נכונה. הוא לא אשם ישיר לכך, וגם לא ברור האם באמת רפא אומר להם: "כשקראוצ'י משחק תרימו כדורים", אבל זו המציאות.

7. ובעיקר, המציאות הזאת אומרת שאנחנו תלויים בעיקר בג'רארד ובטורס. הם אחראים על יותר מחצי השערים שלנו. הם הברומטר, הם המצב רוח, הם הווינרים היחידים . אתמול טורס היה במיטבו, ג'רארד היה נוכח נפקד. לפעמים זה ההיפך. נכון לאתמול הייתי מוכר עוד כמה שחקנים וקונה עוד חלוץ ועוד קשר וורלד קלאס, כי עם כל הכבוד לשיטה, לטקטיקה, לקבוצתיות, אנחנו יותר מדי תלויים בשפיץ הנעל של שניהם. בכלל, מצב החלוצים שלנו פתאום נראה עגום: וורונין בכלל לא בסגל. קראוץ' ע"ע פיסקה קודמת, וקאוט מוגבל ביותר. אני הייתי מכניס באופן קבוע (במגבלות הרוטציה) את ראיין באבל להרכב לצדו של טורס. באבל נחשב לאחד הצעירים המבטיחים באירופה. רואים עליו את הפוטנציאל האדיר. הוא יכול לצמוח מהר לרמה של וורלד קלאס. אין לנו מה להפסיד. גם העונה אנחנו כנראה נסיים במקום הרביעי, ונאיבק עליו עם מנצ'סטר סיטי ואברטון.

7.2 מצב לינק למאמר שפורסם בפוטבול 365 תחת הכותרת "איך רפא הפסיד את האליפות" .הוא מאוד מעניין, למרות שאני לא לגמרי מסכים עם חלק ניכר מהטיעונים בו.

8.  גליון ציונים נגד וויגן. ריינה – שומר על מסורת של יצאה מחרפנת. פינן – אחלה בישול. קראגר – שקט תעשייתי. ארבלואה – עשה את המקסימום. אורליו – הרס את הקרדיט מהמשחק נגד סיטי. פננט – למכור בקיץ ומהר. מסצ'ראנו – התחלק עם ג'רארד באשמה לגול. אלונסו – אנמי. ג'רארד – קטטוני. קיואל – נעלם לפרקים. טורס – צדיק. קראוץ', בניון וקאוט – לא רלבנטיים.

11 Comments

Solari 3 בינואר 2008

רק דבר אחד – פנאנט כן היה יותר גרוע מאחרים. כל כדור שהגיע אליו אבד.
הוא שחקן אפס. אחרי ליברפול הוא ידשדש בבירמינגהאם ודומותיה.

סטוצקי 3 בינואר 2008

עמיחי,

תהרוג אותי, לא מבין את הנטייה האוניברסלית הזו לתלות את האשמה ליכולת ירודה של סטיבי בתפקוד הטקטי שלו. למשל, איך הטענה שלך לפיה הוכח כבר מזמן שסטיבן ג'רארד צריך לשחק רק כקשר מרכזי, מתיישבת עם העובדה שאת העונה הטובה ביותר שלו הוא בילה בצד ימין של הקישור? לפעמים סטיבי רע פשוט כי הוא רע.

בנוגע למערכים: ה-4-5-1 הזה אתמול היה רחוק מלהיות הגנתי. ראית איפה פנאנט וקיואל היו בכל פעם שתקפנו? כשהכדור היה אצלנו, לפי הספר, זה הפך ל- 4-3-3, עם שני שחקנים בכנף כדי למתוח ההגנה וליצור פרצות, גם עבור סטיבי שאמור היה – ויכול היה – לנצל אותן (ואגב, בהתחשב באיזורים בהם פינאן מצא את עצמו בחלק מההתקפות שלנו, זה אפילו הפך ל-3-4-3). בדיוק ככה צ'לסי לקחו שתי אליפויות, בדיוק ככה השחלנו רביעייה לארסנל באנפילד בעונה שעברה. המערך על הנייר אינו חזות הכל, זה שיש על המגרש "חלוץ" אחר לא אומר שרפא עלה במערך פחדני. ואם כבר שאלות ללא תשובות, איך יכולה זחיחות להיות מהולה בפחדנות?

amichai 3 בינואר 2008

תשובות לסטוצקי:
1. העונה ההיא, הגדולה מכולן של סטיבי, היא יוצאת דופן, ולצערי נראית כמשהו חד פעמי. הוא שיחק בה המון בצד ימין, נכון, אבל גם באמצע
2. איפה פננט היה כל פעם שתקפנו? בצד ימין, זו בדיוק חלק מהבעיה, אמנם קיואל פה ושם נכנס לאמצע, והוא בכלל לא אפקטיבי כחלוץ, פננט תמיד נשאר תקוע בימין.
3. איך שאני רואה זאת, הבחירות במערכים אצל בניטז משקפות תחושות/אינטואיציות/היערכויות בנוגע למשחק ספציפי. הבעיה לטעמי שהן מתשנות יותר מדי, ואני, קטונתי, איך אני לא רואה בהן לוגיקה סדורה. מילא לבוא למשחקי חוץ באירופה בצורה אחרת, אבל מה שונה וויגאן ממנצ'סטר סיטי, ואיך בדיוק המערך של אתמול היה אמור לפתור את האנמיות נגד הסיטי?
4. איך זחיחות אמורה להיות מהולה בפחדנות? אנסה לחדד. אולי "מהולה" היא לא המילה המתאימה, אולי אפשר לכנותם כשני קטבים דומיננטיים אצלו. זחיחות: תחושה ש-1:0 יספיק לך בכל מחיר ואין צורך לשנות, למרות שהקבוצה משחקת רע. העלאת הרכבים לא בהכרח חזקים כי אתה זחוח ובטוח שתנצח את הקבוצה שמולך. פחדנות – פחדנות לשנות מערכים, פחדנות כשאתה מציב שלושה שחקני אמצע במקום חלוץ

סטוצקי 3 בינואר 2008

"מה שונה וויגאן ממנצ'סטר סיטי, ואיך בדיוק המערך של אתמול היה אמור לפתור את האנמיות נגד הסיטי?"

כמובן שקטונתי מלפרשן את רפא, אבל – Here goes nothing:

המשחק נגד הסיטי – קבוצת צמרת – היה אצלם, היכן שניצחו את היונייטד, והיה צפוי שהם ינסו לתקוף ויתנו לשחק – כלומר יווצרו שטחים ריקים בהגנה שלהם. המשחק נגד וויגאן – קבוצת תחתית – היה באנפילד, והיה צפוי שהם יבואו להסתגר ולא יהיה מקום לזוז באיזור הרחבה.

במצב כזה שני חלוצים באמצע לא ממש היו תורמים, אלא יותר דורכים אחד על הרגליים של השני, ועל הרגליים של ההגנה (כמו שראינו ב-5 הדקות האחרונות). הרי אם קויט היה פותח ליד טורס, ומכורח הנסיבות והצפיפות מוצא את עצמו 90 דקות באגף, זה היה נראה מעורר רחמים (כפי שכבר קרה העונה). חלוץ מרכזי אחד ושני שחקני כנף שמשחקים הכי רחוק שאפשר על הקו אמורים למתוח את שחקני ההגנה של וויגאן על-פני כל רוחב המגרש, וכך לנטרל את הצפיפות ולהשאיר שטחים מתים שדרכם ג'רארד (ומסתבר שמסצ'ראנו) יכולים להגיע למצבי הבקעה.

וזה גם קרה: שני מצבים של אלף אחוז של ג'רארד ומסצ'ראנו, ועוד אי-אילו של טורס. אם אחד מכל אלה היה נכנס, אני מאמין שהטור הזה שלך היה נראה אחרת לגמרי.

amichai 3 בינואר 2008

ברור שאם אחוז ההבקעות היה גבוה, הטור היה נראה אחרת. בוא לא ניכנס פה לפילוסופיות זוטרות של נזילות משחק הכדורגל. אני מתייחס לסיטואציה של דקה 60, אתה מוביל 1:0 שביר ונזיל כמו הקלישאה, לא מרגיש ולא נראה כאילו אתה הולך לכבוש את השני, אתה לא לגמרי יוצר הזדמנויות טובות. ג'רארד ומסצ'ראנו החמיצו כל אחד במחצית הראשונה, מה אתה עושה אז? ממשיך לשמר את הקיים? או עושה משהו כדי לשנות ולשבור אותם עם הגול השני? אני דווקא כן חושב שאם קאוט היה פותח, אולי הדברים היו נראים אחרת, היה לטורס פרטנר יותר קרוב שיזין אותו, ואם טורס היה נסגר היה עוד איום רציני ליד השער. קיואל ופננט וגם מסצ'ראנו הם לא ממש איומים רציניים לצערי

סטוצקי 3 בינואר 2008

האם בניון לא נכנס בדקה ה-74, עדיין במצב של 1-0, כדי להביא את השני? לפחות עפ"י הסטטיסטיקות הוא איום רציני יותר משלושתם (פנאנט, קיואל ומסצ'ראנו), וגם יותר מקויט – בטח בכושרם הנוכחי של השניים.

אז בסופו של דבר הויכוח בינינו הוא האם בניון היה צריך להיכנס רבע שעה מוקדם יותר?

amichai 3 בינואר 2008

אפשר להגיע לרזולוציה כזאת. ולשאלתך – כן, הוא היה צריך להיכנס קודם, כי איך שהמשחק התנהל, אני אישית הרגשתי בערך בדקה ה-60 שמשהו מתחיל לדעוך. אני גם לא מבין למה באבל לא ישב על הספסל. לדעתי חייבים להריץ אותו ויפה משחק אחד קודם. יש כאן נכס וכישרון שעדיין לא בשל לגמרי, אבל צריך להאיץ את התפתחותו

amichai 3 בינואר 2008

אז אולי זו לא זחיחות (נניח) או פחדנות, מה שזה לא יהיה, זה היה סוג של קיפאון. אם הקבוצה שוטפת והכל נראה טוב – אל תעשה חילופים, אלא רק עבור צרכי מנוחה. אם זה לא ככה – למה אתה מחכה. אולי חשבת שהיא כן שוטפת כשהיא לא שוטפת? אז אתה חי בסוג של סרט. ממליץ לך להכינס ללינק שהוספתי מאוחר בפוסט

אסף THE KOP 3 בינואר 2008

לסיכום – מרוב זה שפחדנו שנספוג – ספגנו. זה לא קשור לכדורגל, זה קשור לראש של השחקנים והמאמן.

מסתבר כי ליברפול שווה שער חובה בכל משחק, נגד כל יריבה ולכן אנחנו צריכים לכבוש פעמיים. לא תמיד זה הולך.

אלה הן העובדות העצובות של העונה שלנו.

Jay 3 בינואר 2008

Love your post and writing.

Can you change your blog's RSS settings to display full posts instead of excerpts only?

Thanks.

דלגליש 4 בינואר 2008

סטוצקי,
אם אתה לא פותח עם שני חלוצים כדי שלא ידרכו אחד לשני ולהגנה על הרגליים, משמע שהדרך היחידה שלך להבקיע היא בעיטות מבחוץ אבל גם כאלה בקושי היו.
בכלל יש לנו בעיה בבעיטות מבחוץ העונה אבל במשחק הזה זה היה בולט במיוחד.
אנחנו מתמסרים בינינו מחוץ לרחבה, כמו בכדוריד, ולא בועטים לשער מבחוץ.

Comments closed