פגיע

 פוסט מאת ארנון בן דרור

*

הבטחתי ולכן אסכם: אתמול סקרתי את התפתחויות השבוע האחרון בטורניר טורונטו לטניס נשים, והיום, כאמור, כתבתי על המאסטרס של הגברים במונטריאול. זה היופי בספורט הזה – כל תחרות מביאה עימה נוף אחר, משטח אחר, מפגשים אחרים ועלילה אחרת, תמיד מפותלת ומסועפת, שהולכת ונרקמת במהלך שבוע יחיד של טניס. כל טורניר מעניין בפני עצמו וכולם יחד – פרטים קטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה.

הטורניר במונטריאול לא שונה. עוד פרק קצר בספר, שמספק לנו תובנות חדשות על המשך העלילה. במונטריאול חזינו בכמה התרחשויות טריוויאליות לכאורה, שלא יהיה להן ודאי כל זכר בדברי הימים של הטניס, אבל דווקא הטריוויאליות היא זו שלעיתים עוזרת לנו להבין את השינויים הגדולים. אם משהו נראה לנו טריוואלי, לא בגדר הפתעה, לא מקרי, אלא חלק ממהלך החיים התקין – הוא יכול ללמד משהו על המציאות.

נתחיל, איך לא, בנובאק דג'וקוביץ'. הנה נתון שמתגמד לכאורה אל מול כל השיאים שהסרבי הספיק לשבור העונה: דג'וקוביץ' הוא השחקן הראשון מאז 1993 שזוכה בטורניר הראשון שלו אחרי שעלה למקום הראשון בעולם. נתון שולי למראית עין, אבל דווקא הוא מלמד הרבה.

הבנאליות של הניצחון, האינרציה הכמעט מכאנית הזו – דג'וקוביץ' כבר עם 53 נצחונות אל מול הפסד יחיד השנה, עם תשע זכיות בטורנירים, כשחמש מהן במאסטרס (שיא נוסף) – היא הדבר המדהים באמת. זה לא מקרה שטניסאים שכבשו את פסגת הדירוג לראשונה בחייהם – גם רוג'ר פדרר ביניהם – לא זכו בטורניר הבא. הם חושבים, כבשנו את היעד, עשינו את זה, ומורידים, אפילו קצת, את הרגל מהדוושה.

ומה דג'וקוביץ' עושה? משדר לשאר הסבב – עוד לא אמרתי די. הוא ממשיך להאיץ ורכבת הניצחונות ממשיכה לדהור. רק קיר עבה במיוחד יוכל לעצור אותה באליפות ארה"ב הפתוחה. בינתיים היא רומסת תחת גלגליה המשומנים כל מכשול שעומד בדרכה.

*

נמשיך ברפאל נדאל – למרות שכאשר אנחנו מדברים על הספרדי, אנחנו בעצם מדברים גם על הסרבי, כי ההשפעה שלו על המשחק של נדאל עצומה. אז נדאל הפסיד משחק במונטריאול. אז מה? הפסד אחד, אפשר לחשוב, טריוויאלי.

אז זהו, שלא ממש. בואו ננסח את זה ככה: נדאל הפסיד במשחק הפתיחה שלו (1) בטורניר מאסטרס (2) מול יריב בינוני ביותר (3) במשחק צמוד (4) לאחר שהוביל בבטחה (5). כל אחד מחמשת האלמנטים האלה מהווה מקרה בלתי שגרתי עבור הספרדי, ויחד הם מרכיבים תמונה חדשה. תמונה של טניסאי שאיבד מעט מהביטחון העצמי שלו.

נדאל יכול להתחרות בקלות על התואר "השחקן עם הכי הרבה ביטחון עצמי בהיסטוריה של הענף" – המשחק שלו מול פדרר בגמור ווימבלדון 2008 הוא דוגמה מושלמת כך – אבל כעת, אחרי ההפסדים החוזרים ונשנים לדג'וקוביץ', משהו שם נסדק.

ההפסד 6:1, 6:7, 6:7 לדודיג' אומר הרבה. מתי נדאל הפסיד בפעם האחרונה במשחק ראשון בטורניר? מתי נדאל נראה כל כך חלש בטורניר מאסטרס (האהובים עליו – כבר בגילו הצעיר עבר את פדרר בזכיות במאסטרס והוא שני רק ללנדל בטבלת כל הזמנים)? מתי הפסיד ליריב כמו דודיג' הבינוני? מתי הפסיד כל כך הרבה נקודות מכריעות במשחק צמוד? מתי השמיט לאחרונה יתרון כל כך מבטיח?

בשנים האחרונות, היכולת של נדאל להעלות את רמת המשחק שלו בנקודות הקריטיות ביותר, ולזכות בהן, הייתה מעבר לפנומנלית, היא הייתה כמעט רובוטית, או אם תרצו ללכת לקיצוניות השנייה – מאגית.

באופן אוטומטי, הוא שלף את החבטה הטובה ביותר שלו בזמן החשוב ביותר, לא החטיא אף כדור, מיצה את יכולותיו עד תומן. ככה הוא נכנס לראש של פדרר, ככה הוא נכנס לראש של כולם. כאילו אמר ליריביו: אין בעיה, נשחק קצת, אתם תיקחו את המשחקונים שלכם, אני את שלי, אבל כשסופרים את הכסף, אני אקח את הנקודה, ואתם יודעים את זה.

ואז הגיע ההפסד מול דג'וקוביץ' באינדיאן וולס, ועוד אחד במיאמי, ועוד שניים במגרש מהזן הביתי ביותר, על החימר במאסטרס ברומא ובמדריד, ואז שוב על הדשא בגמר ווימבלדון – ומשהו השתנה. משהו היה חייב להשתנות, אדם הוא לא מכונה. כל כך הרבה הפסדים במשטחים שונים ממחישים לשחקן שיש לו נקודות תורפה אמיתיות, שגם אחרים יכולים לנצל.

במשחק מול דודיג', נדאל ניצח במערכה הראשונה בתוצאה 1:6 והוביל 1:3 במערכה השנייה. הוא נשבר חזרה והפסיד טייבריק צמוד (5:7). במערכה השלישית הוא הגיש למשחק ב-3-5, ושוב נשבר חזרה, ושוב הפסיד טייבריק צמוד (5:7), כשבדרך הוא מפספס כמה כדורים פשוטים, כאלו שאנחנו לא רגילים לראות אותו מפספס בנקודות החשובות.

*

העקביות הלא-אנושית שבה ניצח נדאל משחקים צמודים, משחקי "על הקשקש", כאלה "שיכולים ללכת לכל כיוון", הפכה אותו, בין השאר, לאגדה שהוא כיום. לנו זה כבר נראה מובן מאליו שאם זה צמוד זה נדאל; אם זה הולך עד הסוף ידו תהיה על העליונה. אבל במשחק מול דודיג' נראה היה שגם נדאל וגם יריבו הבינו פתאום שכל אחד יכול לנצח את המשחק – מראה חדש בשני צדי הרשת.

יכול להיות שזו היתה מעידה חד פעמית, אבל התחושה היא שמדובר בסימפטום. את היתרון שלו על הרוב המוחלט של שחקני הסבב נדאל לא איבד – הוא פשוט שחקן טניס טוב יותר מכולם כמעט. אבל השיא המנטלי והטלת האימה נשחקו. צרור ההפסדים לדג'וקוביץ' בוודאי גבה מחיר מנדאל, אבל לא פחות מכך הוא השפיע גם על שאר שחקני הסבב: פתאום כולם ראו שהוא פגיע.

ואיך כל כך מהר עברנו מלשאול: "האם נדאל ישבור את שיא הזכיות של פדרר בטורנירי גראנד-סלאם?", לשאלה "האם נדאל יצליח סוף סוף לנצח את דג'וקוביץ'?".

ואפרופו פדרר, ההפסד שלו לטסונגה במונטריאול – וזו, שוב, טריוויאליות שמספרת את הסיפור כולו –  לא הפתיע אף אחד. ברור כי הוא מאבד את אחיזתו בצמרת הגבוהה של הטניס העולשמי, צריך להיות עיוור כדי לפספס את זה.

פדרר עדיין מאמין שבשיאו הוא מנצח כל אחד, הוא דיבר על זה לאחרונה, ויתכן שהוא גם צודק. השאלה הגדולה היא האם הוא עדיין מסוגל לשחזר את שיאו, אפילו בגמר גראנד סלאם אחד אחרון. בינתיים השעון הביולוגי ממשיך לתקתק.

*

מלך הטריוויה האמיתי הוא אלי ישראלי

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 *

ארנון בן דרור / פוסטים קודמים

"דה באזר" גם בפייסבוק

 

בחירתו של סבסטיאן
האם ליגת האלופות תציל את אירופה

6 Comments

איתן 17 באוגוסט 2011

כשאתה רץ ובמסלול לשמאלך נדאל ומימין פדרר, שניים מהגדולים אי-פעם, אתה לא מפסיק לתת 100%. אני חושב שזה מה שקורה עם נולה.נדאל לזכרוני זכה בטורניר בו הבטיח את עלייתו למקום הראשון ואחריו אני חושב שהיה הטורניר האולימפי שבו ניצח. אבל העלייה למקום הראשון הייתה כרוכה בהעברת טורניר סינסינטי אז היה שיהוי. אז פורמלית זה התעקב עד פתיחת היו.אס.אופן ושם הפסיד למארי בחצי הגמר.

מעניין יהיה לראות אם, איך ומתי נדאל חוזר מזה. לדעתי יש בו את התכונה של האתלטים גדולים ביותר להכניס אלמנטים חדשים שלמים למשחק שלו. במידה מסוימת הוא כבר הראה את זה בעבר.

דורפן 17 באוגוסט 2011

מאד מעניין לגבי דג'וקוביץ והניצחון הראשון מאז המקום הראשון. צריך לציין שלא פעם ההפסד הוא בטורניר עצמו ולא תמיד עולים למקום הראשון בטורניר בו מנצחים.

נדאל הוריד מאד הילוך בטורנירים בין ווימבלדון לארצות הברית כבר בשנה שעברה. לקח מ-2008 כשגמר את הגוף שלו לפני היו.אס.אופן – אז היו גם משחקים אולימפיים.

חלפס 17 באוגוסט 2011

אכן נדאל מוכיח שהוא בסה"כ בן אדם, אבל אני חושב שהוא משקיע הרבה פחות, אפילו לא באופן מודע, בטורנירי מאסטרס. אחרי יו-אס נוכל לדעת טוב יותר האם הוא פגיע או שהוא בסך הכל הפסיד קצת לדיוקוביץ.
להזכירכם, לנדאל עד עכשיו יש עונה די טובה ורק הפתיחה המטורפת של דיוקו והניקוד הרב שעל נדאל לשמור הורידו אותו למקום השני.

אבו חסן 17 באוגוסט 2011

לדעתי דיוקוביץ' פשוט הולך להיות מהגדולים אי פעם, יש מצב למייקל של הטניס, ואנשים בצדק עוד לא קולטים את זה.

הוא מפרק שלב שלב את נדאל, פדרר בטוח אחרי השיא, והוא פשוט הולך להשתלט על העסק.

בגלל שאין פה איזה פעלול מיוחד, הוא סתם טניסאי ענק, לוקח לכולם זמן לקלוט את זה, כמו בכל המהפכות האחרות.

אלעד ב. 17 באוגוסט 2011

ארנון – קודם כל אחלה פוסט (כמו תמיד אפשר לומר).
אהבתי את הנתון שהבאת על העובדה שאף אחד מאז 93 לא זכה בטוניר לאחר שתפס את המקום הראשון.

אני מוצא לנכון להעתיק לכאן את התגובה שכתבתי על טור הסיכום של דובינסקי:

"מומלץ מאוד לקרוא את הטור הבא:
http://blogs.tennis.com/thewrap/2011/08/the-new-normal.html

הוא מנתח יפה מאוד את העובדה הבאה:

ההפסדים "המוזרים" או "הסתמיים" או איך שתקראו להם, של פדרר ב- 2008 לאחר שהפסיד את גמר ווימבלדון לנדאל (הפסיד לסימון בטורונטו ולקרלוביץ לאחר מכן בסינסי, הפסיד למארי 4 פעמים משנחאי ועד סוף השנה ב- 2008, עוד הפסד לסימון בטורניר סוף שנה של 2008) ולאחר מכן ב- 2009 שפתאום הפסיקו להיות הפתעות, נבעו מחזרתו לנורמה לאחר ההפסד בווימבלדון 2008. יכול מאוד להיות שההפסד של נדאל הוא אחד מיני רבים שנראה בעתיד הקרוב, הפסדים שלא יכולנו לחשוב עליהם עד עכשיו…שנדאל יפסיד לדודיג בטורניר מאסטרס? נשמע הזוי מאוד…"

זה בדיוק מה שאתה מדבר עליו…
פדרר בשיאו (2004-2007) הפסיד פעמים בודדות מאוד ורק לשחקנים טובים (נדאל, סאפין, נלבנדיאן, קצת יואיט אולי וגם הפסד אחד לנולה ב- 2007) אבל הוא בחיים לא היה מפסיד בשיאו לאחד כמו דודיג…
מתי פדרר התחיל להפסיד לשחקנים "זוטרים יותר"? רק אחרי ההפסד בווימבלדון 2008!

הנקודה שאני רוצה להבהיר היא שגם אם פדרר התחיל את הירידה שלו ב- 2008, עדיין, ההפסדים לשחקנים בינוניים התחילה אחרי איזו נקודת שפל מבחינתו.
זו בדיוק הנקודה עם נדאל כרגע…באופן אירוני, גם השפל של נדאל מתחיל אחרי הפסד בווימבלדון (אגב, זה גם ההפסד הראשון של נדאל לנולה בגראנד סלאם).

כמובן שצריך קצת את מבחן הזמן לבסס את התיאוריה הזאת אבל ה- US הקרוב הולך ללמד אותנו הרבה על שנת 2012, כנראה…

אגב – ראיתי את המשחק של פדרר נגד דלפו היום בסינסי ופדרר היה פשוט מעולה.
זה מדהים הקצצות שהוא יכול לפעמים להציג…במונטריאול נגד צונגה הוא היה ממש חלש והיום נגד דלפו הוא נתן משחק פנטסטי.
אז כנראה שיש ביסוס לאמונה שלו שהוא יכול לנצח עוד טורנירים גדולים אבל זו בדיוק השאלה שתכריע אם כן או לא: האם פדרר יכול לשחק במשך טוניר שלם ברמת יכולת גבוהה?
כי כרגע זה נראה שלא…

טימי 17 באוגוסט 2011

אני בתחושה שההפסד של נדאל הוא צבירת כוח לקראת היו אס אופן- מטרתו האמיתית. שחקנים שמגיעים לשיא מבינים (כמו פדרר בעבר) שבסופו של דבר מה שחשוב זה לא כמה טורנירי מאסטרס לקחת אלא כמה גראנד סלאמס(כסף וזכיות יש להם כבר בשפע) ולשם עוברת כל ההשקעה. כמובן שטורנירים אלו הם הכנה טובה אבל גם דורשים מאמץ פיזי גדול (משחקים מול כל הגדולים) מתח, וקושי פסיכולוגי גדול (להאבק מול הגדולים) שבסופו של דבר ההשלכות יכולות להיות מזיקות. לכן שחקנים רבים מורידים את הדוושה מהגז ומפסידים (בכוונה?)לשחקנים בינוניים.
רק שחקנים שעדיין לא בטופ או כאלו שנלחמים על שיאים (רצף נצחונות, שיא טורנירים, ניצחון בסוג משטח שלא מצטיינים בו וכו)נותנים הכול כדי לנצח.

Comments closed