מסכה – איתי סממה

"תראי אותם" הוא אמר לה בעודו לוגם במתינות מכוס הקפה שבידו. "כולם פה זהים אחד לשני- הלבוש, התסרוקת ואפילו צורת ההליכה הנמרצת והמודעת לעצמה, כאילו הם יצאו מאותו פס ייצור שגרם להם לשים תחפושת  אחידה ונטולת כל גוונים ". הוא הניח את ספלו והמשיך, " פעם, היו רגעים שבהם נחשפתי לאותו גרעין של פנימיות שמייחד כל אחד מאיתנו, וזכיתי להכיר את מה שבאמת שמסתתר בנפשו של מי שפגשתי. אבל היום, כולם כל כך מעושים ומרוחקים, ונדמה שכל מי שאני פוגש רק מנסה לשמור על עצמו ומסרב להתמסר". היא ניסתה לענות, הסבירה על הקושי העצום שטמון בלחשוף את עצמך ללא סייגים, ועל הצורך הבסיסי לארגן את הזהות שלך בצורה שתקבל הכרה מצד הסביבה שבה את חי.  אך הוא ביטל את דבריה וארשת פניו הביעה ייאוש ועצבות.

*

בתחילה, הבעתי הסכמה עם דבריו, ולא יכולתי שלא להזדהות עם אותן טענות כואבות. אבל לאחר כמה רגעים, נזכרתי בשיעור החשוב שמלמד אותן הסוציולוג ריצ'רד סנט בכל הנוגע לצורך של האדם לעטות על עצמו מסכות. סנט, מתאר את המרחב הציבורי בפריז ובלונדון במאה ה-19, ומספר כיצד הצורה שבה תושבי ערים אלו חיקו את קודי הלבוש וההתנהגות מעולם התיאטרון, סייעה להתגבשות הקהילות המקומיות. לטענתו, העובדה שהתאפשר לכל אחד שנפשו חפצה בכך להתחפש ולעטות על עצמו זהות חדשה, גרמה לכך שכל אדם מבלי קשר למוצאו ומעמדו יכול היה למשך כמה שעות לשכוח את בעיותיו ומכאוביו, ולפצוח בשיחה בבית הקפה הסמוך עם אדם שעולמו רחוק משלו. מצב זה, יצר מרחב ציבורי אינקלוסיבי ומקבל שבו כל האזרחים יכלו לקחת חלק ולהשתתף, לאור האפשרות שניצבה בפניהם לברוא את עצמם בצורה שבה הם ירגישו בנוח.

*

בימינו, האהדה לקבוצת ספורט משמשת כמעין תחפושת מודרנית שבאמצעותה יכול האדם למשך כמה רגעים לנטוש את זהותו הגולמית ולבוא במגע עם אנשים ממעמד ורקע שונה. אני זוכר איך לפני שנה ששהיתי בחו"ל נקלעתי לשיחה על מנצ'סטר יונייטד עם בחור מקומי, ובמשך שעה תמימה סיפרנו על זיכרונות נפלאים מן העבר, והבענו דאגה ערה בכל הקשור להווה הנוכחי. לרגע אחד לא עלו שאלות בכל הנוגע למצוקות היום-יום, ובסופה של השיחה הרגשתי בר מזל לנוכח היכולת של הספורט לחבר בין אנשים שבאים מעולמות שונים ותרבויות נבדלות. לאור העובדה שחרף הפערים השונים שתמיד מתקיימים בכל שיח, ברגע שמדברים על ספורט כולנו בן רגע הופכים להיות שווי ערך.

עקב כך, חשוב לזכור ולהוקיר את האופן שבו מרחב זה מסייע לנו להבליט את אותן פינות בזהותנו שבהן אין כל חשיבות למקום עבודתנו, מעמדנו הכלכלי, חולשותינו , ושברון הלב האחרון שחווינו. אלא רק לעובדה שכמו כל אוהדי מנצ'סטר יונייטד, גם אתה לא הצלחת לעכל במשך כמה ימים את אותו אדום שנאני ספג מול ריאל בעונתו האחרונה של פרגוסון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ההזדמנות לתפוס חד קרן
כמה מילים על גז

11 Comments

פרלה 26 בנובמבר 2015

ממש פוסט מצוין.
הזכיר לי מפגש בבאר על החוף באי איוס בשנת 95'.
היתה שם חבורה של יוצאי יוגוסלביה לחלקיה ואני "קיטרתי" להם שהם מונעים אפשרות שאיזו נבחרת תתמודד כמו שצריך עם נבחרת ה NBA
זה היה לא הרבה אחרי שפטרוביץ נהרג
סיפרתי להם שזכיתי לראות אותו עוד במדי קבוצתו המקורית שבניק שיבינקה או משהו כזה נגד הפועל חיפה…
אחד מהם ניגש אלי, חיבק אותי והסביר באנגלית שבורה שהוא מקבל עור ברווז והצביע לי על שערות זרועו שסמרו
הוא גם אמר לי "NOW I KNOW THAT YOU ARE A GOOD MAN"
שום דבר לא מחבר כך זרים ואפילו אויבים

MOBY 26 בנובמבר 2015

אם רק היית יוצא מהפרובנציה של יציע ו

פרלה 26 בנובמבר 2015

היו ימים באייטיז. התגייסתי בדיוק כששלזינגר פירק את המועדון

אבי 26 בנובמבר 2015

מרגש

אלעד 26 בנובמבר 2015

יפה ומדויק

אלכס דוקורסקי 26 בנובמבר 2015

יפה מאוד

משיח 27 בנובמבר 2015

יפה יפה

סימנטוב 27 בנובמבר 2015

וואו נהדר!!

יוני 27 בנובמבר 2015

סיפור קצר.
מוסקבה, שעת צהריים, יום שישי באביב 2005. אני בן 23, נכנס למסעדה קטנה כדי לאכול משהו ולהוריד קצת וודקה לפני חצי גמר הפיינל פור. צהוב מכף רגל ועד ראש, התיישבתי שולחן ליד שני באסקים צעירים (בערך בגילי) אוהדי טאו ויטוריה, ששהו במקום מאותה סיבה בדיוק. גם הם מעוטרים בחולצה של טאו, צעיף ואווירה של דרינק לפני משחק גדול.
עם ספרדית רעועה מהטיול בדרום אמריקה שנתיים קודם לכן, נוצר דיבור, כשהבסיס הראשוני לחיבור היה המצב ששלושתנו היינו בו, תוך חיזוק מצד ההגרלה שלא הפכה אותנו ליריבים ספורטיביים באותו הערב. טאו נגד צסקא, מכבי נגד פאו.
אחרי דקות ספורות שלושתנו שיכורים. במוסקבה לא מכירים את המונח צ׳ייסר והוודקה הגיעה בכוס של קפה טורקי. התחברנו, אכלנו ושתינו עוד.
זמן לא ברור לאחר מכן, בעודי מסתכל על השניים, אני רואה על הכביש מחוץ למסעדה את האוטובוסים שיצאו מהמתחם של המלונות שהיו בו אוהדי מכבי. הלכה ההסעה. מוסקבה ענקית. באותם רגעים גם לא ידעתי ששילוט באנגלית – כמעט ואין.
לפני שהספקתי להילחץ ולנסות להבין איך אני מגיע לארנה, השניים מציעים באדיבות: ״תגיע איתנו בהסעה״. נרגעתי, שתינו עוד כוס והלכנו להסעה של אוהדי טאו.
צהוב מכף רגל ועד ראש, עליתי לאוטובוס שלה באסקים, בליווי שני הצעירים. לאחר כמה מבטי "וואט דה פאק״ בספרדית ותיווך החברים החדשים שלי, הם קלטו את הסיטואציה והרגשתי בנוח על רצפת האוטובוס שהיה מלא עד אפס מקום.
אפס אלימות, אפס חוסר-סובלנות.
אני חושב שזה בגלל שהם ידעו שהם מארחים באוטובוס שלהם אוהד של האלופה המכהנת, וכנראה גם האלופה שבדרך. חיבור של אוהדי ספורט שפויים.
את הלילה של העלייה לגמר לא חגגתי עם האוהדים בצהוב. נפגשתי בבר של המלון עם שני הבאסקים והמשכנו לשתות. לא זוכר איך סיימתי את הלילה ואיך הגעתי לחדר שלי במלון, אבל את הבאסקים שלי לא ראיתי למחרת או ביום הגמר.

Matipool 28 בנובמבר 2015

אחלה סיפור .

רטקסס 27 בנובמבר 2015

יפה ומדויק.
בעבודתי אני נפגש ברחבי העולם ומשוחח עם הרבה אנשי עסקים צעירים, גילאי 30-40, ושבירת הקרח היא תמיד כדורגל. לרוב אני מכיר קבוצות מכל חור קטן ברחבי אירופה, אבל אם לא, תחקיר קצר לפני, ופתאום הפגישה הופכת לכיף גדול.
דווקא עם אמריקאים… פחות מצליח לי העניין. לתחושתי האהבה של האירופאים הרבה יותר שורשית וקשורה בזהות, כפי שאמרת

טרם נתקלתי במשהו דומה עם אמריקאים. אולי כדאי לי להכנס לבייסבול קצת..

Comments closed