רק משנאת המן

סופרבול של הכדורגל- כך הגדיר דורפן את גמר הצ'מפיונס בעיתון אתמול. והוא צודק.

אבל משום מה, זה ממש לא מרגיש כמו סופרבול. אין את ההתרגשות וההייפ הנדרשים.

עונת הכדורגל גדושה מדי, מבוזרת ומפוזרת מדי, כך שניתן להגיע לקלמייקס עם תחושת אנטי-קלייקס קלה.

בכלל, כל הקטע של לזכות בצ'מפיונס בלי להיות צ'מפיון לא מוצא חן בעיני. ריאל לא זכו באליפות השנה, וגם לא בעונה שעברה.

וכל הקטע של להתחרות ביותר ממפעל (יוקרתי) אחד- גם לא מוצא חן בעיני. חייבים לייסד ליגת על לכלל היבשת!

ובעניין אתלטיקו- מודה שלא ראיתי אותם מספיק העונה. הכדורגל שלהם לא גירה אותי (או אולי אלה סיבות אחרות שלא גירו אותי. אבל לא שמעתי מספיק על כדורגל יפה וגם במעט פעמים שהסתכלתי לא התרשמתי יתר על המידה מהיופי). אופי יש שם.  קבוצתיות יש שם. מלאכת אימון מבריקה- ודאי שיש שם. דייגו סימונה ייכנס להיסטוריה בגלל העונה הזו של אתלטיקו- אין בכך ספק.

אבל אין לאתלטי את הכדורגל השוצף והסקסי של דורטמונד, למשל.

ואילו ריאל? היא משחקת יפה, עם כאלה כוכבי על כמעט בלתי אפשרי לא לשחק יפה (וזה לא שריאל מפגינה כדורגל מדהים העונה ולראייה: סיימה שלישית בליגה), ועדיין הקבוצה הזו בחיים לא מצליחה לרגש אותי. אני תמיד נגדה! עוד מימי ילדותי כאשר כיכבו בה הוגו סאנשז הסקורר האדיר ולצדו בוטרגניו העיט ומיצ'ל.

הבעיה היא שגם את אתלטיקו בחיים לא אהבתי. מבחינתי זו תמיד הייתה הקבוצה של חסוס חיל, הבעלים המטורף שמחליף מאמנים כמו גרביים. במשך כל שנות ילדותי, הקבוצה הזו דמתה לבית חולים לחולי נפש, כמעט אף פעם לא מציגה כדורגל מספיק מרשים.

מאוד לא כיף לראות משחק- ועוד המשחק החשוב של השנה- כאשר אתה לא אוהב את שתי הקבוצות.

ועדיין- אני בעד אתלטי. רק משנאת המן.