השיעור

 

 

אתמול, ברגע אגבי לכאורה לצד שולחן ארוחת הערב, אמרה לי אימי כי לאמא שלה המנוחה מתו שלוש אחיות ואח בשואה, בנוסף לאמא, ולשני אחיינים שמאוד אהבה ולמעשה גידלה. לאבא של אימי מתו חמישה אחים ואחיות ושני הורים. אולי גם אחיינים. את זאת אמא שלי לא יודעת.

עד אתמול לא ידעתי את המידע הזה. ידעתי שמתו אנשים אך חשבתי שהרבה פחות. לא יודע מדוע חשבתי כך. אולי כי לא שאלתי. אולי כי השואה הייתה נושא שלא דיברו עליו אף פעם בבית.

גם כשביקרתי את סבתא וסבא שלי (המנוחים) בקנדה, לשם הם היגרו לאחר שהשתחררו מברגן בלזן (שם נולדה דודתי, אמי כבר נולדה בונקובר), בחיים לא שאלתי אותם על השואה. והם לא דיברו על זה.

מדוע זה אף פעם לא עניין אותי יותר?

אין לי תשובה לכך.

כנראה שחשבתי שאין לדבר רלוונטיות לחיי כיום.

כשהייתי ילד גם אולי רצו להסתיר ממני את המספרים. את כל הנרצחים. ועד כמה קרובים הם היו.

סבתא וסבא שלי הקימו חיים מאפס בקנדה. סבי פתח חנות לסמרטוטים וסבתא שלי הייתה תופרת.

הם גידלו שלושה ילדים לתפארת.

הם היו סבתא וסבא נפלאים.

מסבתא שלי אני זוכר בעיקר את האישיות המדהימה שלה. היא הייתה אישה סקרנית ויפה, בשלנית וחכמה, מתעניינת בכל ויודעת לתת אהבה ומסירות.

סבי היה שקט, ולעתים הייתי מסוגל להצחיק אותו. בעל ואב נאמן היה.

*

במובן מסוים אני שמח שלא דיברו איתי על השואה. אני לא יודע אם זה חומר לילדים. או לנערים. או למבוגרים.

אף פעם לא ביקרתי במחנות ההשמדה. כל בני משפחתי היו אבל אני לא התעניינתי ללכת. עדיין איני רוצה ללכת.

אני רק מתגעגע לסבתא וסבא שלי. ולא מבין- איך הם היו כאלה אחרי השואה.

ומבין- כי זה השיעור החשוב והנפלא ביותר שהם יכלו להעביר לי.

האם הפנמתי?

תורת הכאוס
חדש: "דה באזר" גם בפרסית לגולשים באיראן

22 Comments

אופיר 19 באפריל 2012

יואב, טור יפה. יש כל כך הרבה סיבות טובות לאהוב את החיים, ויש אנשים שלא מסוגלים לראות את כל היופי הזה גם אם הוא יחבוט להם בפרצוף.

כשאנשים מטילים את אהבת הארץ שלך בספק תוכל תמיד להזכיר להם שיכולת לחיות במקום מדהים כמו ונקובר (חלום ישן שלי).

יואב בורוביץ' 19 באפריל 2012

תודה אופיר,
ונקובר אכן עיר מדהימה. אבל לא אני עזבתי אותה אלא אמא שלי (שהגיעה לארץ בגיל 18 כדי להתנדב בקיבוץ ומאז נשארה). אז את אהבת הארץ שלה אי אפשר להעמיד בספק. את שלי, אולי.

יואב בורוביץ' 19 באפריל 2012

כדאי לקרוא

נאום של אחמד טיבי מאתמול בכנסת:

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1186667

אופיר 19 באפריל 2012

מלפני שנתיים, לא?

פולדש 19 באפריל 2012

אכן, מינואר 2010, במושב לציון יום השואה הבינלאומי.

אסף THE KOP 19 באפריל 2012

שתי פנים לטיבי:

בנאום ב"יום השהיד הפלסטיני" ברמאללה (2011), אמר טיבי: "אין ערך נעלה יותר מאשר השהאדה. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור… ברכות לאלפי השהידים במולדת ובניכר וברכות לשהידים שלנו ושלכם בקו הירוק. אלה שהכובש רצה שיכנו אותם מחבלים, בעוד שאנו אומרים כי אין דבר נעלה יותר מאלו שמתו למען המולדת".

למה להאמין ?

אופיר 19 באפריל 2012

אל תשכח את הליקוקים לקדאפי.

רפאל 20 באפריל 2012

אצל טיבי הכי אפשר להאמין שהוא אינטיליגנט אבל כמו בפוליטיקה, הדברים שנאמרים אצלו תמיד יהיו בקונטקסט מסויים ולשם מטרה כלשהי.
אני מאמין שיש משקל רב יותר למי שאומר את הדברים ואיך הם נאמרים ממה שנאמר.

יוני 19 באפריל 2012

טור יפה ואישי. למרות שאני לא מבין איך אפשר שלא לשאול.

יואב בורוביץ' 19 באפריל 2012

יוני- עד אתמול לא שאלתי. כנראה זה לא מספיק עניין אותי או שרציתי להדחיק ולא להתמודד.
ואולי הסיבה היא שאף פעם לא חשתי את השואה כנוכחת מאוד בחיי. אמא שלי לא הגדירה עצמה כדור שני. ועם סבא וסבתא שלי (שאני חושב שכן ניתן היה להבחין אצלם, ודאי אצל סבי, בטראומה מסוימת) בכלל לא העליתי על דעתי לדבר על השואה.
אבל במחשבה שניה, השואה תמיד כן הייתה נוכחת בחיי. אבל במעין תפקיד מטושטש. נוכחת-נפקדת. קיימת וכואבת אך כזו שלא מדברים עליה.
ואני ברחתי מכל זה..

old timer 19 באפריל 2012

זה לא מפריע לך? העובדה שחיית כל השנים האלה בלי להבין כמה כל גרם אהבה שהם נותנים מנוגד לכל כללי ההסתברות? בלי להבין באמת אנשים שכל כך אהבת?

עמית 19 באפריל 2012

יפה מאד.
במיוחד 3 השורות האחרונות.

Sooner 19 באפריל 2012

יפה ומרגש, בורוביץ'.
לא הצלחתי מעולם להבין כיצד סבתא שלי נאחזה בחיים. היו לה חיים קשים. לא מעט חשבתי ש"הקשים" היה החלק המרכזי במשפט, בעוד החלק של ה"חיים" לא ממש היה שם. עכשיו הבנתי שדווקא ההפך הוא הנכון. אבא שלה נרצח באחת האקציות הראשונות בז'טל שבפולין (היום בלארוס), אמא שלה ושני אחיה הקטנים נתפסו במחבוא והוצאו להורג מאוחר יותר. היא ואחותה ברחו ליער והצטרפו כל אחת לקבוצת פרטיזנים. היא הייתה כתבנית. את הסיפור של אחותה, בין היתר, אתם מכירים מהסרט שעשו לא מזמן על הפרטיזנים של ביילסקי. היא עלתה לארץ, התחתנה והקימה משפחה עם ניצול שואה נוסף, סבא שלי ז"ל, שאשתו הראשונה ושני ילדיו, בן ובת, נהרגו במלחמה. גם הוא המשיך בחיים ועבד כפועל בניין בישראל עד שחלה ונפטר. בגלגול הקודם היו לו טחנות קמח באוקראינה. הוא השאיר מאחוריו שני ילדים. גם כן, מצמרר, בן ובת. היא אמא שלי.
סבתא שלי הייתה הכל. יתומה. אחות שכולה. אלמנה. ניצולת שואה. לפעמים היא חייכה. היה לה חוש הומור שלעולם לא יהיה לי. גם שכל כמו שלה לא. עד דצמבר האחרון היא הייתה מקפידה להביא לי שוקולד פרה בכל חג. לעיתים נדירות אכלתי ממנו. נותרו סטוקים. היא נפטרה בגיל 92. זה כמעט 70 שנה יותר ממה שהיא הייתה מאמינה.

אלו שני הסנט שלי.

Point of view 20 באפריל 2012

Thanks Sooner,

Good to know that there were a few more "Shokolad Para" grand-kids… One of the strongest memories I have from my grandma. Might have been their way to sweeten our (and their) lives…

יניר 19 באפריל 2012

לא שאלת וגם אני לא שאלתי ( את אמא שלי!) כי לא סיפרו כלום וללא קצה חוט קשה לשאול וגם זה היה קצת טאבו. וגם אני לא הרגשתי בנוח לחטט בתקופה הנוראית הזו אולי כדי להגן על ההורים שלי.
קצת נפתחו כשנולדו נכדים ואפילו נסענו לשם ועדיין מנגנון ההדחקה הוא כנראה המגן הטוב ביותר כנגד טראומות עבר

יואב בורוביץ' 19 באפריל 2012

Sooner- יפה, מרגש ומעניין.
הדבר הכי מדהים- איך החיים שלהם ושלנו שונים בתכלית. ועדיין. אולי יש דברים שהם לא כל כך שונים. גם היום יש אנשים שחווים דברים נוראיים. חשוב לזכור זאת. ולנהוג על פי כך.

old timer 19 באפריל 2012

אני אני מאוד מתחבר לכותרת "השיעור" ורוצה להתייחס לשאלה האם זה חומר לילדים, למבוגרים וכו' –

בתי משתתפת בהצגה (אין פרפרים בגטו) העוסקת בכיתה של ילדים יהודים בגטו טרזינשטאט ממנה שורדת רק ילדה אחת, ראיה אנגלנדגרובה, שאגב חיה עדיין ומתגוררת בפראג. הבכורה מועלית הערב במוזיאון להיסטוריה יהודית בפילדלפיה. במאמר מוסגר אציין שהייתי בחזרה הגנרלית ואני יכול לומר שהרגע בו היא עולה לבמה לבושה בטלאי צהוב הרגיש כמו אגרוף בבטן.

התהליך שהילדים (גילאי 10 – 17) עברו במהלך החזרות היה מרתק. בין השאר ביום ראשון האחרון, הם שוחחו עם ראיה בסקייפ והיא ענתה על שאלות שהם הכינו.

במהלך החזרות ביקרה במקום עיתונאית. היא שוחחה עם הילדים ואגב כך סיפרו לה חלק מהם שהם חושבים על העניין לא מעט מחוץ לחדרי החזרות. היו ילדים שדווחו על סיוטים. הכתבה התמקדה בעניין הזה מה שעורר את זעמם של ההורים.

אני מצרף לינק לכתבה ועשיתי קופי פייסט לחלק מן התגובות (לא חייבים לקרוא את הכל כדי להבין). האם כהורים זה לא בסדר לחשוף את הילדים לחומרים הללו?

הכתבה:
http://www.jewishexponent.com/article/25700/Winged_Butterfly

תגובה:

There's No Need to Shield Our Children From Evil
In response to Melissa Jacob's article (City & Suburb: "Child Actors Experience Adverse Effects While Working on Shoah Play," April 12):

Are we supposed to try and suppress our kids from feeling the natural emotions of being a human being? I think it is outstanding that these kids feel this way; it means they are present to how it was for people who went through the Holocaust, which is exactly the point of the play.

If the kids who are acting in it don't really feel it, then how will the audience?

As parents of a daughter in this play, my wife and I knew exactly what we were getting her into. I am happy that she has the opportunity to experience these emotions. It makes her a real, authentic human being.

Living life fully is about being awake and present to all that comes our way — the good, the bad and even the ugly. I have no interest in raising numb, bubble-wrapped children who grow up to be anesthetized, insensitive, self-centered adults. I say hats off to the directors and producers.

תגובה נוספת:

Article Misses Beautiful Work Being Done in Play
Melissa Jacob's article (City & Suburb: "Child Actors Experience Adverse Effects While Working on Shoah Play," April 12) seems to have missed the point of the play I Never Saw Another Butterfly, and sadly perhaps the purpose of educating people about the Holocaust.

The article entirely misses the wonderful work being done in this play — the important message of how children even in dire circumstances had the ability to create beautiful poems and art that serve as a memorial to the lives that were lost and those who survived. Several poignant poems are related during the play, but your article never mentions them. Your description of the final scene as "simulation" is simply inaccurate. Children's names are called and they walk off stage. This play, like The Diary of Anne Frank, tells real life stories, and while we know that these individuals were sent to concentration camps, there is no "simulation" of being put in trains, or anything of the sort.

In this day and age, where our children are de-sensitized by video games and movies that depict extreme violence and death, I think perhaps it is OK to remind children that there were and are real horrors. Bobbi Wolf and Tim Popp have worked hard to present this material in a balanced way, and have spent much time talking with the children about the meaning, purpose and context of what they are doing. Notably, your article fails to mention that members of the cast have been in contact with one of the survivors of Terezin, have written her letters, and have Skyped with her. Someone survived and that is also a message of which the children in this play are very aware.

Is the play moving? Yes. Might it make both children and adults sad? Of course. Does that mean it's not worthwhile or shouldn't be done? Of course not. Is the play incredibly well done? Yes. Does it deserve to be seen? Undoubtedly. Your article did a disservice to this wonderful work. I hope that your readers will take the opportunity to see this incredible play and support it being performed in area schools and community centers so that its important messages continue to be spread.

old timer 19 באפריל 2012

שלחתי תגובה עם לינק שככל הנראה מתעכבת עקב כך אז עשיתי קופי פייסט לתוכן:

אני מאוד מתחבר לכותרת "השיעור" ורוצה להתייחס לשאלה האם זה חומר לילדים, למבוגרים וכו' –

בתי משתתפת בהצגה (אין פרפרים בגטו) העוסקת בכיתה של ילדים יהודים בגטו טרזינשטאט ממנה שורדת רק ילדה אחת, ראיה אנגלנדרובה, שאגב חיה עדיין ומתגוררת בפראג. הבכורה מועלית הערב במוזיאון להיסטוריה יהודית בפילדלפיה. במאמר מוסגר אציין שהייתי בחזרה הגנרלית ואני יכול לומר שהרגע בו היא עולה לבמה לבושה בטלאי צהוב הרגיש כמו אגרוף בבטן.

התהליך שהילדים (גילאי 10 – 17) עברו במהלך החזרות היה מרתק. בין השאר ביום ראשון האחרון, הם שוחחו עם ראיה בסקייפ והיא ענתה על שאלות שהם הכינו.

במהלך החזרות ביקרה במקום עיתונאית. היא שוחחה עם הילדים ואגב כך סיפרו לה חלק מהם שהם חושבים על העניין לא מעט מחוץ לחדרי החזרות. היו ילדים שדווחו על סיוטים. הכתבה התמקדה בעניין הזה מה שעורר את זעמם של ההורים.

אני מצרף את הכתבה וחלק מן התגובות (לא חייבים לקרוא את הכל כדי להבין). האם כהורים זה לא בסדר לחשוף את הילדים לחומרים הללו?

הכתבה:

Winged 'Butterfly'
April 11, 2012 – Melissa Jacobs, Jewish Exponent Feature

A local theater group's production of the Holocaust-themed play I Never Saw Another Butterfly is having unintended consequences for some of the children in its cast.
Written by Celeste Raspanti, Butterfly is based on the book compiled by Raja Engländerová, who survived Terezín, the Czechoslovakian concentration camp also known by its German name, Theresienstadt. More than 15,000 children passed through the camp. Fewer than 100 survived. Engländerová is one of them. While the book is a compilation of drawings and poems created by children when they were at Terezín, the play chronicles Engländerová's life at the camp.

First performed in 1967, the play is now being produced by Wolf Performing Arts Center, based in Wynnewood. Butterfly premieres April 19, which is Yom Hashoah, Holocaust Memorial Day, at the National Museum of American Jewish History and will have four performances there on May 10 and 16.

The 26 children involved — two casts of 13 each — range in age from 10 to 17. One-third of them are Jewish. In the course of the one-act play, they speak about the circumstances at Terezín, including beatings by guards and the possibility of being sent to Auschwitz and being killed in the gas chambers. Near the play's end, the children's fears are realized. As their names are called, they board an imaginary train headed to Auschwitz and their deaths. Butterfly ends with the children returning, as ghosts, to speak to Engländerová, the sole survivor.

Following a recent rehearsal of Butterfly, several children were asked how they have prepared for their roles and if dealing with the material has been difficult. Some of their answers surprised even the young actors' parents.

"Yes, the play begins and ends with death, but there are also messages of hope and survival," said Gil Dreyfuss, 14, of Wynnewood. "Of course, I've been sad. I mean, all of these kids — kids just like us — died. But it's actually not rehearsing the play that makes me sad. It's when I'm alone and thinking about it. There have been tears. There have been bad dreams."

Dotan Yarden, 13, of Wynnewood, said: "Sometimes when I'm alone in my room, my heart gets filled with this heavy sadness and I can't stop thinking about it. Sometimes I sit in class, at school, and daydream. What if they came for me? What would my friends do? What did the non-Jewish kids think when their friends were taken? I get this feeling of such sadness that I have to leave class and go to the bathroom and splash water on my face and just be by myself for a while. It's happened several times."

Simon Williams, 12, of Wynnewood, said he is not having adverse reactions to the play's material, but knows that some of his cast mates are. "During rehearsals, some of the girls start crying when it isn't part of the script. Some of them have just lost it." When that happens, he said, one of the play's two directors calms them down.

One 10-year-old said that she has been having nightmares since rehearsals began in January. "There's a truck and the Nazis are loading kids on to it to take them to Auschwitz and next they are coming for me," said the child, whose parents asked that her name not be used. "That's when I wake up."

None of the actors interviewed initially told their parents about their feelings. Why not? "It's my duty as a Jew to tell the story of the Holocaust," Yarden said. "And this is going to make me a better actor."

"The Terezín kids actually died," the 10-year old said. "So what if I'm having nightmares? I can handle it."

When contacted by the Exponent and told of their children's statements, parents were surprised and saddened.

"We were asking him questions and having conversations with him," said Na'ama Yarden, Dotan's mother. "We have talked about the Holocaust in our home for a long time. I really thought he was prepared for this."

Bobbi Wolf, executive director of Wolf PAC and co-director of Butterfly, said she spent time preparing the children for their roles. Wolf was a teacher at Bala Cynwyd Middle School for 20 years. She taught gifted enrichment courses, including "Facing History and Ourselves," a Holocaust education program. She formed Wolf PAC seven years ago and has led several productions.

Wolf said that before auditions for Butterfly, she had an informational meeting for parents and children. Once rehearsals began, she and her co-director, Tim Popp, led the kids through educational and creative exercises. Wolf took some of the cast — sixth graders and older — to the United States Holocaust Memorial Museum in Washington.

But Josey Fisher, one of the leaders of the Consortium of Holocaust Educators of Greater Philadelphia, said that nothing would have prepared the youngest cast members for the experience of Butterfly. "It's not a matter of preparation," said Fisher, a professor in Holocaust education at Gratz College and the director of its Holocaust Oral History Archive. "It's a matter of child development and age-appropriate material.

"I would not have a 10-year-old child involved in a play with Holocaust material," Fisher said. "With three months of rehearsals, it's an intense immersion, so I am saddened but not surprised that some children are having negative reactions."

All of the parents who were contacted said their children would continue in the play. "We will help our daughter with any problems she has," said Ephraim Schmeidler, father of 10-year-old Maya. "I think this experience is great for the children's development as human beings, Jews and actors, and it would be a shame if the play were stopped."

Fisher doesn't believe the play should be stopped. But she expressed concern about the description of the scene in which the children are leaving for Auschwitz. In Holocaust education, that is referred to as a "simulation," Fisher said.

For years, educators have tried to stop the use of simulations. Fisher explained such simulations may impart the fear of the Holocaust, but little else. They date from an earlier era in Holocaust education, she said.

Wolf said that Fisher contacted her directly to express concern about the play's content and the effect it was having on the children. She said that suggested group discussions be held at rehearsals so that children could process their experiences.

But Wolf said she has been having those discussions since rehearsals began. "Nothing was said in those discussions that made me think I should do anything different than I was doing," Wolf said. "None of the kids were displaying problems."

Wolf said that she will continue to have group discussions with the actors. She is also actively involved in raising funds to perform Butterfly in area schools and community centers.

She said she disagrees with Fisher's classification of the deportation scene. "There is a fine line between simulation and acting," Wolf said. "This isn't simulation. It's theater. The kids understand that."

תגובה:

There's No Need to Shield Our Children From Evil
In response to Melissa Jacob's article (City & Suburb: "Child Actors Experience Adverse Effects While Working on Shoah Play," April 12):

Are we supposed to try and suppress our kids from feeling the natural emotions of being a human being? I think it is outstanding that these kids feel this way; it means they are present to how it was for people who went through the Holocaust, which is exactly the point of the play.

If the kids who are acting in it don't really feel it, then how will the audience?

As parents of a daughter in this play, my wife and I knew exactly what we were getting her into. I am happy that she has the opportunity to experience these emotions. It makes her a real, authentic human being.

Living life fully is about being awake and present to all that comes our way — the good, the bad and even the ugly. I have no interest in raising numb, bubble-wrapped children who grow up to be anesthetized, insensitive, self-centered adults. I say hats off to the directors and producers.

תגובה נוספת:

Article Misses Beautiful Work Being Done in Play
Melissa Jacob's article (City & Suburb: "Child Actors Experience Adverse Effects While Working on Shoah Play," April 12) seems to have missed the point of the play I Never Saw Another Butterfly, and sadly perhaps the purpose of educating people about the Holocaust.

The article entirely misses the wonderful work being done in this play — the important message of how children even in dire circumstances had the ability to create beautiful poems and art that serve as a memorial to the lives that were lost and those who survived. Several poignant poems are related during the play, but your article never mentions them. Your description of the final scene as "simulation" is simply inaccurate. Children's names are called and they walk off stage. This play, like The Diary of Anne Frank, tells real life stories, and while we know that these individuals were sent to concentration camps, there is no "simulation" of being put in trains, or anything of the sort.

In this day and age, where our children are de-sensitized by video games and movies that depict extreme violence and death, I think perhaps it is OK to remind children that there were and are real horrors. Bobbi Wolf and Tim Popp have worked hard to present this material in a balanced way, and have spent much time talking with the children about the meaning, purpose and context of what they are doing. Notably, your article fails to mention that members of the cast have been in contact with one of the survivors of Terezin, have written her letters, and have Skyped with her. Someone survived and that is also a message of which the children in this play are very aware.

Is the play moving? Yes. Might it make both children and adults sad? Of course. Does that mean it's not worthwhile or shouldn't be done? Of course not. Is the play incredibly well done? Yes. Does it deserve to be seen? Undoubtedly. Your article did a disservice to this wonderful work. I hope that your readers will take the opportunity to see this incredible play and support it being performed in area schools and community centers so that its important messages continue to be spread

old timer 19 באפריל 2012

שלחתי תגובה וקיבלתי הודעה שהיא ממתינה לאישור. חשבתי שזה בגלל שצירפתי לינק אז עשיתי קופי פייסט לתוכן ושלחתי שוב. קיבלתי את אותה הודעה. כנראה בגלל האורך. מתי שהוא אני מניח ינתן האישור ואז ינחתו שתי תגובות זהות ודי ארוכות. סליחה.

סופרפלי 19 באפריל 2012

טור יפה וכנה, תודה.

מנחם לס 19 באפריל 2012

יואבס, למקרה שהחמצת, ישנן לי 2 שאלות אליך בבלוג שלי.

אבו ציצריטה מהבלקברי 20 באפריל 2012

יפה ומרגש.
אני רוצה להעיר משהו שמפחית מעט מכובד המשקל של "למה לא שאלתי". צריך לזכור שהנטיה האנושית הנפוצה היא לא כל כך להתעניין בהיסטוריה של ההורים )כמה שזה נשמע רע). כלומר, לרבים מאיתנו יש פרקים שלמים בהיסטוריה המשפחתית שכלל לא ידועים לנו, לאו דוקא כאלה עם מטען כמו השואה. קרה לי לא פעם, שפתאום גיליתי במקרה סיפרוים שלמים על משפחת אמי, ובסך הכל זו תופעה די נפוצה. אז חלק מהלמה לא שאלתי ניתן לייחס לכך שאנשים בדרך כלל לא נוטים לשאול

Comments closed