בודד על הגבעה – אמיר אשכנזי

אין תפקיד בספורט שהוא יותר תובעני פיזית ומנטלית, ממגיש בייסבול

PITCH

 

מה מרגיש מגיש בייסבול כשהוא עולה לגבעה?  הוא עומד במרכז האיצטדיון על במה משלו, כל העיניים נשואות אליו וכל תנועה שלו מנותחת לפרטים.  הוא יודע שאף אחד לא יזכור עוד זריקה טובה, אבל אם הוא יגיש פאסטבול למרכז הצלחת, כזה שיגרור אחריו הומראן שיעוף אל מחוץ לאיצטדיון, כולם ידברו עליו הרבה זמן.  אחד, ג'ק וורהופ, הגיש ב-6 למאי 1915 במדי הניו-יורק יאניקס במשחק נגד הבוסטון רדסוקס ומאה שנה לאחר מכן אנחנו זוכרים את שמו בתור הראשון בליגה שנתן הומראן לבייב רות'.

מולך עומד החובט שעליו אין כל לחץ.  חובט טוב נחשב אחד כזה שמצליח לחבוט ב-30%, בשלושה אטבט (עליות לצלחת לנסיונות חבטה) מתוך 10.  ואם נניח שבכל אטבט כזה חובט רואה בממוצע 4 זריקות אז מדובר בשלוש חבטות מוצלחות מתוך 40 זריקות!  בעוד שאצל החובט ברירת המחדל הוא ניסיון כושל, אצלך ברירת המחדל היא הגשה מוצלחת.

*

בינך ובינו מפרידים קצת יותר מ-18 מטר ואין לך לאן לברוח.  אין חברים לקבוצה שיכולים להוריד קצת מהלחץ ואם תצליח לפסול את החובט יגיע אחריו עוד אחד ואחריו עוד אחד ועוד.  ועם כל חובט מגיעה שוב המועקה הזו בגרון שמקורה בציפיה של כל האיצטדיון, וגם שלך, שהפעם יצליחו לחבוט עליך.  והכאב הזה במרפק ובכתף, שמקורו ביותר מ-100 נסיונות זריקה שבמהלכן היד מתעוותת בצורה לא אנושית, לא מרפה.

אני לא חושב שיש תפקיד בספורט שהוא יותר תובעני גם פיזית וגם מנטלית ממגיש בייסבול.

מגישים בבייסבול לא עומדים חסרי אונים מול החובטים.  לזכותם עומד המרחק הקצר בינם לבין הצלחת, מרחק אותו גומא הכדור בשבריר שניה שאינו משאיר לחובט הרבה זמן להגיב.  וכמובן ישנו גם הפחד של החובט.  אני לא יודע אם ניסיתם אי פעם לחטוף כדור בייסבול במהירות 150 קמ"ש בגוף או בראש אבל אני מניח שיש כמה חוויות חיוביות יותר בחיים.  אבל הנשק העיקרי של המגישים אלו סוגי הזריקה השונים (אילוסטרציות נפלאות לזריקות השונות הכין לוקש דהאקאר).  אני לא אכנס כאן להסברים מכנים של אחיזת וזריקת הכדור בסוגי ההגשה השונים אלא אסתפק בתיאור של הזריקות.

לזריקת כדור יש שלושה מאפיינים עיקריים:  מהירות, התנועה של הכדור בדרכו אל הצלחת, ושינוי כיוון פתאומי שמתרחש לרוב קרוב מאוד לצלחת.  המגישים הטובים מסוגלים לשלוט היטב בשלושה סוגי זריקות.  נדירים המגישים, כמו מריאנו ריברה, ששולטים בעיקר בבסוג זריקה אחד והופכים להיות אגדות.  הרי עם מגיש כזה כול החובטים ידעו מה מגיע ופשוט יחכו לכדור כמו אותו תנין שמחכה לזברה שהולכת לקפוץ עוד רגע לנהר.

*

הזריקה הבסיסית נקראת פאסטבול וכשמה כן היא.  פצצה שמשליכה את הכדור במהירויות של 150 קמ"ש לערך לכיוון הצלחת עם מעט תנועה בדרך ובלי שינוי כיוון.  מה שהחובט רואה, אם הוא מספיק לראות משהו לפני שהכדור עובר אותו, זה כתם לבן שמתקדם אליו במהירות עצומה.  לרוב אם הוא ינסה לפגוע בכדור הוא פשוט יאחר את הרכבת.  אבל אם הוא יצליח ליצור מגע עם הכדור האנרגיה האדירה שבזריקה תביא לכך שהכדור יעוף רחוק.  בדרך גם כל העצמות בגוף של החובט יזדעזעו אבל זה חלק מהסיכון המקצועי.    כדי להבין על מה מדובר מספיק לראות מה קורה לציפור שפוגשת פאסטבול.    בין החובטים שהסתמכו או מסתמכים בעיקר על זריקה זו, ומכונים פאואר פיצ'רס, אפשר למצוא את ג'סטין וורלנדר, נולן ראיין, רנדי ג'ונסון וולטר ג'ונסון.  על האחרון נאמר בדו"ח הסקאוט שהוכן עליו בשנת 1907 ש"הוא זורק כל כך חזק שאתה לא יכול לראות את הכדור.  והוא גם יודע לאן הוא זורק את הכדור, כי אם הוא לא היה יודע אז היינו מוצאים גופות מפוזרות לכל אורך אוהיו".

הזריקה הבאה נקראת סינקר.  זהו פאסטבול איטי מעט יותר מהקודם, בסביבות 135 קמ"ש, שצונח מעט לפני הצלחת.  לפעמים הכדור גם שובר קצת הצידה.  החובט שרואה פאסטבול מתקרב אליו ולא מצפה לצניחה בגובה.  כתוצאה מכך לרוב הוא יפספס את הכדור ואם הוא כבר יצליח ליצור מגע הכדור יעוף לכיוון הקרקע ולא גבוה לאוויר (פשוט כי הוא יפגע בחלק התחתון של המחבט), מה שמקטין את הסיכוי לחבטה רחוקה ומגדיל את הסיכוי של ההגנה לתפוס את הכדור מהר ולזרוק לבסיס הראשון.    קרלוס זמבראנו, טים האדסון וברנדון ווב (מהתקופה האחרונה) הסתמכו על זריקה זו.  אחת הסיבות לכך שחובטים מהשנים האחרונות הם אלו שמוזכרים בהקשר של זריקה זו היא העובדה שעד שנות ה-50 לא הבינו את המכניקה שעומדת בבסיסה והתייחסו אליה באופן מיסטי כאל מתת אל.  בשל כך לא נמצאו חובטים שעשו בה שימוש שיטתי.

הצ'יינג' אפ  דומה מבחינה מכנית לפאסטבול.  החובט שמנסה לנחש לפי תנועת היד מה הולך להגיע אליו חושב שמדובר בפאסטבול ולכן גדל הסיכוי שהוא ינפנף את המחבט מהר.  הקאץ'?  המהירות של הצ'יינג' אפ היא רק 125 קמ"ש לערך, מה שמספיק לכך שהחובט יפספס את הכדור.   טים לינסקום, פדרו מרטינז, יוהאן סנטנה וטום גלאווין (שלאחרונה נבחר להיכל התהילה) בנו את תהילתם על זריקה זו.

הזריקה הבאה מזוהה יותר מכל עם הקלוזר (הסבר בהמשך) הגדול ביותר בהיסטוריה, מריאנו ריברה.  המהירות של הקאטר היא כ-140 קמ"ש.  שינוי קטן במכניקה של הזריקה, כפי שמתואר יפה בוידאו, גורם לכך שהכדור יסטה מעט הצידה שבריר שניה לפני שהוא מגיע לצלחת.  הסטיה ביחס לפאסטבול היא של משהו באזור של 20 סנטימטר, אבל זה מספיק כדי שהמחבט יפספס את הכדור אם הסטיה היא הלאה מהחובט או שהחלק של המחבט שיפגוש את הכדור יהיה החלק הדק והלא אפקטיבי אם הסטיה היא לכיוון החובט.

הסליידר דומה בעקרון לקאטר, רק יותר איטית ונזרקת במהירות של כ-135 קמ"ש.  היתרון הוא שלכדור יש יותר זמן לסטות באוויר ולפיכך מתרחק מהחובט עוד יותר מאשר הקאטר.  הסיכון כמובן הוא שהמהירות האיטית מאפשרת לחובט להבין מה קורה ולהגיב באופן מדוייק יותר לזריקה.

הקרב-בול (התנצלותי על האיות האומלל בעברית) היא זריקה שהתנועה בה היא מלמעלה למטה.  הזריקה אמנם איטית יחסית, רק כ-120 קמ"ש, אבל התנועה, אוי התנועה.  החובט רואה כדור שמגיע לאיזור החזה או אפילו הראש.  הוא משוכנע שמדובר ב"בול" (כדור שהולך לפספס את הסטרייקזון) ובגלל זה לא טורח לנסות ולחבוט.  ואז ברגע האחרון הכדור פשוט צולל כמו אבן אל תוך הסטרייקזון, משאיר את החובט מתוסכל ואת הקהל על סף האורגזמה.

הזריקה האחרונה בסקירה כאן (ויש עוד הרבה סוגי זריקות שסביר להניח יצויינו בפוסטים אחרים) היא הנאקלבול.  בזריקות הקודמות שתיארתי הכדור מסתובב סביב עצמו בדרך לצלחת.  דבר זה יוצר לחצי אוויר שגורמים לכדור ללכת לכיוון זה או אחר ובעצם נותנים למגיש שליטה על התנועה של הכדור.  הנאקלבול לעומת זאת אינו מסתובב כלל, דבר שמשאיר אותו לחסדי הרוח.  בנוסף, מדובר על זריקה איטית מאוד (110 קמ"ש לערך), מה שמשאיר לרוח הרבה זמן כדי להשפיע על תנועת הכדור.  בעוד שבזריקות אחרות החובט לא יודע מה הולך להגיע אבל המגיש והתופס יודעים ומסוגלים לנבא להיכן היא תגיע, בנאקלבול לא החובט, לא התופס, לא המגיש ולא אלוהים יודעים מה הולך לקרות.  אופי זה של הזריקה הוליד גם חלק מהציטוטים הגדולים של הבייסבול:

"ישנן שתי תיאוריות לגבי הדרך לחבוט נאקלבול.  לרוע המזל שתיהן לא עובדות" (צ'רלי לאו)

"לתפוס נאקלבול זה כמו לנסות לתפוס זבוב עם צ'ופסטיקס" (ג'ייסון וריטק, התופס של הרדסוקס)

"הדרך לתפוס נאקלבול זה לחכות שהוא יפסיק להתגלגל על הריצפה ואז להרים אותו" (בוב אוקר)

"לזרוק נאקלבול לסטרייקזון זה כמו לזרוק פרפר משהק מעבר לרחוב לתוך תיבת הדואר של השכן" (ווילי סטארגל)

הקושי לשלוט בזריקה מביא לכך שמעט מאוד מגישים עושים בה שימוש.  בכל נקודת זמן יש לא יותר משניים-שלושה מגישים של נאקלבול בליגה.  היתרון שלה היא שהעומס שהיא יוצרת על היד ועל הכתף הוא מינימלי.  מגישי נאקלבול יכולים להמשיך ולהגיש עד לגילאים מבוגרים מבלי לסבול מהפציעות שמגישים אחרים סובלים מהן כל הזמן.  טים וויקפילד שפרש לא מזמן הגיש במשך שנים נקאלבולס במדי הרדסוקס.  עוד שחקן שעושה שימוש מדהים בנאקלבול הוא לא אחר מאשר כריסטיאנו רונאלדו.

*

את המגישים אפשר לחלק באופן גורף לשלושה:  פותחים, רליוורים וקלוזרים.

הפותחים, כשמם כן הם, המגישים שפותחים את המשחק.  אלו המגישים ששולטים במגוון רחב של זריקות והם אלו שהחובטים לא מסוגלים להתמודד עמם.  בעבר פותחים היו זורקים במשחק עד שהם היו מתמוטטים.  כיום יש מודעות גבוהה הרבה יותר לעומס על היד ולפציעות שעומס זה עלול לגרום.  כתוצאה מכך כל קבוצה מחזיקה רוטציה של 5 מגישים פותחים, מה שמאפשר לכל מגיש לנוח לפחות 4 ימים בין שני משחקים.  בנוסף, בכל משחק מגיש זורק בערך 100 זריקות.  ישנם השוורים של המשחק, כמו סי סי סבאת'יה מהיאנקיס, שמסוגלים למשוך יותר אבל גם אותם מחליפים אחרי משהו כמו 125 זריקות.  באינינג ממוצע מגיש יזרוק סדר גודל של 15-20 זריקות, מה שאומר שמשחק בו המגיש הפותח הצליח לשרוד 6-7 אינינגים נחשב משחק טוב.  קיימת סטטיסטיקה של "פתיחה איכותית" הניתנת למגישים שמשכו לפחות 6 אינינגים ונתנו 3 ריצות או פחות.

אחרי הפותחים יגיעו הרליוורים.  אלו מגישים שאינם טובים מספיק כדי להיות פותחים, אבל מסוגלים להחזיק מעמד אינינג אחד או שניים.  לרוב יש להם בארסנל רק זריקה אחת או שתיים ומהם מצופה שלא ידפקו את המשחק.  אם הקבוצה מובילה כל מה שרוצים מהם זה שהם ימשכו עד לאינינג התשיעי, עד לקלוזר, בלי לאבד את היתרון.  אין מגבלה למספר הרליוורים שיעלו במשחק ופעמים רבות רואים רליוור שעולה להגיש, פוסל שחקן אחד ואז יורד מהמגרש.

את המשחק סוגר הקלוזר.  אלו מגישים שבמקום דם זורם להם קרח בעורקים.  הם עולים רק לאינינג האחרון (למרות שקיימים מצבים בהם הם יעלו גם במהלך האינינג השמיני) ורק במקרה בהם הקבוצה שלהם נמצאת ביתרון של 3 ריצות או פחות.  המטרה שלהם היא פשוט לסגור את המשחק.  לא לאפשר לחובטים להשוות או חס וחלילה לבצע מהפך.  אם הם מצליחים הם מזוכים ב"שמירה".  אם הם נכשלים הם מזוכים ב"שבירת שמירה".  שבירת שמירה זה דבר איום.  אחרי שהחברים שלך עבדו כל כך קשה כדי להביא את הקבוצה לסף ניצחון אתה, במו ידיך, חירבת את המשחק.  ברגע כזה אתה רוצה למות וגם כל שחקני הקבוצה האחרים רוצים להרוג אותך.  אם יש לך מזל אז הקבוצה השניה רק השוותה ואז באקסטרא אינינגס לקבוצה שלך עוד תהיה האפשרות לנצח.  אם אין לך מזל אז הקבוצה השניה ניצחה ולך נשאר רק לדפוק את הראש.

זהו על קצה המזלג המבוא להגשה בבייסבול.  ברגע שאתה מבין את סוגי הזריקה, מה המגיש הספציפים אוהב להגיש, מי החובט שיעיל כנגד זריקות מסויימות ואיזו זריקה הסיטואציה במשחק מחייבת, ההנאה מהצפיה עולה עשרות מונים.  כרגיל, שאלות יתקבלו בברכה.

בידיים טובות - רינת אמיר
גבריאל מדבר - עידו גבעון

34 Comments

הארכיון 27 בינואר 2014

מלך…
מה עם ספליט?
סוגי פאסטבול (2 אצבעות- 4 אצבעות)?

Amir A 27 בינואר 2014

הסינקר הוא למעשה פאסטבול של שתי אצבעות, ומה שקראתי לו פאסטבול הוא הארבע אצבעות. בשלב הזה עוד לא רציתי להכנס למכניקה של הזריקות כי אני לא יודע אם יש כאן עניין כל כך גדול בספורט, אבל בהמשך אם עדיין יהיה קהל, יהיה נחמד להכנס לדיונים כאלו.

דיזידין 27 בינואר 2014

The dumber a pitcher is, the better. When he gets smart and begins to experiment with a lot of different pitches, he's in trouble. All I ever had was a fastball, a curve and a changeup and I did pretty good. – Dizzy Dean

Amir A 27 בינואר 2014

(-: האמת יש לי תחושה שבין שחקני הספורט המקצועני בארה"ב, שחקני הבייסבול הם, איך נאמר את זה בעדינות, לא בין המצטיינים בצד האינטלקטואלי. אולי בגלל שבניגוד לפוטבול ולכדורסל הם לא חייבים לעבור בקולג' (לא שהאחרים לוקחים קורסים בפיזיקה תיאורטית, אבל לפחות הם מתנסים בחיי קולג'). ואולי זה סתם סטריאוטיפ שיש לי. מעניין לראות אם בדקו את זה פעם.

עסק שחור 27 בינואר 2014

כתבה מעניינת!
אני ממליץ לקרוא את הספר:
The sports gene
יש שם פרק מרתק על בייסבול. בין השאר בספר מדברים על כך שלשחקני בייסבול יש ראייה הרבה יותר טובה מהממוצע וזה עוזר להם לזהות ניואנסים קטנים בזריקה. עשו ניסוי ושינו את הצבע של הסיבים לאדום בהיר יותר (ככה שההבדלים בגוון בין הכדור לסיבים יותר קטנים) ומצאו שהממוצע של החובטים ירד. עוד דבר מעניין זה כשמחשבים את זמן התגובה של בני אדם, החובט צריך להתחיל את החבטה כשהכדור בערך באמצע הדרך. זאת אומרת שכדי לפגוע בכדור החובט צריך לחזות את העתיד.

Amir A 27 בינואר 2014

לא לחינם אומרים שלהיות חובט בבייסבול זה ענף הספורט הקשה ביותר. הניק שלך נתן לי את הרעיון לפוסט הבא, שיהיה על הסקנדל של השיקגו "בלאק סוקס".

תומאס נוימן 27 בינואר 2014

say it aint so….

Amir A 27 בינואר 2014

המשפט הזה הוא כנראה עוד אחת מהאגדות הנפלאות של הבייסבול.

פורנו-הוליק 27 בינואר 2014

האם יש חובטים ש"מתמחים" בהחזרת סוג זריקה מסויים?

Amir A 27 בינואר 2014

לחובטים יש העדפות. ישנם אלו שיגידו לך שהם מעדיפים לפגוש פאסטבול וישנם אלו שיגידו שהם מעדיפים לפגוש צ'ינג'אפ. אני לא יודע אם זה בא לידי ביטוי בחבטות מוצלחות לכל זריקה.
עוד דבר זה הסטטיסטיקה של חבטות מוצלחות באזורים שונים של הסטרייקזון. נהוג לחלק את הריבוע של הסטרייקזון ל-9 חלקים ולבחון באיזה חלק השחקן יותר "חם" והיכן הוא יותר "קר". נתון זה יכול להשפיע על סוג ואופי הזריקות שהשחקן יקבל.

Yavor 27 בינואר 2014

האם הקלוזרים יכולים להיות פותחים, ולהפך?
האם לא כדאי לתת לפותח רק 5 אינינגים כדי לשמור אותו לאחרון?
זה קצת כמו מירוץ שליחים, שהרצים הטובים ביותר שלך הם הראשון והאחרון.

Amir A 27 בינואר 2014

אין חוק שאומר שמגיש הוא רק פותח או רק קלוזר. תעשה מה שאתה רוצה. מה שכן, מגיש לא יכול לפתוח משחק, לנוח קצת ואז לחזור לאינינג האחרון. ברגע ששחקן יצא מהמשחק הוא לא יכול לחזור אליו יותר.
יש מגישים שהתחילו בתור פותחים ואחר כך עשו הסבה לקלוזרים. אם אני לא טועה ג'ונתן פפלבון, שהיה הקלוזר הרדסוקס בעונת האליפות של 2004 והיום משחק בפילדלפיה, הוא אחד כזה.

אריאל גרייזס 28 בינואר 2014

פפלבון אף פעם לא היה פותח במייג'ורס. הדוגמא הכי מפורסמת היא ג'ון סמולץ, שיכנס להיכל התהילה בשנה הבאה, שהיה פותח מעולה בשביל אטלנטה ואחרי שעבר פציעה קשה הפך להיות קלוזר – ואחד הטובים שבהם. יש עוד כמה דוגמאות, כמו אקרסלי. גם מארינו ריברה, דרך אגב, התחיל במיינורס בתור פותח ולא היה מספיק טוב..

Amir A 28 בינואר 2014

לא יודע למה תקוע לי בראש שפפלבון היה פותח. אולי הוא רצה להיות פותח? שויין.

Amir A 28 בינואר 2014

אהה! זכרתי שהיה משהו כזה:

http://sports.espn.go.com/mlb/spring2007/news/story?id=2808345

לתקופה קצרה מאוד הוא כן היה ברוטציה של הפותחים של הרדסוקס.

matipool 27 בינואר 2014

מעולה ומחכים . תודה .

אפריים 27 בינואר 2014

אחלה מדריך.
לא שזה יעזור להבדיל בין הזריקות בזמן אמת, אבל לפחות עוזר בהבנת השדר והפרשן…

Amir A 27 בינואר 2014

יעזור, יעזור. תאמין לי.

אפריים 28 בינואר 2014

אני רואה כבר שנים בייסבול.
שגרתי בארה"ב זה היה על בסיס יומי.
מה שאני לא יודע עד עכשיו כנראה כבר לא ייקלט :)

אכן אריאל, את הקרב-בול אני מזהה. אבל אז השדר מספר לי שזה איזה ספליטר או משהו כזה ואני מקבל בהכנעה…

נהנה מהמשחק גם בלי זה.

אריאל גרייזס 28 בינואר 2014

עם הזמן לומדים להבחין. הקרב בול הוא הזריקה שהכי קל לזהות, פשוט רואים את הכדור צונח לפני החובט. זריקה נוספת שקל לזהות היא הפאסט בול, אבל לא מצפיה אלא פשוט מהמהירות של הכדור – יש מד מהירות תמיד אחרי שזריקה נזרקת ואם הכדור מעל 90 מייל לשעה, זה כמעט תמיד יהיה פאסט בול (מעטים המגישים שמסוגלים לזרוק זריקה אחרת במהירות הזו).

Yavor 27 בינואר 2014

"ברגע ששחקן יצא מהמשחק הוא לא יכול לחזור אליו יותר."

זה נכון גם לשחקני הגנה?

Amir A 27 בינואר 2014

כן. למעשה אין דבר כזה "שחקני הגנה". כל שחקן משחק גם התקפה וגם הגנה.

אריאל גרייזס 28 בינואר 2014

למעט ה-DH, כמובן

Amir A 28 בינואר 2014

כמובן. למי שלא מכיר, DH היא עמדה שקיימת באמריקן ליג ולא בנשיונל ליג (שתי הליגות שמרכיבות למעשה את ה-MLB – מיג'ור ליג בייסבול). הסיפור של העמדה הזו פשוט. באופן מסורתי כל השחקנים צריכים גם להגן וגם לחבוט. אבל המגישים לא יודעים לחבוט, מה שגרם לזה ששחקן אחד (המגיש) היה נפסל בקלות. כדי להיפטר מגורם עויין רייטינג זה, באמריקן ליג הוסיפו שחקן – ה-DH – שרק חובט ולא משחק הגנה. ואילו המגיש בליגה הזו רק מגיש ולא חובט. בנשיונל ליג המגישים עדיין גם חובטים. כששתי קבוצות משתי הליגות נפגשות הכלל שתופס הוא לפי הקבוצה הביתית. כך, אם קבוצה מהאמריקן ליג מתארחת אצל קבוצה מהנשיונל ליג, המגיש שלה גם יחבוט.

ערן 27 בינואר 2014

מעולה, תודה!

בני 28 בינואר 2014

אני מניח שבפוסט על זריקות צריך לפחות להזכיר את הברייקינג בול

Amir A 28 בינואר 2014

ברייקינג בול זה שם כללי שבא לתאר זריקה שלא הולכת בקו ישר מהמגיש אל החובט. בפוסט הוזכרו שתי זריקות כאלו (הסליידר והקארב-בול).

אריאל גרייזס 28 בינואר 2014

עד כמה שאני יודע, ברייקינג בול זה שם אחר לקארב בול. סליידר זה סליידר.
ואם בשמות שונים עסקינן, שווה גם להגיד שיש את ה-אוף ספיד פיץ', שזה בדרך כלל שם לצ'יינג' אפ

אריאל גרייזס 28 בינואר 2014

אה, ועוד שם לקארב בול (ואחד החביבים עליי) הוא אנקל צ'רלי. אין לי מושג למה קוראים לו ככה

Amir A 28 בינואר 2014

ברייקינג בול זה שם כולל לזריקות, כפי שציינתי, וכולל גם את הסליידר:
http://www.baseball-reference.com/bullpen/Breaking_ball

יוסי האדום 28 בינואר 2014

בייסבול כבר נראה לי הרבה פחות משעמם…

זיגי 28 בינואר 2014

פוסט מעולה, והלינקים המשובצים בו מצוינים גם הם.
תודה אמיר.

S&M 28 בינואר 2014

נהדר. תודה. אשמח לקרוא עוד.

ששון 1 במרץ 2014

קצת באיחור, אבל אחד הטורים בעיברית הטובים על בייסבול שקראתי. תודה רבה לך על ההשקעה.

Comments closed