יהודים נגד ערבים

אני הוגה בנושא הערבים בכדורגל הישראלי לא מעט. אני אוהב שחקנים ערבים. אני גם אוהב ערבים. אני כואב את העובדה שערבים מרגישים שהמדינה הזו לא ממש שלהם. אני חושב שההמנון והדגל צריכים להשתנות כדי להתאים עצמם גם לציבור הערבי.

אני מתעסק בתקופה האחרונה בנושא הדרת הערבים בבית"ר ירושלים. אני גם מנסה ליזום כתבה למוסף הארץ על סאלח חסארמה, המאמן הערבי הראשון של קבוצה מהמגזר היהודי. הסיפור של חסארמה מרגש אותי.

במסגרת כל המחשבות שלי על ערבים בכדורגל הישראלי, אני חושב על כל מיני היבטים:

1. כיום ערבים מגדלים יותר כשרונות כדורגל מאשר יהודים, פר אזרח. אין לי הוכחות לכך. למרות שריבוי הערבים בנבחרות הצעירות יכול להוות אינדיקציה מסויימת. אבל התחושה היא שרבים מבין הכשרונות הצעירים הם ערבים. בעיקר בתפקידים ההתקפיים. זה די מרשים לנוכח הפיגור הכלכלי של הציבור הערבי. להורים הערבים יש הרבה פחות כסף לשלוח את הילדים לחוג כדורגל יקר. בחוגי הכדורגל של הציבור הערבי לא אתפלא אם התשתיות ורמת ההשקעה הכלכלית פחותה, בהשוואה למגזר היהודי. עם זאת, ערבים צעירים רבים הולכים להתאמן במלחקות נוער של המגזר היהודי. נכון שהליכה כזו לעתים קרובות דורשת השקעה גדולה יותר. הן מבחינת ריחוק מהמועדון, והן מההיבט הכלכלי. גם להיות ילד ערבי די בודד בתוך קבוצת ילדים יהודים יכולה להיות חוויה לא פשוטה. ועדיין כשרונות ערבים גדלים צומחים, מרביתם במחלקות נוער "יהודיות". אבל גם במחלקות הנוער הערביות גדלים די הרבה כשרונות. בכל מקרה אני סבור שהפיגור הלככלי יכול להוות יתרון משמעותי בגידול שחקן כדורגל. כשיש לך פחות פעילויות פנאי, בין אם זה חוגים אחרים, או ריבוי משחקי מחשב ו-xbox למיניהם, ואתה חי באזור שבו הילדים מבלים זמן רב מחוץ לביתם ברחובות ובשכונה, אז יש יותר סיכוי שתשחק כדורגל שעות רבות בחוץ, וזה כר הגידול הטוב ביותר לטכניקה ובכלל לכדורגלן. כמובן שבשלב מסוים הילד צריך לעבור לקבוצת כדורגל מסודרת, ושם הוא הופך לכדורגלן מקצוען. ברור שילדים רבים במגזר הערבי, אך גם במגזר היהודי, פשוט מתבזבזים כיוון שלא עושים את המעבר לקבוצה מסודרת. הם יכולים להיות כשרונות על, אבל איש לא יעשה איתם שום דבר, ואז הם יוותרו על חלום הכדורגל בשלב מסויים.

ואף על פי כן, אני חושב שילד שגדל ברחוב ומשחק על האספלט ועל החול, אבל משחק כך מדי יום כמה שעות, יש לו סיכוי גדול יותר להפוך לכדורגלן-על. ולכן ישראל באופן כללי מפתחת פחות כשרונות מאשר בעבר. פשוט כי מרבית הילדים כבר לא חווים סוג כזה של ילדות וכדורגל. כל מחלקות הנוער המפונפנות (אקדמיות עוד כמעט שאין כאן) פשוט לא מצליחות להתמודד עם ייצור הכשרון בעבר. ואין ספק כי המגזר הערבי פחות סובל מתהליך המודרניזציה השלילי הזה, ולכן אנחנו רואים הרבה יותר שחקנים ערבים צעירים מוכשרים בהשוואה ליהודים, מאשר בעבר. אבל קיימת עוד תופעה והיא אף יותר חשובה: כיום הכדורגלן הערבי מתקבל בצורה הרבה יותר יפה והוגנת בתוך קבוצת כדורגל מהמגזר היהודי, וזה כולל הן את מחלקות הנוער והן את הבוגרים. בעולם הכדורגל כבר (כמעט) ולא מפלים ערבים. יודעים שהם טובים. יודעים שהם מחוייבים. וגם במקרים רבים פשוט יודעים שהם אזרחים בדיוק כמו היהודים. אין סיבה להפלות אותם. ולכן תופעה כמו בית"ר ירושלים כל כך מצערת וראויה לגינוי, אך זה לא נושא הטקסט (:

נושא הטקסט הוא רעיון שצץ אצלי. זה רעיון די גרוע. יש לו פוטנציאל מסוכן אפילו. הוא יכול ללבות שנאה, לפלג, מה לא.

אבל אני עדיין לא מצליח לשחרר את הרעיון. הוא פשוט מעניין מדי.

הרעיון נובע מהשאלה שאני שואל עצמי – האם הגענו למצב שהערבים משתווים ליכולת של היהודים בכדורגל במדינת ישראל באופן אבסולוטי וזאת למרות שהם מונים רק כרבע מכמות היהודים באוכלוסיה?

יש כמה דרכים להשיב על שאלה זו. אפשר לדרג את 100 הכדורגלנים האיכותיים בישראל ולראות כמה מהם ערבים. אבל מי אמר שזה המבחן הטוב. מדוע לא לדרג 500 או נאמר 50, ואז לבחן רק מי הכי טובים מבין הטובים ביותר. וגם מי ייתן לנו דירוג באמת משקף. הרי אנחנו מכירים דירוגים, הם תמיד סובייקטיבים.

אז יש לי רעיון אחר. אין סיכוי שהרעיון הזה ייושם. הוא סתם פנטזיה, שלילית כזו, אולי אפילו הרסנית, ועדיין פנטזייה ספורטיבית.

אם למשל היה משחק בין נבחרת היהודים הישראלים לבין נבחרת הערבים הישראלים מי היה מנצח?

כך הייתי מרכיב את שתי הנבחרות:

יהודים:

שוער: אופיר מרציאנו (מוסקורן) / מחליף: אריאל הרוש (הפועל תל אביב)

מגן ימני: אלי דסה (מכבי תל אביב) / מחליף: אייל משומר (מכבי חיפה)

בלם: רמי גרשון (גנט) / שיר צדק (הפועל ב"ש)

בלם: איתן טיבי (מכבי תל אביב) / טל בן חיים (מכבי תל אביב)

מגן שמאלי: עומרי בן הרוש (מכבי תל אביב) / אבי ריקן (מכבי תל אביב)

קשר הגנתי: ניר ביטון (סלטיק) / אלמוג כהן (אינגולשדטאט)

קשר: ליאור רפאלוב (קלאב ברוז') / רועי קהת (אוסטריה וינה)

קשר התקפי: ערן זהבי (מכבי תל אביב) / חן עזרא (מכבי חיפה)

קשר קיצוני: מאור בוזגלו (הפועל ב"ש) / דור מיכה (מכבי תל אביב)

חלוץ: עומר דמארי (רד בול זלצבורג) / תומר חמד (ברייטון)

חלוץ: טוטו תמוז (בלי קבוצה) / טל בן חיים (מכבי תל אביב)

ערבים:

שוער: מחמוד קנדיל (בני סכנין)/ מהדי זועבי (קרית שמונה)

מגן ימני: איאד אבו עביד (הפועל תל אביב) / חאתם עבד אל חמיד (גנט)

בלם: סרי פלאח (הפועל תל אביב) / איהב שמאי (בני סכנין)

בלם: עלאא אבו סלאח (בני סכנין) / עאיד חבשי (מכבי חיפה)

מגן שמאלי: טאלב טוואטחה (מכבי חיפה) / סאלם אבו סיאם (בני לוד)

קשר הגנתי: בירם כיאל (ברייטון), עטאא ג'אבר (מכבי חיפה),

קשר: מהראן ראדי (הפועל ב"ש), סראג' נסאר (הפועל ב"ש)

קשר התקפי: ביבראס נאתכו (צסק"א מוסקבה)*, איסמעיל ריאן (מכבי חיפה)

קשר קיצוני: אחמד עאבד (קריית שמונה), פיראס מוגרבי (בני סכנין)

חלוץ: מואנס דאבור (גרסהופרס), קני סייף (גנט)

חלוץ: מוחמד גדיר (לוקרן), וייאם עמאשה (בני סכנין)

* נאתכו הוא צ'רקסי. הצ'רקסים אינם ערבים אך הם מוסלמים סונים.

*

לדעתי לנבחרת היהודים יש יתרון מסויים בהגנה. בעיקר בעמדת הבלמים. מעניין מדוע אין בלמים ערבים איכותיים. אולי הילדים במינון גבוה יותר מאשר אצל היהודים, פונים לתפקידים התקפיים. בעבר היה את וואליד באדיר, שגם הוא התחיל כשחקן יותר התקפי אבל הפך לבלם מעולה. סלאח חסארמה גם היה בלם איכותי, אך כזה שאף פעם לא קיבל קרדיט בקבוצה גדולה (בסוף, הוא הפך למעוז ההגנה בקבוצה אלופה, קריית שמונה). סארי פלאח אמור היה להיות בלם על, אבל פציעות ואולי גם דברים אחרים גרמו לנסיגה חמורה (ועדיין, יש מצב שהוא פוטנציאל לא רע בכלל). בעמדת המגנים יש כשרונות ערבים משמעותיים ביותר, כנראה אף יותר מאשר אצל היהודים. טוואטחה הוא בעיני גדול המגנים בארץ ביי פאר. מדברים על אבו עביד כטאלנט גדול שהפועל השקיעה בו רבות במעבר מנתניה; אל חמיד משחק באלופת בלגיה (גנט) וגם מוחמד אבו אל היג'א הרבה ניצוצות בהפועל תל אביב. בנוסף להם, יש גם את עלי עותמאן. אבל כולם מגנים ימניים. בעמדת המגן השמאלי, כמחליף לטווטאחה נאלצתי לצלול עד אבו סיאם ובני לוד מהליגה השניה.

במגזר היהודי מצב המגנים רחוק מלהיות מזהיר. בן הרוש מאוד לא יציב למרות שיש לו יכולות פיזיות וגם לא מעט טכניקה. אלי דסה כשרון לא רע בכלל, אבל המחליף שלו הוא משומר. ריקן, מגן שמאלי מחליף, הוא יותר קשר התקפי אבל הוא מסוגל לשחק גם כמגן (ואולי דווקא שם אפילו מכבי תמצא לו יותר ערך מוסף, לנוכח היכולות ההתקפיות שלו).

בעמדות הבלמים ליהודים יש יתרון בולט, עם רביעייה בכירה למדי של גרשון, טיבי, בן חיים וצדק (בן חיים לדעתי כבר הרבה-הרבה מעבר לשיא וצדק עוד לא נבחן ברמות הגבוהות. אבל היתרון היהודי ברור, לעומת אלמונים כמו אבו סלאח, שמאי וחבשי).

נעבור לקישור ההגנתי: ניר ביטון הוא כיום שחקן של הרמות הגבוהות אבל העובדה שליהקתי את ייני הבינוני כל כך כמחליף היא מטרידה. האלטרנטיבות שלי היו אלברמן וגורדנה, ולכן הבחירה בייני. בקישור ההגנתי הערבי יש את בירם כיאל ועטאא ג'אבר, צוות קצת טוב יותר מהיהודי.

לערבים יש כמות קשרי 50-50 מרשימה כאשר למעשה גם ג'אבר הוא כזה, וגם ראדי, נאסר ואפילו נאתכו (ובנוסף להם יש את רמזי ספורי הלא רע מהפועל תל אביב). קשרי 50-50 יהודים טובים יש פחות (אולי אפילו הרבה פחות) ולכן הרכבתי שלושה קשרים עם אוריינטציה התקפית בהרכב לצד ביטון. קהת עשה התקדמות גדולה בקריית שמונה, רייכרט סימן עצמו כשחקן מוכשר, אבל שניהם עדיין מוטלת חובת ההוכחה בגדול. ערן זהבי ומאור בוזגלו כבר לגמרי מוכחים אבל אין הרבה עומק על המשבצות שלהם: דור מיכה הוא לגמרי ראוי אבל חן עזרא הוא שחקן בנסיגה אבל עדיין כשרון מספיק גדול ששווה מקום בסגל כמחליף לדעתי (למרות שאני לגמרי מכבד את אלה שלא חושבים כך. גם אני לא סוגר על זה. אבל אני בכל זאת מעדיף אותו על גילי ורמוט הנוכחי או על שחקנים כמו מאור מליקסון או עידן ורד).

הקישור הערבי הוא מעולה אבל מונה שלושה שחקנים בלבד (כיאל, ראדי ונאתכו) בגלל ריבוי החלוצים האיכותיים. אגב, גם כמחליפים בקישור הערבי יש שחקנים שאני מאוד אוהב כמו ג'אבר, נסאר (מאוד אנדרייטד) וריאן שיכול לפרוץ בגדול (ההשמטה של דיא סבע כואבת לי).

אחמד עאבד הוא שחקן עם רקורד פחות טוב מבוזגלו אבל לא בטוח שהוא שווה פחות ממנו היום. פיראס מוגרבי הוא שחקן שאני מאוד אוהב. גם את דור מיכה אני מעריך.

נעבור לחוד: בואו נבחן קודם את השחקנים שנשארים מחוץ לסגל. אצל היהודים יש את אלירן עטר ובן שהר ואצל הערבים מהראן לאלא. הם השמות הבולטים. נעבור לארבעה בכל צד שכן נכנסו לסגלים. אצל היהודים, טוטו תמוז לדעתי שווה הרכב (למרות שהוא לא נולד יהודי (: ולמרות שאין לו כעת קבוצה. אבל טוטו הוא סקורר וחלוץ רחבה מהמעלה הראשונה. הוא צריך להיות שם. לצדו הייתי מציב את דמארי הסקורר (אבל עם דילמה לגבי חמד). גם טל בן חיים, יותר קיצוני מחלוץ, בהחלט שווה מקום בהרכב.

אצל הערבים, יש כרגע שני חלוצי על: מואנס דאבור ומוחמד גדיר שנתן עונה נפלאה אשתקד בסכנין והשתדרג לבלגיה. לידם יש את קני סייף (כשרון צעיר בבלגיה) ועמאשה, עוד שחקן שאני מאוד אוהב וכזה שהוכיח שהוא מסוגל לגדולות.

בגדול, יש סוג של שוויון בחוד בין היהודים לערבים אך העובדה שאצל הערבים פותחים שלושה חלוצים טבעיים, מצויינים, נותנת להם יתרון קל.

*

נעבור למשחק. אין לי באמת מושג מי תנצח אבל הייתי שם את הכסף שלי על הנבחרת הערבית. קצת יותר שחקני איכות. ואולי גם ישחקו עם יותר מוטיבציה. קטע של אנדרדוגים (לפחות, בחברה).

כפי שציינתי, ברור שזה משחק שלא יתקיים, אבל לא היה נחמד לו היו לני שני משחקים כאלה בפגרה, אחד בסמי עופר והשני בטדי.  לדעתי אפשר למכור 30 אלף כרטיסים לכל משחק. לעשות ים של כסף.  לתת מענקים יפים לשחקני הנבחרת המנצחת. לא יודע אם הספונסרים יעופו על המשחק אבל די בטוח שהערוץ המשדר יזכה לרייטינג יפה מאוד.

אז האם משחק כזה היה דבר שלילי או לא?

קשה לגמרי לדעת. הרי יש משחקים בין נבחרות ולאומים. כאן מדובר בעיקר בדתות אבל גם במשהו שנתפס כלאום קצת שונה (הרי מתייחסים כאן ליהודים כאל לאום וגם רבים מהערבים הישראלים רואים בעצמם פלסטינים לצד היותם ישראלים). האם משחק כזה היה מגדיל את האיבה בין הצדדים? אולי, לא בטוח. אולי רק לפרק זמן קצר. ואולי בכלל לא. אולי אפילו המשחק היה נתפס כאירוע ידידותי שמדגיש את הדומה ואת שיתוף הפעולה בתחום הכדורגל. קשה לגמרי לדעת.

אני לא בטוח שהמשחק הזה הוא רעיון טוב במיוחד, אבל הייתי מאוד, אבל מאוד, מסוקרן לצפות בו. ואתם בטח מנחשים איזה צד הייתי רוצה שינצח (: