ניו איגנלנד פטריוטס החליטו לוותר על דארל ריוויס. "הקורנר בק הכי מוכשר שאי פעם היה לביל בליצ'יק", כפי שהגדירו אותו היום ב-ESPN חזר לניו יורק ג'טס, הקבוצה שבחרה אותו בדראפט לפני שמונה שנים ושבמדיה הפך לכוכב על. ריוויס העדיף לקחת את הכסף הגדול מאוד שהג'טס זרקו לעברו- 70 מיליון שולדר לחמש שנים- מאשר להישאר בקבוצה שאותה עזר להפוך לאלופה.
אני לא אוהד פטריוטס אז אני מאוד שמח על ההחלטה הזו של ריוויס.
היום קראתי את דן שונסי מהבוסטון גלוב כותב על ההחלטה של ריוויס והפטריוטס, שלא להשוות את ההצעה של הג'טס. שונסי חוזר ליריבות המפורסמת בין שני המועדונים, ה-Border War, שהתחילה לפני 18 שנים כאשר ביל פרסלס נזרק מפוקסבורו לאחר שהוליך את הקבוצה לסופרבול. קראפט שנא את הטונה שדרש את כל הסמכויות המקצועיות, שהבעלים לא היה מוכן לתת לו, ולכן פרסלס עזב לג'טס, שם הוא קיבל סמכויות מלאות. יחד עם פרסלס עזב גם עוזרו, מאמן ההגנה ביל בליצ'יק.
שנה לאחר שהשניים עזבו הם החליטו להחתים את קרטיס מרטין, הראנינג בק וכוכב ניו איגנלד, שכבר בשנתו השניה עזר להוליך אותה לסופרבול.
מרטין נתן שבע עונות נפלאות בניו יורק, למרות שלא הצליח להגיע עם הג'טס לסופרבול (פעם אחת הם הגיעו מרחק משחק בודד משם).
*
האמת היא שדי שכחתי ממרטין, בכל זאת כבר בפרישה עשר שנים. כשהגעתי לבוסטון ב-1996 הוא היה כוכבה הצעיר של הקבוצה. ראנינג בק נהדר ודי מושלם שעושה הכל. גם צובר המון יארדים וגם כובש המון טאצ'דאונס, והכל במין יופי כזה ובאצילות שבאה לידי ביטוי גם מחוץ לקווים. מאוד הופתעתי כאשר מרטין עזב את ניו אינגלנד, אבל הטונה רצה אותו עד כדי כך והיה גם מוכן לשלם.
לכן אין להתפלא על כך שריוויס החליט לחזור לניו יורק, מועדון שבו גדל כמקצוען ובעיקר- זה שמוכן לתת לו את הכסף הגדול. הכסף הוא תמיד האלמנט המשמעותי ביותר בהחלטה של פרי אייג'נט.
אבל כשאני קורא את שונסי היום ורואה את השם של קרטיס מרטין אני פותח ויקיפדיה כדי לראות מה קרה עם האיש והשחקן שפעם אהבתי כל כך.
בויקיפדיה למדתי שמרטין נבחר לפני שנתיים וחצי להיכל התהילה. האמת: הסטטיסטיקות שלו פסיכיות: 14,101 יארדים (ממוצע של מעל 1,400 יארד לעונה!), 90 טאצ'דאונס ושבעה פרו בולס. אפילו אני לא זכרתי כמה הבן זונה הזה היה טוב.
עוד כתוב בויקיפדיה שהנאום שלו בהיכל התהילה זכור לטובה, כי מרטין עלה ללא שום נייר ובמשך כחצי שעה פשוט שפך את ליבו.
מה שתראו כאן, אם תראו, זה נאום המוטיבציה הספורטיבי הטוב ששמעתי בימי חיי. ואני כותב ספורטיבי רק כי מרטין הגיע מתחום הספורט, אבל זה נאום מוטיבציה רב השראה לכל אדם בכל תחום.
אני מקווה מאוד שתסתכלו אבל בכל זאת אכתוב כמה נקודות:
1. מרטין בכלל לא אוהב פוטבול. בשום שלב הוא לא רצה להפוך לשחקן. מרטין גם שונא לרוץ.
2. מרטין גדל בשכונת עוני בפיטסבורג, בן לאב מתעלל באמא. התיאור שלו של מה אבא שלו עושה לאמא שלו כאשר הוא ילד מעורר פלצות.
3. מרטין החליט שאם הוא כבר יהיה שחקן פוטבול אז הוא יעבוד הכי קשה שאפשר.
4. ביל פרסלס אמר לו פעם: "קרטיס, אתה חושב שאתה עובד קשה?". "כמובן קואץ'", הוא השיב. ובכן, מה שהטונה אמר לו אז זה הדבר שאני, וגם קרטיס- לפי עדותו, הכי זוכר. אלה רוח הדברים: "יש הבדל בין רוטינה למחוייבות. אתה בתוך הרוטינה. אתה עושה כל יום אותו דבר ואתה עושה אותו טוב. יש אנשים שמאוד טובים בלמלא אחר הרוטינה שלהם. אבל בחיים אל תתבלבל בין רוטינה למחוייבות. כדי להיות ממש גדול, ולהשתפר לשלב הבא, אתה חייב להיות מחוייב לחלוטין למה שאתה עושה. אתה צריך לרצות את זה יותר מהכל. רק למלא את השגרה לא מספיק".
*
סיפור חייו של מרטין שווה סרט. אבל אולי הסרט מיותר. כי אפשר להסתפק בסרטון היוטיוב של נאום הקבלה שלו להיכל התהילה. ועוד משהו: הספורט האמריקאי הוא הטוב ביותר כי הוא תמיד "דואג" לספר לנו סיפור. הספורט כשלעצמו אף פעם אינו מספיק (וזה מה שלא מבינים בספורט הלא-אמריקאי). צריך לספר סיפור. צריך להבין משהו על החיים האלה- מפי הגיבורים הספורטיביים- שילמד אותנו משהו על החיים שלנו.
16 Comments
האמת הדבר הכי מרשים במרטין היה שהגוף שלו לא התפרק יותר מוקדם. בעשר עונות הראשונות בליגה הוא פספס רק ארבעה משחקים.
זוכר את המאנייק הזה. תמיד זרח נגד הבילס, ימח שמו.
אחלה פוסט ואחלה סייפא, בורו. הספורט לא שווה כלום בלי הסיפור שמאחוריו.
לפטס יש את בריידי
כל השאר זניח.
גם לבריידי יש סיפור אנושי נדיר.
אם יש לכם כוח לקרוא את המגילה שניסיתי ללא הצלחה לפרסם כפוסט (:
רבים בארץ נחשפו לאחרונה לגדולתו של אחד מאייקוני הספורט האמריקאי הגדולים ביותר: טום בריידי, אך מעטים באמת מודעים לסיפור הסינדרלה המדהים שמלווה את אחד מהקווטרבקים הגדולים בכל הזמנים.
בריידי, שגדל בקליפורניה, נהג ללכת באופן קבוע למשחקי הניינרס וגדל על קוורטרבק אגדי נוסף (כעת, כמעט כל פרשן מוביל מדרג אותם כ2 המוסרים הגדולים בכל הזמנים), ג'ו מונטנה. בריידי שיחק כדורסל, בייסבול וכדורסל בתיכון, ומספר שאחרי שלא שיחק כפרשמן, הסיבה היחידה שהמשיך עם פוטבול בשנה שלאחר מכן זה שהקווטרבק שהתחיל לפניו פרש. הרווח כולו שלנו.
המילגה היחידה שהוצעה לבריידי הייתה ממישגן, בריידי עזב את ביתו והצטרף לוולברינס, למרות שכבר היו שישה מוסרים בסגל. לא בדיוק סיטואציה אידאלית. הוא לא פתח כלל בשתי שנותיו הראשונות ואפילו הילד שלא היה אפשר לשבור כבר שקל לעבור לאוניברסיטה בקליפורניה. לויד קר, מאמנו של בריידי במישיגן מספר "הוא התיישב מולי, ולא רק אמר לי שהוא לא עומד לעזוב, אלא גם שהוא עומד להוכיח לי שהוא הקווטרבק הטוב ביותר". בעונתו השלישית במישיגן בריידי כבר פתח את כל המשחקים ואף הוביל את מישיגן לעונה מוצלחת, אך בעונתו הרביעית הגיע דרו הנסון, פרשמן שניבאו לו עתיד מזהיר וניחן באתלטיות מדהימה, כל מה שלא היה לבריידי. בתחילת העונה היו בריידי והנסון חולקים את הרבעים בינהם (מצב מאוד לא שיגרתי, משהו כמו שוערים שחולקים מחציות), אך לאחר שהחזיר את הקבוצה מבור של 17 נקודות ונתן כמה תצוגות מסירה מדהימות, כבר לא היה ספק לאף אחד מי הקווטרבק הבכיר. בריידי פתח עד סוף העונה, ובזכות מספר קאמבקים מטורפים הרוויח את הכינוי "ילד הקאמבק" שגם אותו הוא חולק עם גיבור ילדותו, ג'ו מונטנה. אך את משחקו הטוב ביותר במדי מישיגן שמר בריידי לסוף, לאורנג' בול המסורתי. הוא החזיר את קבוצתו מפיגור 14 פעמיים וסיים את תקופתו במישיגן עם ניצחון דרנטי בהארכה.
למרות ההצלחה הכבירה במישיגן, מאבקו של בריידי להכרה היה רחוק מלהסתיים. קר אמר שהשיחה היחידה שהוא קיבל לגבי בריידי לפני הדראפט הייתה ממועדון בקשיים עם היסטוריה די עלובה, הניו אינגלנד פטריוטס. זה שרק ארגון אחד שקל לבחור בו לא מפתיע לאור הסקאואטנג רפורט שלו. "איטי, כבד, חלש, לא נייד, רזה, מופל בקלות, טכניקת זריקה בינונית, שחקן שהצליח בשיטה מסוימת וכנראה לא יצליח שוב" היו רק חלק מ"המחמאות" אשר חולקו לעברו. לבסוף, לאחר דילמה קשה, בחרו בו הפטריטוס בבחירה ה 199 של דראפט אלפיים. 199. 6 מוסרים נבחרו לפניו. את שמותיהם בריידי יכול למנות עד היום. אני בספק עם מישהו חוץ ממנו זוכר אחד מהם.
כשבריידי הגיע לבוגרים, היה לפניו את דרו בלדסו, כוכב בזכות עצמו ולא אחד שהיה אמור לתת לבריידי כל סיכוי לשחק. אבל בריידי, כמו בריידי, מצא את ההזדמנות שלו. לאחר שבלדסו ניפצע במהלך משחק, בריידי עלה לשחק במקומו. מיותר לציין שבלדסו מעולם לא שיחק עבור הפטריטס שוב.
את המשך הסיפור כבר כולם מכירים. בריידי זכה ב3 אליפויות ב4 שנותיו הראשונות בליגה והגיע כבר ל4 טבעות ב 6 סופרבולים. בריידי הוא תמצית החלום האמריקאי, הנער היפיוף שהגיע משום מקום ושוב ושוב ושוב מוכיח את עצמו עד שהוא מגיע לטופ. אחת האמירות היפות ביותר של בריידי, היה לאחר שהוא כבר חרט את מקומו בפיסגת ההיסטוריה של הפוטבול. בתרגום חופשי ברייד אמר "עד עצם היום הזה מה שמניע אותי זה הפחדים שלי. כל חיי, אם הייתי מתאמן לא טוב שלושה ימים ברציפות, לא הייתי משחק. עד עצם היום הזה אני מתייחס לאימונים כך." אולי זה מסביר איך הוא זוכה באליפויות בגיל 38 בליגה בה קריירה ממוצעת נמשכת 3 שנים. והזרוע עוד נטויה.
אך את הסיפור שהכי מתמצת את בריידי מספר רוברט קראפט, הבעלים של הפטס. הוא מספר שלאחר הדראפט בו נבחר בריידי ניגש להציג את עצמו. בריידי, כבר אז לא ביישן גדול, אמר לקראפט "לבחור בי הייתה ההחלטה הכי טובה שהארגון הזה אי פעם ביצע". כבר אז, הילד הרזה מקליפרוניה ידע את מה שאנחנו לא ידענו. 15 שנים ו4 אליפויות אחר כך, קשה להתווכח איתו.
בלדסו מעולם לא שיחק יותר עבור הפטריוטס?
גוגל זה חבר שלך , תשתמש בו יותר טוב
בלדסו שיחק גם שיחק עבור הפטריוטס. ממליץ לך לצפות בגמר ה AFC של עונת 2001 נגד פיטסבורג.
עדיין ולמרות הטעות – סיפור נהדר . החלום האמריקאי בשיאו .
מה שמדהים זה שמרטין לא שיחק פוטבול עד השנה האחרונה שלי בתיכון. אבל מה שקורה עם ריוואס מראה מה שרע בספורט. לעבור ככה בקלות ליריבה הגדולה של הג'טס ואז בחזרה לג'טס מוציא מהעוקץ של היריבות. מה שכן, בקריירה שלו הוא מרוויח שכר של ק"ב בכיר ומהבחינה הזו הוא מאוד מצליח למקסם את הפוטנציאל שלו. אבל כל המעברים הללו יכולים לפגוע במורשת שלו בסופו של דבר (לא שזה יעניין אותו כל כך).
הזכייה באליפות מאוד עזרה לריוואס בהחלטה לעזוב. הוא קיבל את הטבעת שלו ויכול לחזור למה שהכי עניין אותו כל הקריירה- כסף.
מה שכן הג'סט מאוד פעילים ולדעתי עושים יופי של מהלכים בפגרה. אם רק היה להם ק"ב שמתקרב לסביר הם היו יכולים להיות אחלה קבוצה….
מה בדיוק רע בזה ששחקן יודע מה הוא שווה ודואג להרוויח כמה שיותר מהתקופה שבה הוא יכול לשחק? אתה חושב שאם הוא היה ניפצע מישהו היה סופר אותו? כל קבוצה שהוא היה משחק בה היתה זורקת אותו לכלבים בלי למצמץ – אולי זה מה שבאמת רע
ברור שזה מעולה לשחקן אבל מעקר קצת מהיריבויות בספורט. קצת קשה אחרי זה לקבל ממנו הצהרות שהוא שונא את הפטריוטס.
אהההה, הבנתי – זה שוב האובססיה שלך שהפטריוטס הם השטן, זה מה שמפריע לך. זה שריוויס לא יכול ללכלך על הפאטס זה מה שרע בספורט. תיאוריה מעניינת, ללא ספק.
אני אגלה לך משהו על דארל ריוויס – הבנאדם פיקח, ביזנסמן טוב כמו שהוא קורנר טוב והוא מיקצוען אמיתי. בכל התקופה שלו בפאטס (ואני יודע כי מן הסתם אני קורא כל דבר שיוצא על הפאטס חוץ ממישחקים שאני רואה יותר מפעם אחת) הוא לא אמר מילה רעה אחת על שום דבר – לא על הג'טס, לא על טמפה ולא על אף אחד. היו לו יחסים מצויינים עם השחקנים המאמנים והצוות המיקצועי והוא היה רציני ושמר על פאסון בכל מה שהוא עשה ובכל ראיון שהוא נתן.
באסה לאבד שחקן כזה, אבל זה מה יש – הוא קיבל מהג'טס חוזה יותר טוב והוא עשה מה שטוב לו. אני יכול להבטיח לך שגם בעונה הבאה בג'טס הוא ימשיך להיות מקצוען אמיתי, יהיה תותח על המיגרש, ישמור על פאסון ולא ילכלך על אף אחד.
ניו אינגלנד לא בחרו לוותר על ריוואס
דארל ריוואס בחר לעזוב את ניו אינגלנד לטובת הג'טס
דארל ריוויס בחר לעזוב את ניו-אינגלנד לטובת הכסף של הג'טס
אוברייטד. חבל על הכסף.
בכל דראפט יש חמישה קורנרים ברמתו.
לרגע קיוויתי שיגיע אלינו.
אלוהים כמה אנחנו צריכים קורנרבק נורמלי.
5 קורנרים? אתה כותב בציניות נכון?