החמצה – איתי סממה

"זה עבר, זה נעלם, כלומר, שקע, כי תמיד נשאר לך משהו בעומק, הייתי אומר.. איזו מועקה כאן, על החזה!." (פלובר)

הכל היה יכול להיות אחרת הוא אמר והשפיל את מבטו. אם רק הייתי מצליח לבטא את מי שאני באמת ומתנהג כרגיל, כל התמונה הייתה משתנה במאה שמונים מעלות והחיים שלי היו עולים על מסלול אחר לחלוטין מזה שבו הם נמצאים עכשיו. אין יום שאני לא חושב על הרגע הזה הוא הוסיף ואמר, אינספור פעמים ניסיתי לשנות את אותה החלטה מתוך מחשבה שאולי יש שביב של תקווה שאם אנהג קצת אחרת הכל יסתדר.

אבל לא משנה באיזו דרך פעלתי, עדיין המצב נשאר על כנו. ועכשיו, כל מה שנשאר מכל הסיפור הזה זו מעין תחושת החמצה, שכל פעם שהיא צפה ועולה מזכירה לי איזה חיים היו יכולים להיות לי.

*

כשהוא סיים את דבריו, ניסיתי להבין את אותה תחושת החמצה עזה שאותה הוא תיאר, ואת המקום הנכבד שהיא תופסת בחייו של כל אחד מאיתנו. העניין עם אותו רגש חמקמק ומורכב חשבתי לעצמי, זה שהוא מעמת אותנו עם ההבנה הכואבת והקשה שאין לנו באמת שליטה מלאה על איך החיים שלנו יראו. אנחנו יכולים אלפי פעמים לנסות להחזיר את הגלגל לאחור, ולדמיין אינספור סוגי תסריטים שונים בראשנו שבהם דווקא הפעם אנחנו מצליחים לומר את אותו משפט שיגרום לנו להגיע לאותו יעד נכסף. אבל ב"חיים עצמם" כל זה לא באמת משנה ומועיל, לאור העובדה שברגע שהתחלת ללכת בדרך מסוימת לפעמים הדבר היחידי שנותר לך זה להמשיך ולצעוד עליה, מבלי כל יכולת לשנות כיוון ולחזור חזרה אחורה.

*

בנוסף לכך, יש פעמים בחיים שבהם תחושת ההחמצה מופנית דווקא כלפיי אירועים שכבר ברור לכולנו שאין לנו איך לשנותם. לדוגמא, שמסתכלים על תחושה זו דרך ההתבוננות בספורט ועל העובדה שלמרות שבמרחב זה אין באמת שום אפשרות ממשית לנסות ולפעול קצת אחרת, היכולת להכיל ולקבל את אותו מאורע שהתחולל בו היא לא בהכרח יותר פשוטה. בתום אחד המשחקים של הילדים שאותם אני מאמן ניגש אליי אחד ההורים, "אני חייב לשתף אותך במשהו" הוא אמר. וסיפר איך לפני 20 שנה שהוא היה שחקן נוער הוא עמד על הקו בשניות האחרונות במשחק נגד הפועל באוסישקין, והחטיא את שתי זריקות העונשין שהיו יכולות להדיח את הפועל מהגביע.  "עד היום אני לא מבין איך החטאתי את אותן זריקות" הוא הוסיף ואמר, "הייתי קלעי של תשעים אחוז מהעונשין וזה היה אמור להיות הרגע הכי גדול בקריירה שלי".  ניכר היה שלמרות העובדה שעברו מאז 20 שנה, אותו אירוע עדיין יושב על אותו אבא שעד לפני כמה רגעים עמד ומחא כפיים בהתלהבות לבנו הקטן.

*

אך אותה תחושת החמצה לא רק מכבידה על אותם ספורטאים שהיה להם רגע אחד בודד בקריירה שלמה שבו הם יכלו לקנות את עולמם, אלא גם על כאלו שבמסגרת הקריירה שלהם זכו בכל תואר אפשרי. בסרט המופלא של HBO  המתאר את המאבק הספורטיבי האלמותי בין לארי בירד למג'יק ג'ונסון, מדבר בירד על אותו הפסד בגמר המכללות למג'יק ג'ונסון ומישיגן סטייט. "זה עדיין כואב הוא אומר", וניכר דרך שפת גופו והאופן שבו הוא מדבר על אותו הפסד שקרה לפני ארבעים שנה, שהפצע עדיין לא לגמרי הגליד. למרות שמאז אותו משחק חווה בירד אינספור רגעי שיא והפך לאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. כי כנראה שלא משנה לאיזה מחוזות נגיע בחיים שלנו, בתוך כל אחד מאיתנו  ישכון איזה רגע או שניים  שבעת היזכרותנו בו, ליבנו יצבוט בחוזקה ומעין תחושת עצבות ופספוס תאפוף את גופנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(כמעט) כמו אליפות
על מה לא מדברים

One Comment

Matipool 14 בנובמבר 2015

לגמרי .
זה החלק השני מתוך טרילוגיה ?

Comments closed