אנחנו כאן במזרח הרחוק (בעקבות רעידת האדמה ביפן)

פוסט מאת ארז ברויטמן (טאיוואן)

(צילומים: רויטרס)

העתק תעודת זהות, חותמת אישית, כסף מזומן, כרטיס קופת חולים, מים לשתייה, קופסאות שימורים (ו/או מזון יבש), טלפון נייד ומטען, תמונות של בני המשפחה, משרוקית, נייר טואלט, תרופות, פנס וסוללות, סכו"ם ופותחן.

זו לא רשימה למחנה קיץ של הצופים, אלא אחת הגרסאות הרשמיות של ערכת חירום לאסונות טבע שהרשויות ביפן ממליצות לכל אזרח להחזיק בביתו ובמקום העבודה/לימודים שלו, למקרה שרעידת אדמה, טייפון או דצ"כ עד"ש באח"ב אחר יכו באיזור מגוריהם. ביפן, המלצות כגון אלה לרוב גם מיושמות על ידי האזרחים, שקודם ימלאו אחרי הוראות ורק אחר כך, אם בכלל, יתפנו לשאול למה ומדוע.

כך שלא מאוד מפתיע שאחת מרעידות האדמה החזקות בהיסטוריה, וצונאמי עצום בעקבותיה, גרמו למספר קרבנות נמוך יחסית. היפנים פשוט יודעים להפיק לקחים וללמוד מטעויות כדי לא לחזור עליהן בעתיד. התגובה אחרי אסון תהיה ניסיון למנוע את הישנותו, או לצמצם את נזקיו בפעם הבאה, ולא לחפש למי להפנות אצבע מאשימה על מנת שניתן יהיה להשקיט את המצפון, ולהעמיד פנים שהכל חזר לסדרו ואין מה לדאוג להבא.

בשנות שהותי בטאיוואן יצא לי להכיר לא מעט יפנים, ולהיחשף תכופות לתרבות ולחדשות מארץ השמש העולה. בין טאיוואן ויפן יש יחסי קרבה הנובעים מסיבות גיאוגרפיות, היסטוריות (יפן שלטה כאן במשך חמישים שנה עד מלחמת העולם השנייה) ותרבותיות (ההשפעה היפנית חזקה מאוד – בתרבות, צריכה וניהול, במוסיקה, בלבוש של הצעירים, במזון ועוד) ולכן חדשות מיפן תופסות כותרות ראשיות וזוכות לסיקור רחב, בטח במקרה של אסון טבע כמו זה שהתרחש בסוף השבוע.

 

ב-1923 התרחש ביפן רעש אדמה שגבה את חייהם של למעלה ממאה אלף אנשים. ב-1995 רעידת האדמה בעיר קובה הביאה ליותר מ-6000 קורבנות. קשה להשוות בין רעידות אדמה, כמו שלמדתי בשהותי כאן (טאיוואן, בלי עין הרע, מתברכת גם היא בפעילות סיסמית מרובה), שכן העוצמה בסולם ריכטר לא מספרת את כל התמונה – מיקום מרכז הרעידה ועומקו משפיעים לא פחות.

עם זאת, ניתן בהחלט לראות שבכל הקשור לדברים שאפשר למנוע (ולא, עצירת גל ים ענקי שדוהר קילומטרים לתוך היבשה זה משהו שהמדע עדיין לא פתר), ישנו שיפור מתמיד וישנן תוצאות. פרט ללמידה מטעויות, ייתכן שסיבה אחרת לכך היא שגם בטאיוואן, כמעט כמו ביפן, אם ישנם מחדלים האחראים להם כמעט תמיד יקחו אחריות אישית ויתפטרו (או אפילו יתאבדו, במקרה הקיצוני), ולא ינסו למשוך זמן ולהעמיד פנים שהכל בסדר. טובת הכלל לרוב תהיה מניע חזק יותר מטובת הפרט, גם אם זה נובע מדאגה לשמך הטוב או לשם הטוב של משפחתך/המעסיק שלך, ולא מאלטרואיזם.

דוגמא מטאייואן: בשבוע שעבר פרצה דליקה במועדון לילה בטאיג'ונג, העיר השלישית בגודלה בטייוואן, בזמן שהיה מלא בלקוחות. תשעה אנשים נספו כתוצאה מהשריפה, שפרצה ככל הנראה בשל דביל שהחליט שיהיה מגניב לבצע מופע פעלולים באש בחלל הסגור, כולל יריקת אש אל עבר התקרה, שהייתה עשויה מחומר דליק, שהפך תוך שניות ספורות את המועדון למלכודת אש.

המועדון הוא מוסד ותיק ופופולרי, שעבר את כל בדיקות הבטיחות בשנים האחרונות, והחזיק בכל האישורים הדרושים. החקירה עדיין בעיצומה, אולם סגן ראש העיר (ומדובר בעיר של 2.6 מליון איש) ועוד בכיר בעירייה הגישו את התפטרותם ביום שלמחרת השריפה, שכן העניין היה באחריותם, גם אם לחלוטין לא באשמתם הישירה. מקרה חמור מעט יותר של שריפה באיזור המזרח התיכון לא הביא, למיטב ידיעתי, לאיזו התפטרות של הנוגעים בדבר.

כמובן שיש צדדים אחרים למשוואה הזו, שבמקרים רבים מבטלים לחלוטין את האפקט החיובי של תרבות העבודה והנימוס. היפנים, במחילה על ההכללה, הם פסיכים. הם עובדים המון, משקיעים את כל כולם בעבודה, וחיים בתרבות שהיא מן יצור כלאיים של המסורת היפני, התכחשות מוחלטת למסורת היפנית (בעקבות טראומת מלחה"ע ה-2) והתרבות המערבית.

התופעות החברתיות שאני שומע עליהן מחברי היפנים מציגות מדינה עם בעיות עמוקות בכל הנוגע ליחסים בעבודה, בתוך המשפחה ובין גברים ונשים. קטע וידיאו ששודר אתמול בחדשות היווה דוגמא לכך: צילום של חנות באמצע רעידת האדמה מראה את המוכרים מנסים נואשות לסדר את המדפים שלא יקרסו, ולהרים את מה שהספיק לפול על הרצפה.

הנאמנות למקום העבודה והמחשבה כיצד תיראה בעיני הבוס וחבריך לעבודה הצליחה לדכא אפילו את יצר ההשרדות, שאמור לגרום לך לנוס על נפשך באמצע רעידת אדמה של 8.9 בסולם ריכטר, במקום לסדר מדפים. 

איצטדיון הבייסבול במינאמיסומה. אחרי

*

ובזווית הישראלית, אותי מעניין מי יהיה הטמבל הראשון שיאמר "יש דין ויש דיין", בעקבות הכתבה הזו שהתפרסמה בשבוע שעבר (שימו לב באיזו מדינה אחוזי התמיכה הנמוכים ביותר)

*

טאיוואן נגד ירדן / ארז ברויטמן (טאיוואן)

אולי בפעם הבאה
ואז, פתאום, זה אצלך בבית

6 Comments

moby 12 במרץ 2011

כבוד ליפנים ולסדרי העבודה שלהם הצד השני של המטבע הוא שיפני לא יעזור למשל לכבות שריפה במפעל שלו כי יש אנשים שזה תפקידם (זה טוב ורע). כמו כן המחשבה החופשית ויכולת אילתור לא תמצא שם (ואת זה הם מעריכים בישראלים).
ולשריפה בארצנו…
פשוט אין אשמים זה לא אני זה ההוא… זה לא אני זה התקציב… אני אמרתי לאוטובוס לא לעלות זה הם שאישרו את העליה…
היות ואין נהלים ואין דרכי פעולה קבועות גם אין אשמים. אם מאלתרים אז הרבה פעמים מצליחים (אם אתה מוכשר) ולעיתים לא.
אגב ילד ברח מבית ספר לעשן נרגילה (שאולי גרמה לשרפה) למורה, למנהל ולשומר בית הספר שלום.

דניאל 13 במרץ 2011

ארז, מעולה.

גמל (סתם גמל) 13 במרץ 2011

זה ההבדל בין אשמה לבושה

D! במולדת 13 במרץ 2011

זוית נהדרת.
ואפרופו אני מכיר יפנית שחיה פה ומחזיקה תיק עם כל הציוד שהזכרת גם כאן.

מנג-שנג 13 במרץ 2011

יש דין ויש דיין

ניר 13 במרץ 2011

אני לא שמעתי מישהו אומר דבר כזה בישראל, גם לא בפורומים היותר נמוכים (אבל סימפטי למשאלה שמישהו כן יגיד משהו ותוכל להרגיש נאור בין פרימיטיבים). בארה"ב מצד שני אני רואה לא מעט אדיוטים שמזכירים את פרל הארבור.

אשר לסקר המחכים, ברכות ל"הארץ" ואכן יש להשתבח בפרי עבודתו המסורה. אני סקרן מה היתה התוצאה של סקר כזה לגבי עמים ב 1930, נגיד, ומה היינו אמורים להסיק מזה.

Comments closed