ריצה זה לא רק תחביב – לירון תמאם

הרגליים יכולות, האתגר קיים, אז למה לא לרוץ?

אני קם בשש בבוקר, מכין לעצמי קפה שחור, לובש בגדי ספורט, נועל נעלי ריצה, שם על היד שעון מיוחד ויוצא לרוץ במסלול שאני קובע לעצמי את המרחק שאני אמור על פי תכנית האימון, חוזר הביתה, עושה תרגילי שחרור, מתקלח ומתחיל את היום, בערב עושה שוב תרגילי כוח ומתיחות.

ככה כל יום בריטואל שחוזר על עצמו.

זר לא יבין

מדי פעם, אני שואל את עצמי למה אני עושה את זה, למה בן אדם נורמטיבי בעיקרון, לא חורג יותר באופן מוגזם מהמיינסטרים, אחד כזה שדי משלים עם מה שיש לו וטוב לו עם זה, החליט בוקר אחד להוסיף לרשימת התחביבים הלא ארוכה שלו גם ריצה ואני לא מדבר על ריצה של 2-3 ק"מ במכון כושר אלא על ריצה של 10 ק"מ ומעלה, וכעת גם נמצא בהכנות לקראת המרתון הראשון בחייו. לא מדובר בריצה שמטרתה לשמור על כושר או לצאת "גבר" ולהתהלך כמו בפרסומת לחיים בריאים שנגמרת תמיד בהתקף לב מפתיע. גם לא מדובר בריצה במטרה להרזות, זה עבר לי מזמן.

אני רץ מאותן סיבות שאני עושה דברים אחרים בחיים, עובד, ישן, קורא, כותב, אוכל. זה כבר נתפס כמו חלק בלתי נתפס מהחיים. בדיוק מאותה סיבה שמטפסי הרים בוחרים לטפס על כל הר אפשרי, למה? כי הוא שם. אז יש מסלולי ריצה בכל מקום, הרגליים יכולות, האתגר קיים, אז למה לא לרוץ? מי שאמר שתחביב צריך להיות כרוך בישיבה בבית או בטיול בהרים? אפשר פשוט לרוץ. אם חושבים על זה, לא צריך הרבה בשביל זה, נעלי ריצה, בגדי ספורט ורגליים בריאות. כל השאר הדברים הן תוספות. אני רץ בכל יום כמעט, לפי התוכנית, ובכל מזג אוויר. מה שאומר שהמחויבת שלי נמדדת לא בימים שזה נוח אלא בימים גשומים וקרים או חמים ולחים, בימים בהם היציאה מהשמיכה נראית כאופציה הכי פחות מלבבת. כשעושים את זה מבינים עד כמה הריצה היא חלק מהותי מהחיים. זר לא יבין את זה.

איך הכול התחיל בעצם

התחלתי לרוץ במסלולי ריצה לפני חמש שנים. קודם לכן רצתי על הליכון בחדר כושר, מה שאני לא מחשיב ממש כריצה. רצתי בעיר הולדתי חולון לא מתוך כוונה לפתח את הריצה כתחביב שלי ולא מתוך רצון לשמור על כושר אלא יותר מתוך סיבות נפשיות אישיות. אומרים שאין כמו פעילות ספורטיבית בשביל לשחרר אנרגיות רעות ודיכאוניות מהגוף, ולמען האמת זה נכון. כשהעניין נפשי נפתר נשארתי עם הריצה בתור תחביב.

עם הזמן בחרתי להשתתף במרוץ של 10 ק"מ במכבייה שנערכה באותה שנה (2013). אחרי שראיתי מה טוב, התחלתי לקחת את התחביב ברצינות רבה יותר. כשלוקחים את הריצה בצורה רצינית יותר זה אומר שצריך להשקיע בה יותר זמן ויותר כסף. זה אומר לרכוש נעליים מתאימות, בגדים, להירשם למרוצים, להתאמן יותר ימים ויותר שעות. הצבתי בפניי מטרה, עד גיל 40 לעשות מרתון. רצה הגורל והגעתי לברלין לירח דבש עם אשתי בימים שלפני המרתון שנערך בעיר. אחרי שראיתי את שמחת המשתתפים בסיום המרתון, החלטתי לקצר תהליכים, ובמקום לחכות 4 שנים עד המרתון הראשון, קבעתי מועד חדש, תוך שנה.

שלא יהיה ספק, אני מאמין בתהליכים ולא מתחבר לקונספט של "זבנג וגמרנו" , אך האמנתי אז ואני מאמין היום שתהליך עבודה של שנה פלוס, ולפני כן כמעט שנתיים של ריצות במרוצים קצרים יותר, אמורים להספיק לריצת מרתון, בהנחה ועושים את התהליך בצורה חכמה.

לסיפור הזה אין סוף מושלם כמו באגדות, אם אתם מצפים לו, בסיומו של דבר לא הצלחתי להיכנס לרשימת המשתתפים של מרתון ברלין (ניתן להירשם דרך הגרלה או בתשלום), אז בחרתי לשנות יעד ולהתכונן למרתון טבריה 2016, חצי שנה מאוחר יותר. אולי אין שם חומה ואתרים היסטוריים אחרים, אך אולי אמצא שם את הקפיטריה המדוברת.

במשך למעלה משנה אני עובד עם מאמן בשם קובי צבילה, אליו הגעתי בהמלצתה של אחותי. קובי הוא איש מיוחד שקצרה היריעה מלספר על הניסיון והיכולות שלו בעולם הריצה. העבודה עמו החלה בתכונית אימון חודשיות ועם הזמן עברנו לתוכניות שבועיות שמלוות בשיחות יומיומיות. לצד תוכניות ריצה, יש עבודה על תרגילים בבית, טיפולים, ועוד. בשלב הזה כבר בלתי נמנע מלהרגיש ספורטאי לכל דבר. אומנם בניגוד לספורטאים אחרים לא התחלתי בכך בילדות והפקדתי את כל ילדותי בידי עולם הספורט והתחרות, אך מבחינת סגנון חיים בהווה, זה לא שונה ברמה מהותית. אימונים יומיומיים, תזונה, שינה, ויתור על דברים רבים, מחשבה תמידית לגבי האימון או המרוץ הבא. למביטים מהצד זה יראה כמו שיגעון, למי שבתוך העניין, זה מהותו של תחביב כמו ריצה.

מה שיפה בתחביב שכזה, בוודאי אם מחויבים לדרך ולרעיון, שהכל מדיד, אי אפשר לשקר, אי אפשר לבלף. אם מתאמנים נכון ובצורה עקבית, אפשר לראות רף התקדמות. פה ושם יהיו נפילות, כי בכל זאת מדובר בגוף האדם ובתנאים סביבתיים שונים, אך לאורך זמן רואים התקדמות בקצבים, במרחקים וברמות הקושי כך פתאום ריצה של 21 ק"מ היא כבר לא קשה ואפשר לסגור ק"מ בפחות מחמש דקות וכן הלאה. אלה הדברים שמבדילים בין תחביב כמו ריצה לתחביב אחר, היא דורשת יותר אך היא מאפשרת ליהנות מהישגים ברמה הרבה יותר גבוהה בזכות העובדה שהיא מדידה.

הרבה יותר מתחביב

מי שבוחר לרוץ מתוך רצון לשמור על כושר או לרזות, אז סביר להניח שמתישהו זה ייעלם לו, הוא יגיע לתוצאה ויפסיק או שיבואו דברים אחרים שיתפסו לו את הזמן והוא כבר לא יצא לרוץ. מי שבוחר את זה בתור תחביב ומעבר לכך, צריך לדעת שמדובר בתהליך מתמשך שלא נפסק, תהליך שמכניס לתוכו אלמנטים פיזיים מן הסתם, אך גם נפשיים ומחשבתיים. היכולת לחשוב כמו ספורטאי גם אם לא מדובר בספורט מקצועי ובמקצוע לחיים, המנטרות של ספורטאים אודות הניצחון והדרך יופיעו כל הזמן ובו בעת כל הזמן תלווה מהצד המחשבה מה יהיה על האימון הבא ומתי נתחרה שוב.

אני כותב על כך בתקופה האחרונה לא מעט, מהסיבה הפשוטה, אני נמצא בתוך התהליך. לפעמים ביני לבין עצמי, אני תוהה אם אני רץ שמספר את הסיפור שלו או כותב שיוצר לעצמו סיפור בשביל שיהיה לו מה לכתוב. ככל שאני רץ יותר אני מבין שהריצה היא הסיפור והכתיבה רק מתעדת אותה. בסוף התהליך כשאחצה את קו הסיום של מרתון טבריה, אחשוב בוודאי מתי האימון הבא, למה. כי זה כבר חלק ממני או כפי שאומרים מטפסי ההרים, כי זה שם.

***

מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.

 

 

הספורט והאנושיות
הוא לא סנה

20 Comments

מיכאל 19 בנובמבר 2015

כל שבת מבטיח לעצמי ששבוע הבא אני מתחיל, כמובן בהדרגתיות, לרוץ. היו כמה הפסקות מוצלחות (גג שבועיים ) בהן הצלחתי לממש את ההבטחה. תודה, עשית לי חשק להמשיך להבטיח לעצמי..

גילי פלג 19 בנובמבר 2015

בעיקר גרמתי לי לקנא. אני בדיוק בתקופה מחורבנת מבחינת התחושה הפיזית שלי- יושב בבית עם גב תפוס, לא בכושר בשיט, מרגיש זקן ולא יודע איך לצאת מזה. כל שבוע אני אומר, יאללה, שבוע הבא אני עושה משהו, תרגילון קטן, ריצונת- גורנישט. נרשמתי לחדר כושר ו.. יוק. אתה יודע מה, אני מרגיש שהפוסט הזה שלך דווקא מעודד אותי, פתאום זה נראה פשוט, כמאמר המשורר ( תרתי משמע.. )- לובש בגדי ספורט, נועל נעליים ויוצא לרוץ. תחזיקו לי אצבעות…

Freddy Wr.Up 19 בנובמבר 2015

ריצה הייתה סוג של תחביב עבורי לכמה שנים עד שהרגליים כבר כאבו מדי וגיליתי שאני גם לא ממושמע מספיק לצאת מהמיטה.
זה גם הפך למשעמם , חדגוני ולמשהו שלא עובד על מספיק קבוצות שרירים.

עברתי ל HIIT. בבית על השטיח בסלון או בחוץ בחצר. בלי מכשירים, בלי, משקולות. בכל מזג אוויר, בבית או בנסיעות. קפיצות, סקווטס, ברפיז, פלאנקים, שכיבות סמיכה בכל מיני וואריאציות. אחרי 30 דקות אני על ארבע על השטיח נוטף זיעה, מתנשף בכבדות וכל השרירים מאומצים. לרוב עובד לפי סט תרגילים שבניתי לי, לפעמים מוצא איזה סירטון ביוטיוב ועובד איתו. עשיתי INSANITY (למי שמכיר) פעמיים ומתחיל את השלישית.

צורת האימון הכי טובה שהייתה לי אי פעם. גם מבחינת המאמץ, גם הגמישות בזמן והמקום, אי צורך במכשירים ומשקולות, אפשרויות הגיוון, התוצאות (הרגשה וגוף), העיניין – הכל.

לא אחזור לריצה.

Matipool 21 בנובמבר 2015

פרדי – אתה יכול לפרט קצת או לתת קישור לסרטון בנושא ?
מעולם לא שמעתי על זה .

אופיר 20 בנובמבר 2015

הבונוס הגדול במעבר מריצה "רצינית" לסתם ריצה למטרות בריאות ואושר היה הפסקת החפירות על ריצה לסובבים אותי.

D! פה ועכשיו 20 בנובמבר 2015

:)

אלכס דוקורסקי 20 בנובמבר 2015

לירון, נהניתי לקרוא. הרבה בהצלחה בטבריה!
אגב, גם בטבריה, ולאורך חלק ממסלול הריצה בעמק הירדן, ישנם לא מעט אתרים היסטוריים.
היסטוריה שונה מברלין (לא נמצא כנראה היסטוריה זהה, או אפילו דומה, בשום מקום), אבל בכל זאת היסטוריה…

רומן 20 בנובמבר 2015

אני גם אוהב לרוץ, זה מאפשר לי עוד קצת למשוך את האפשרות לשחק כדורגל עם ילדים לפני שאני עובר למגרשים של הזקנים וגם זה כיף, נותן הרגשה טובה בסוף ומשחרר לחצים.
אבל דבר אחד אני לא מבין, מה הקטע לרוץ במירוצים עם המון אנשים, זה סתם צפוף ומגעיל, לא מבין את ההנאה, זה כמו ללכת בצעדה, כשאפשר לטייל לבד בכיף

איתן 21 בנובמבר 2015

זה כמו להגיד למה ללכת למגרש כדורגל,צפוף, לא הגייני ,אנשים צועקים לך באוזן אתה חוזר עם בגדים מסריחים מסיגריות,קונה נקניקית חתול רחוב ב30שקל שאתה יודע שמחר לא תגיע לעבודה כי כל היום תשלשל אותה…אבל עדיין אנשים עושים את זה בהמוניהם במקום לראות בטלויזיה כשאתה עם תחתונים חולצת סיום מסלול ,בירה ומזגן
זאת ההרגשה של להיות שם שזה קורה בלייב,לחוות את האווירה או לבוא למשחק עם חבר'ה של 10 איש או יותר שזה הרגשה אחרת…

ויספרו לך אנשים שהם יעדיפו לחוות משחקים שוב כמו מנצסטר באיירן והגול של שרינגהאם מאשר חתונה או יומולדת\ הולדת בן….
לא ידוע אולי זה איזה מנגנון פרימיטיבי-אבולוציוני בבני האדם

רומן 21 בנובמבר 2015

נו, זה סוג אחר של חוויות.

YG 20 בנובמבר 2015

יפה יפה. שיהיה המון בהצלחה בטבריה, שפעם קראו לו ״מרתון הכנרת״.

כתבת ״זר לא יבין״ וזה החזיר אותי כמה שנים אחורה לאחת הכתבות הכי טובות על ריצה בעברית
http://bc-running.com/bcrunning/?p=540

אלכס דוקורסקי 20 בנובמבר 2015

מאמר נהדר ופשוט כיף לקרוא אותו.

מאיר (חדש בשכונה) 20 בנובמבר 2015

אל תקרא לזה תחביב. אתה מקצוען ללא העניין הקטן הזה שנקרא כסף☺.
כל בוקר לפחות עשרה קילומטר, יש להניח בין 40 ל-50 דקות, בנוסף לאימונים אחרים בערב, הלוואי על ספורטאינו.
כנראה שבגילך הגוף לא צריך זמן התאוששות…
כמי שמבוגר ממך בהרבה שנים אוכל לאמר לך שגם אחרי 20 שנה של עשיית ספורט, הגוף והנפש קוראים לך להזיז אותם אם לא התאמנת מספר ימים.
מעריץ את יכולתך לרוץ בבוקר, אני הייתי עושה זאת רק אם המיטה היתה מצטרפת אלי.
עד לפני מספר שנים הייתי מקפיד לחזור מהמשרד הבייתה בריצה של כ-6 קילומטר בשעות הערב פעמיים בשבוע. מתגעגע לזה, אבל במקום זאת רצים במכון או הולכים בשיפוע משמעותי לשמירה על הברכיים. הכל טוב.
מקווה שהפוסט הזה יגרום למה שיותר קוראים לסגל לעצמם פעילות ספורטיבית כלשהי, אף כי האולטימטיבית היא הריצה שהיא הבסיס לכל ספורט כמעט.
הצלחה במרתון!

יורם אהרוני 20 בנובמבר 2015

יש כאן המון דברים שאני מזדהה אתם. השתתפות בפעילות גופנית או בספורט אסור שתהיה למטרה כלשהי. היא צריכה להיות חלק מאורח חיים. שנים רבות רצתי ואין לי הסבר למה עשיתי זאת. זה היה צורך פנימי. היום אני כבר לא יכול לרוץ בשל מצבי ברכיי אז אני מבצע פעילות גופנית אחרת, בעיקר הולך ורוכב על אופניים. אני מברך את הכותב על החלטתו להשתתף במרתון טבריה. לא מבין למה אנשים מנסים להיכנס בהגרלה למרתונים בחו"ל בשעה שיש שלושה בארץ שכל אחד יכול להשתתף בהם. השתתפתי 5 פעמים במרתון, כולן במרתון הכנרת (חמשת המהדורות הראשונות). כמו כן טוב מאד שהוא מתאמן בהדרכת מאמן. אני לא מכיר את הדילמה של לצאת לריצה או להישאר תחת השמיכה החמה. מכיר רק את הציפייה שיעלה כבר השחר ואוכל לצאת לפעילות. הפסקתי עם המרתונים לפני יותר מ-30 שנה כי הרגשתי שהמרחק גדול מדי בשבילי. הגוף שלי לא בנוי לכך. עשו לי בדיקה במחלקת המחקר בוינגייט ונמצא שיש לי שני שליש סיבים לבנים בשריר שלמרתוניסטים יש בו בדרך כלל שני שליש סיבים אדומים. המרתון השנתי בכנרת הכניס אותי למסגרת אימונים אך גם אחרי שהפסקתי עם המרתון המשכתי להשתתף במירוצים למשך יותר מעשר שנים ואחר כך עברתי לריצות של עד חמישה ק"מ וכאמור כיום אני נהנה לרכוב על אופניים וללכת.

ג'וש 20 בנובמבר 2015

מרתוניסטים סובלים לרוב מטרשת עורקים.
אז למה אנשים רצים מרתון? כי כולם רצים , או כי הושפעו מהספר "נולדנו לרוץ".
רוב המתאמנים לכך גם נפצעים לזמן ארוך.
אין צורך נפשי או פיזי לרוץ מרחקים כאלה ואף מחקר גם לא תומך בכך. 5-10 ק"מ הם האידיאל.
וכותב את זה מי שספורט הוא דרך חייו, וכן גם אני רץ…

האינטרנט מוצף בטקסטים אישיים של חוויות מתאמני מרתון. עייפתי לקרוא אותם.

ניר 21 בנובמבר 2015

נהניתי לקרוא, אבל לא הסכמתי עם הסיום. הרבה אנשים מתחילים בשביל בריאות וכושר ונשארים בריצה. אני התחלתי בשביל הבריאות והדיאטה, ירדתי 10 קילו ולא החזרתי אותם מעולם, והמשכתי לרוץ – כבר חמש שנים.

איתן 21 בנובמבר 2015

ריצה הייתה אחת האהבות שלי עד שהגיעה הפציעה ,כבר 3 וחצי חודשים של דלקת בגיד POSTERIOR TIBIALIS.
והחיים הם כמעט גיהנום…

אלכס דוקורסקי 21 בנובמבר 2015

החלמה מהירה

איתן 21 בנובמבר 2015

תודה אלכס,אתמול התחלתי פיזיוטרפיה, לא עזר כלכך , אבל אולי ייצא משהו מהפיזיוטרפיסטית החמודה ;)

Comments closed