יחסים – אמיר אשכנזי

HJX

 

הרבה דיונים בדה-באזר סבבו סביב מערכת היחסים שבין הבעלים ובין השחקנים.  לא מזמן כתב דורפן

על היחס של ג'ון הנרי, הבעלים של ליברפול, לחוזה של הקבוצה עם סוארז.  בהקשר הזה מעניין ללמוד כיצד בארה"ב, מעוז הקפיטליזם, הצליחו שחקני הבייסבול להתמודד עם העוצמה הכלכלית של בעלי הקבוצות.

 כבר במאה ה-19 בתגובה לנסיונות של ספלדינג, הבעלים של השיקגו וויט סוקס, לשים קאפ על משכורות השחקנים קם ארגון השחקנים הראשון בבייסבול בהנהגתו של ג'ון מונטגומרי וורד.  The Brotherhood of Professional Baseball Players שם לעצמו מטרה להעלות את שכר השחקנים ובמיוחד להלחם ב – reserve clause אשר כבל שחקנים לקבוצה אחת למשך שנים רבות, גם אם החוזה עליו חתמו היה רק לשנה אחת.  סעיף זה קיים באופן סמוי גם כיום כאשר שחקנים צעירים כבולים לקבוצה אחת למשך 12 שנים לפחות (6 במיינורס ו-6 במייג'ורס) לפני שהם הופכים לשחקנים חופשיים.

 בתחילה נראה היה שהאירגון זוכה להכרה מהנשיונל ליג, כאשר בעלי הקבוצות הסכימו להפגש עם נציגיו ב-1887, אולם במהרה הסתבר שפגישות לחוד ופשרות לחוד.  חוסר הנכונות של הבעלים ללכת לקראת השחקנים הביא להקמת ליגת השחקנים ב-1890 אשר כללה הרבה מכוכבי התקופה ואשר נוהלה על ידי השחקנים עצמם.  נאמנים למאבקם כנגד בעלי הקבוצות, בליגת השחקנים היה קאפ על רווחי הקבוצות כאשר השאיפה היתה להגיע לשוויון עד כמה שניתן ולמאבקי אליפות צמודים.

התקווה היתה שמוצר איכותי (הרי מיטב השחקנים היו בליגה) ותחרותי (השוויון בין הקבוצות) יביא לעליונות על פני הליגות המתחרות, ובמיוחד הנשיונל ליג.  מהר מאוד הבינו השחקנים את מה שמבינים היום בקונצרנים כמו וולמרט וכדומה.  לצרכנים האיכות משמעותית הרבה פחות ממה שנדמה לנו

 הבעלים העשירים של הנשיונל ליג נקטו באסטרטגיה פשוטה והלכו ראש בראש עם הליגה החדשה.  קבוצות משתי הליגות שיחקו באותן ערים וסדר המשחקים של הנשיונל ליג אורגן בצורה כזו שמשחקים באותה עיר שוחקו באותו הזמן.  התוצאה היתה קטסטרופה כלכלית בעונת 1890 לשלושת הליגות הבולטות (גם ה- American Association פעלה באותה התקופה) אשר נאלצו להתחלק ברווחים בסך של מיליון דולר בלבד.  כמובן שהכיסים העמוקים של בעלי הקבוצות בנשיונל ליג איפשרו להם להתמודד עם האתגר הכלכלי בעוד השחקנים לא נהנו מאותה הפריבילגיה.  לאחר עונה אחת בלבד נסגרה ליגת השחקנים ונבלעה חזרה בנשיונל ליג.  ה- American Association גם היא נכנעה ללחץ הכלכלי והתמזגה לתוך הנשיונל ליג, שנותרה לבדה לקראת סוף המאה ה-19.  רק ב-1901 האמריקן ליג, שהייתה ליגת מיינורס עד אז, העבירה קבוצות לערים כמו בוסטון ופילדלפיה והחלה להחתים שחקני נשיונל ליג על מנת להתחרות בה.

 הליגה החדשה פתחה לשחקני הבייסבול אפשרות להאבק ב- reserve clause על ידי מעבר בין הליגות.  שחקנים מובילים כמו סיי יאנג, ג'ימי קולינס, וסם תומפסון ניצלו אפשרות זו ומצאו להם קבוצות חדשות.  הנשיונל ליג לא עברה על כך לסדר ותביעות משפטיות התעופפו בין הליגות.  המקרה המפורסם מכולם היה של נאפ לאג'וי.  כאחד השחקנים הבולטים בנשיונל ליג לאג'וי הרוויח במדי הפילדלפיה פיליס מהנשיונל ליג את שכר המקסימום של 2,400 דולר לעונה בשנים 1899-1900.  כשקוני מאק מהפילדלפיה אתלטיקס הציע לו לעבור ליגה בתמורה לשכר של 6,000 דולר לעונה לאג'וי לא חשב פעמיים.  המספרים האדירים שהוא הציג בעונתו הראשונה בליגה החדשה הביאו את קבוצתו הישנה, הפיליס, להשיג צו בית משפט שמנע ממנו לשחק בכל קבוצה אחרת בעיר פילדלפיה החל מעונת 1902.  מאק היה הוגן מספיק על מנת לאפשר ללאג'וי לשחק עבור קליבלנד מהאמריקן ליג וכך נאפ המשיך לשחק מלבד במשחקים שהקבוצה התמודדה בפילדפיה.

שמונה שנים מאוחר יותר נאפ בן ה-35 התחרה על תואר החבטות עם טיי קוב בן ה-23.  קוב שהוביל במירוץ לא שיחק בשני המשחקים האחרונים של העונה ואילו נאפ עלה לשחק בדאבל-הדר שסגר את העונה אל מול סיינט לואיס.  מסיבה לא ברורה המנג'ר של סיינט לואיס בחר להציב את שחקן הבסיס השלישי שלו רחוק יותר מהרגיל מהצלחת ונאפ סיים עם 8 חבטות, מתוכן 6 היו בבאנט (כשהחובט לא מנפנף את המחבט אלא רק מחזיק אותו במאוזן בתקווה שהכדור פשוט יפגע במחבט וזה יפול קרוב לצלחת).  נתון זה הספיק על מנת לתת לנאפ את תואר החבטות של העונה כשהוא גובר על קוב 0.384 מול 0.383.  בעקבות הסקנדל החליטה הספונסר של תחרות החבטות, חברת המכוניות צ'למרס, להעניק מכונית מדגם 30 לשני השחקנים ולא רק למנצח.

 הרנסנס שחוו השחקנים עם הליגה החדשה לא נמשך זמן רב וב-1903 שתי הליגות חתמו על הסכם שיתוף פעולה שכלל גם סעיף שחייב אותן לכבד את החוזים האחת של השניה.  נדרשה יותר מחצי מאה עד לנסיון המשמעותי הבא של השחקנים להתאחד ולהאבק על זכויותיהם.

 מרווין מילר היה כלכלן שצמח באיגוד עובדי הברזל.  עם השנים הוא הפך להיות הכלכלן הראשי של האיגוד והנושא ונותן מטעמו.  ב-1965 הוא נבחר לראש ארגון שחקני המייג'ורס, איגוד שקם בשנת 1953, כשזכה ב-489 קולות מתוך 625 מצביעים.  הוא המשיך להנהיג את האיגוד עד לשנת 1983.  בשנת 1968 חתם מילר על ה- collective bargaining agreement (CBA) הראשון בספורט המקצועני, אשר העלה את שכר המינימום בליגה מ-6,000 דולר לעונה ל-10,000 דולר.  ה-CBA של 1970 כבר כלל את התהליך של arbitration במקרים של מחלוקות בין הבעלים והשחקנים, הישג שמילר עצמו ראה כצעד החשוב ביותר בימים הראשונים של הארגון.

לראשונה ארגון שחקנים מקצועני החל לדרוש, ולהשיג, תנאי עבודה הזהים לעובדים במגזרים אחרים.  במאמר מוסגר אפשר למצוא דמיון בין הזכויות שמילר השיג לשחקנים אל מול הבעלים ובין הזכויות שפיטר גראנט, המנג'ר האגדי של לד זפלין, השיג ללהקה באותן השנים אל מול הפרומוטרים ומארגני ההופעות.  בשני המקרים המטוטלת החלה לנוע לראשונה לכיוון האמנים/שחקנים, והכסף הגדול החל לזרום לכיסיהם במקום רק לכיסים של הבעלים/מארגנים.

 אחד הנושאים המרכזיים עמם התמודד מילר היה ה- reserve clause העתיק, שהעניק לקבוצה שליטה על השחקן גם אם זה סיים את החוזה עליו חתם עם הקבוצה.  בשנת 1969 הקרדינלס חתמו על טרייד עם הפילדלפיה פיליס שהעביר מספר שחקנים בין שתי הקבוצות, וביניהם קורט פלוד, שחקן האאוטפילד של הקבוצה.  פלוד סירב לטרייד מסיבות שונות ומילר הודיע לו שארגון השחקנים מוכן לממן את המאבק המשפטי אל מול בעלי הקבוצות.  במכתב לקומישנר קון מה-24 לדצמבר 1969 כתב פלוד:  "אחרי 12 שנים במייג'ור ליג, אני לא חש כרכוש אשר ניתן למכור ולקנות כנגד רצוני.  אני מאמין שכל מערכת אשר מביאה לתוצאות שכאלו פוגעת בזכויות האזרח הבסיסיות שלי ואינה עומדת בקנה אחד עם החוק של ארה"ב.  אני מעוניין לשחק בייסבול בשנת 1970 ו מסוגל לכך.  קיבלתי הצעת חוזה מהפילדלפיה פיליס אולם אני מאמין שיש לי את הזכות לבחון הצעות ממועדונים אחרים קודם לקבלת החלטה.  לפיכך אני מבקש שתודיע לכל הקבוצות בליגה על עמדתי ועל כך שאני פנוי לעונת 1970".

 קון דחה את בקשתו של פלוד על בסיס ה- reserve clause ובתגובה תבע האחרון את קון ואת הליגה על סך של מיליון דולר בהתבססו על חוקי antitrust. האסטרטגיה של פלוד, לקשור בין היחס של הליגה לשחקנים ובין עבדות, לא הועילה לתיק במיוחד לאור העובדה שהוא הרוויח באותו הזמן 90,000 דולר לשנה.  לטובתו העידו ג'קי רובינסון והאנק גרינברג אבל לא שחקנים פעילים אשר נחצו בדעתם.  ב-1972 דחה בית המשפט העליון של ארה"ב את תביעתו של פלוד, אולם כדור השלג כבר החל להתגלגל.  כתוצאה מהזרקור שפלוד הפנה אל נושא הפרי איג'נסי חתמו הבעלים ואיגוד השחקנים ב-1970 על הסכם ה- 10/5 המאפשר לשחקנים הנמצאים בליגה לפחות 10 שנים כשמתוכן 5 השנים האחרונות באותה הקבוצה, להטיל וטו על כל טרייד השולח אותם לקבוצה אחרת.

 שלוש שנים לאחר התבוסה המשפטית של פלוד ניסו שני שחקנים נוספים, מסרסמיט ומקנלי, להשיג מעמד של פרי איג'נטס.  בניגוד לפלוד הם בחרו שלא ללכת במסלול המשפטי אלא פנו לבורר בלתי תלוי, צעד שהתאפשר להם בעקבות ה-CBA של 1970.  לאחר שמיעת העדויות החליט הבורר, פטר סייט, כי השחקנים אכן זכאים למעמד של שחקנים חופשיים וכי ה- reserve clause מעניק לקבוצות חידוש חוזה אוטומטי לשחקן רק לשנה אחת נוספת בלבד.  העידן שבו החוזה חודש אוטומטית ללא הגבלה כל עוד הקבוצה היתה מעוניינת בכך הסתיים.

 עדיין, הבעלים חיפשו דרכים להילחם בפרי איג'נסי ובזכויות שמנגנון זה העניק לשחקנים.  המקרה המפורסם ביותר היה ההתאגדות של הבעלים אשר נמנעו מלהחתים שחקנים מהפרי איג'נסי בשנים 1985-6-7.  מתוך 35 שחקנים שהיו במעמד של שחקנים חופשיים, רק 4 זכו לחוזים, כאשר שחקנים בולטים כגון קירק גיבסון ובוב בון (אבא של אארון בון, ההוא ששבר לאוהדי הרדסוקס את הלב ב-2003) כלל לא זכו להצעות.  ארגון השחקנים פנה שלוש פעמים לבוררים בטענה שהבעלים הפרו את ההסכם ביניהם, כאשר בפניה השלישית התביעה ציינה שהבעלים גם חילקו ביניהם אינפורמציה על מנת להגביל את משכורות השחקנים.  בכל המקרים הבוררים פסקו לטובת השחקנים ובשנת 1988 נקבע כי הבעלים יפצו את השחקנים בסכום כולל של 280 מיליון דולר.

 ההתנגשות הגדולה ביותר, והנודעת מכולן, בין הבעלים ובין ארגון השחקנים התרחשה בשנת 1995.  בעקבות המצב הכלכלי הקשה שאיים על קיומן של קבוצות משווקים קטנים, פנו בעלי הקבוצות לשחקנים עם תוכנית הצלה שכללה גם ארגון מחדש של חלוקת הרווחים בליגה וקאפ על משכורות השחקנים בין השאר.  אבל חוסר האמון שרכשו השחקנים לבעלים בעקבות ארועי שנות ה-80 הביא אותם לדחות את הצעת הבעלים.  דונלד פיור, נציג השחקנים, דחה את הצעת הבעלים בטענה שתקרת השכר היא הדרך של הבעלים לתקן את חוסר השוויון בין קבוצות הליגה שהם עצמם יצרו, וכל זאת מבלי שההצעה תביא תועלת כלשהי לשחקנים עצמם.

שני הצדדים לא הצליחו להגיע ל- CBA חדש והבעלים נמנעו מלהעביר 7.8 מיליון דולר לתוכנית הפנסיה של השחקנים כפי שהם נדרשו לעשות בחוזה הקודם.  כשועדה של הקונגרס נמנעה מלפסוק שהבעלים פעלו כמונופול הרגיש איגוד השחקנים כי לא נותרה לו ברירה מלבד שביתה שיצאה לדרך ב-12 באוגוסט 1994.  מספר הצעות נגדיות הועברו בין הצדדים אולם ללא הועיל וב-14 לספטמבר הודיע באד זליג, אז הקומישינר בפועל, על ביטול שאר העונה כולל הוורלד סרייס.  הערכות של צעד זה עמדו על הפסד כספי של 580 מיליון דולר לבעלים ו-230 מיליון דולר לשחקנים.  המאבק המשיך גם בזמן השביתה כאשר הבעלים מכריזים באופן חד צדדי על תקרת שכר והשחקנים מצידם מכריזים שכל 895 השחקנים בליגה שלא היו תחת חוזה הפכו לשחקנים חופשיים.  ב-26 בינואר הורה הנשיא ביל קלינטון לשחקנים ולבעלים לחזור לשולחן המשא ומתן ולהגיע להסכם עד ה-6 בפברואר אבל גם לחץ זה לא נשא פירות.

 עונת 1995 עמדה גם היא בסכנה והבעלים הודיעו שאם השביתה לא תסתיים יעשה שימוש בשחקנים מחליפים.  לא כולם בצד הקבוצות הסכימו עם צעד זה, כולל הבעלים של הבולטימור אוריולס שהודיע שקבוצתו לא תעשה שימוש בשחקנים מחליפים וספרקי אנדרסון, המנג'ר של הדטרויט טייגרס, שסירב לאמן שחקנים מחליפים.  השביתה גם גרמה נזק משמעותי לחוזי הטלוויזיה של הליגה כאשר ההערכה היא שההפסדים מאובדן חוזי הפרסום לליגה ולרשתות המקומיות של NBC ו-ABC עמד על 595 מיליון דולר.  כשנראה היה שהעונה אכן תתחיל עם שחקנים מחליפים פסקה השופטת סוניה סוטומאייר, כיום שופטת בית המשפט העליון של ארה"ב, כנגד הבעלים והשביתה הגיעה לסיומה לאחר 232 ימים.

 הנזק שגרמה השביתה לליגה מורגש עד היום.  ההשפעה החריפה ביותר היתה על המונטריאול אקספוס שחוו ב-1994 את עונתם הטובה ביותר והיו מועמדים לוורלד סרייס  הקבוצה מעולם לא התאוששה מהשפעת השביתה ולמעשה קרסה עד למעברה ב-2004 לוושינגטון כנשיונאלס.  המירקם העדין שבין האוהדים והספורט נפגע גם הוא כשבחלק מהאיצטדיונים השליכו אוהדים שטרות של דולר אל עבר השחקנים משחודשה העונה במחאה על מה שנתפס כתאוות הבצע של האחרונים.  אבל חשוב מכל, שני הצדדים הבינו כי יש להם אינטרס משותף לשמר את ה-CBA.  ה-CBA הנוכחי נחתם ב-2011, חודש לפני פקיעת החוזה הקודם, וצפוי לפוג בראשון לדצמבר 2016.  ההסכם מקיף נושאים רבים כולל מבנה הליגה, חלוקת רווחים, פנסיה, ביטוחי בריאות, מלחמה בסמים ועוד.

 בשנים הבאות הליגה פרחה כלכלית לעסק שהניב מעל 8 ביליון דולר ב-2013.  המשכורת הממוצעת של שחקנים בליגה עלתה מ-144 אלף דולר בשנת 1980 לשלושה מיליון ושלוש מאות ארבעים אלף בשנת 2010.  ארגון השחקנים במייג'ורס הוא אולי החזק מבין כל ארגוני השחקנים בספורט המקצועני, כפי שתעיד העובדה שמדובר בספורט היחידי מבין הענפים העיקריים בארה"ב בו אין תקרת שכר.  מעניין יהיה לעקוב אחרי הדיונים על ההסכם הבא ולראות כיצד מערכת היחסים בין השחקנים והבעלים בבייסבול תשפיע על ענפי הספורט האחרים ובעיקר הפוטבול.

 בפוסט הקודם הבאתי את הפואמה CASEY AT THE BAT והמגיב יהודה שאל אם יש תרגום לעברית.  באופן מפתיע מצאתי ברשת תרגום שכזה. תהנו.

איך לצלוח קמפיין נבחרת בשלום
KOP יקר, תעשו לו דגל

10 Comments

שחר ד. 16 במרץ 2014

כרגיל, הוספתי לי הרבה מידע שלא ידעתי, תודה אמיר.

אם אתם רוצים להבין את הבעיה שיש בליגה בלי תקרת שכר, אני ממליץ על סרט בסדרת הסרטים הקצרים של ESPN:
http://espn.go.com/video/clip?id=10433729

Amir A 16 במרץ 2014

מה שכן, מבחינת אלופות ליגת הבייסבול היא הליגה השקולה ביותר.

שחר ד. 16 במרץ 2014

על זה אפשר להתווכח (ולשים בראש את ה-NFL).

אחת הסיבות לעובדה שזו ליגה צמודה זה שבייסבול זה משחק שאתה חייב להיות בו טוב לאורך עונה שלמה, ובניגוד ל-NBA שקבוצה מובילה יכולה להוריד הילוך ולחזור בפלייאוף, בבייסבול האפשרות הזאת כמעט ולא קיימת.
הבעיה העיקרית עם אי קיום תקרת שכר, היא חוסר השוויון המוחלט בין הגדולות לקטנות. בהכללה, לקבוצות הקטנות אין כמעט סיכוי להגיע לפלייאוף באופן קבוע – רק בהבלחות מקומיות (ואז מישהו כבר ישלם יותר מידי על השחקנים שלהם).

אלון 16 במרץ 2014

מה זה קקטוס ושאר השמות מהשורת תוצאות ב espn?

Amir A 16 במרץ 2014

אלו משחקים של ה- spring training. הקבוצות נמצאות כרגע בדרום ומתחילות להתארגן לקראת העונה. במהלך התקופה הזו בנוסף לאימונים הקבוצות גם מקיימות משחקי ראווה אחת כנגד השניה או כנגד קבוצות קולג'ים או קבוצות מיינורס. ה- spring training מתקיים או בפלורידה, שם משחקי הראווה מאורגנים במה שמכונה ה- Grapefruit League או באריזונה שם הם מכונים ה- Cactus League.

אלון 16 במרץ 2014

תודה, זה רץ כל הזמן בין התוצאות של המכללות.

Zak 17 במרץ 2014

מעניין כרגיל, תודה. אפשר לומר שפלוד הוא הבוסמן של הבייסבול?

Amir A 17 במרץ 2014

שאלה טובה. במובנים מסויימים כן, למרות שהוא נכשל, ואפשר למצוא את ההשוואה בין שני המקרים בהרבה אתרים אחרים. מה שכן, הוא לקח את המקרה שלו לאזור של זכויות השחורים והעבדות, כך שהמשמעות של התביעה שלו היתה רחבה יותר ואולי זה בעצם מה שהפיל אותו.

סימנטוב 17 במרץ 2014

מעשיר, המון ידע יש לך כל הכבוד.
תודה!

Amir A 17 במרץ 2014

המון ידע יש לרשת (-:. אבל תודה בכל מקרה.

Comments closed