ספורטנרול (ד') – רן עצמון

TELEVISION – שתי גיטרות, באס, תופים

הרבה הרכבים קלאסיים של שתי גיטרות באס תופים ידע עולם הרוק. אפילו אריק איינשטיין קרא כך לאחד האלבומים שלו. זוהי אולי תמציתו הטהורה של הרוק והלהקה הניו  יורקית טלויז'ן יצרה באלבום הבכורה שלה יצירת מופת ברוק בכלל ובשתי גיטרות, באס תופים בפרט.

הלהקה הוקמה בניו-יורק בתחילת שנות השבעים על ידי טום ורליין-משורר, מוסיקאי, גיטריסט (ענק) וזמר. ורליין, שנולד בשם טום מילר בשנת 1949, שאף להיות משורר ולכן שינה את שמו כהערצה למשורר הצרפתי פול ורליין. יחד עם חברו ריצ'ארד הל ניסו השניים את מזלם בהרכבים שונים עד שחברו אליהם שני מוסיקאים נוספים-הבסיסט פרד סמית והמתופף בילי פיקה. ההרכב הקליט מספר דמואים אך בעקבות חילוקי דעות עם ורליין, פרש ריצ'ארד הל מהלהקה והוחלף בעוד גיטריסט אדיר, ריצ'ארד לויד.

הרביעייה החלה להופיע במועדון הCBGB  המיתולוגי בניו יורק ובשנת 1976 כבר נמנתה על חוד החנית של הלהקות האדירות שצמחו מהמועדון. הגרסה האמריקאית למהפכת הפאנק הבריטית התבטאהבניו וייב הניו יורקי שכלל הרכבים כמו הראמונס, טוקינג הדס, ניו יורק דולס, בלונדי, ולהקתה של פאטי סמית לצד טלויז'ן, להקות שעצבו סאונד וגישה ושהייתה להם השפעה עצומה למרות שלכאורה פעלו במחתרת. אחת אחת הוחתמו הלהקות הללו על חוזים עם חברות תקליטים וגם טלויז'ן חתמה על חוזה עם חברת אלקטרה ונכנסה לאולפן להקלטת אלבום הבכורה.

*

ההקלטות הראשונות לשירים אותם כתב ורליין נעשו עם בראיין אינו אבל ורליין הדעתן לא היה מרוצה מהתוצאה. הוא התעקש שהאלבום יופק על ידי אנדי ג'ונס, טכנאי הקלטות בריטי מהולל שעבד עם לד זפלין, הרולינג סטונס, FREE ואמנים רבים נוספים. ורליין היה משוכנע שג'ונס יוכל לשמור על סאונד הגיטרות הייחודי של טלויז'ן וכמה שהוא צדק.

האלבום  MARQUEE MOON יצא בשנת 1977 וכלל שמונה שירים שנכתבו על ידי ורליין, ארבעה בכל צד של התקליט המקורי כשכל צד נחתם על ידי יצירה ארוכה. שמונה שירים שכתובים ומולחנים לעילא, המנוגנים באופן עוצר נשימה על ידי שני גיטריסטים מופלאים שהשילוב ביניהם הוא חד פעמי באיכותו, עם חטיבת קצב המשלימה את הסאונד המתפרץ של האלבום ועם השירה של טום ורליין שכולה תשוקה ורגש.

מרקימון

כבר מהשיר הפותח אפשר להבין את עוצמת המפץ העומד לפנינו. I SEE NO EVIL  מתחיל בכמה שניות של חימום מנועי הגיטרה ואז מצטרפים הבאס, התופים הגיטרה השנייה להקדמה אינסטרומנטלית שמאפיינת את רוב שירי הלהקה.הגיטרות המתגלגלות משוחחות אחת עם השנייה ויוצרות את מארג הצליל המזוהה כל כך של הלהקה. טום ורליין פורץ בשירה מלאת התרסה והשיר טס קדימה על גבי ליין הגיטרות ודקה ארבעים ושמונה שניות בתוך השיר מגיח סולו ריצ'ארד לויד בסולו הגיטרה המסחרר הראשון ולא האחרון באלבום.

VENUS  הוא אחת הקלאסיקות של טלויז'ן. ריף גיטרה פשוט שמוביל שיר סוריאליסטי / טריפי, ריף שהולך המתפתח עד לפזמון הנהדר המושר בצורה לעגנית / הזוייה על ידי ורליין. הריף הולך ומטפס בבית השני וכך גם קולו של ורליין עד לפזמון הכה לא צפוי ואז, סולו הגיטרה הראשון של ורליין. הסאונד היבבני שהפך לסימן ההיכר שלו מלווה סולו עגול מלא רגש שמתחבר כרגיל בצורה מושלמת לבית השלישי המהווה שיא סיפורי המודגש על ידי שירתו הפרועה של ורליין.

FRICTION  נשען אף הוא על ריף פשוט שמנגן לויד אבל עיטורי הרקע שמעניק ורליין עם הגיטרה השורטת שלו יוצרים הרמוניה יפהפיה. גם הסולו הכפול של ורליין שורט וזועם ומתאים למתח שנבנה בשיר שמביא אותנו למגנום אופוס הראשון באלבום: היצירה MARQUEE MOON.

*

את השיר הענק הזה מתחילות שתי גיטרות המנגנות אקורדים משלימים, כל אחת בערוץ שלה. פרד סמית עם באס ליין נהדר והתופים הפרועים של בילי פיקה מצטרפים ליצירת אווירה מסוייטת ומלאת מתח המודגשת על ידי שירתו הלחוצה של ורליין. אין כאן בית ופזמון אלא שיר ארוך ההולך ונבנה מבית לבית ובסיום כל בית מחכה לנו קרב גיטרות. השיר הזה מעניק לנו שני סולו גיטרה עצומים, הראשון של לויד קצר יחסית ופחות בולט. את הפצצה מניח ורליין עם סולו ארוך ומלא רגש על רקע ריף עצבני של לויד שלא מרפה לרגע עד השיא המשותף בו מתפוצצות שתי הגיטרות בקרשצ'נדו ההולך ונרגע לאיטו.

הצד השני של התקליט נפתח בשיר מדהים ויפה עד אין קץ בשם ELEVATION. ורליין מנגן את הריף הפשוט אבל עיטורי הגיטרה המדהימים של לויד צובעים את השיר ביופי בלתי נתפש. על רקע עבודת הגיטרות מוליך ורליין את השיר בשירה מלאת רגש. מעברי הגיטרות בין הבתים מכינים את הרקע לסולו גיטרה בו לויד מפגין את כל הטכניקה האדירה שלו עם הרבה רגש בסולו מרהיב שהוא אחד משיאי האלבום.

השיר הבא, GUIDING LIGHT  הוא אולי היפה באלבום ובעל סאונד רגוע בשונה לסאונד הדחוס המאפיין את האלבום. ורליין מנגן כאן על פסנתר המשתלב היטב עם הגיטרה הבודדה של לויד וחטיבת הקצב. השיר החלומי באווירתו ממשיך ברוח זו עד לקטע בו הוא נשבר בסולו גיטרה מופלא ביופיו ובפשטותו. כמה תוים פשוטים שמתחברים לליין גיטרה מושלם שהוא שיאו של שיר אדיר. לוידגם מסיים את השיר עם הסולו הנפלא הזה בדקה ושבע שניות של קסם טהור.

*

PROVE IT  הוא בעיני השיר הפחות מוצלח באלבום ואינו מתעלה לרמת השירים האחרים אבל הפיצוי מגיע בדמות עוד מגנום אופוס כביר הנועל את האלבום –TORN CURTAIN. השיר נפתח בגלגול תופים המהווה מחווה למתופף הג'אז הענק טוני ויליאמס ואז נכנסות שתי הגיטרות עם פסנתר ברקע. כל אחת מנגנת סולם משלה, שתיהן מתחברות אחת לשנייה ומשלימות אחת את רעותה ושתיהן מהוות מצע לשירתו של ורליין שהולכת ומתעצמת ככל שהשיר נע קדימה. ורליין אחראי לסולו הגיטרה בשיר והגיטרה שלו מייבבת כמו תן פצוע ומשלימה את שירתו הנואשת באופן מצמרר. השיר הרגשי מסיים באופן מושלם את האלבום המופלא ומותיר את המאזין חסר נשימה.

MARQUEE MOON  קיבל ביקורות טובות עם יציאתו והלהקה סומנה כאחת הלהקות המבטיחות של אמצע שנות השבעים אך הצלחה מסחרית גדולה לא נרשמה. הלהקה המשיכה להופיע יחד עם אחיותיה לCBGB ויחדיו יצרו מהפכה מוסיקלית ואמנותית. גרסתה  NEW WAVE הניו יורקית לפאנק הבריטי הגולמי והפרימיטיבי היתה הרבה יותר עשירה, מורכבת, אינטלקטואלית ואמנותית. היא נמשכה זמן רב יותר ובחלקה אף נחלה גם הצלחה מסחרית אדירה (בלונדי וטוקינג הדס למשל). בשנת 1978 יצא האלבום השני של טלויז'ןשנקרא ADVENTURE וגם הוא לא היווה הצלחה מסחרית למרות איכותו. בשלב זה החליט ורליין לפרק את הלהקה ולצאת לקריירת סולו שגם היא לא זכתה להצלחה מסחרית גדולה.

*

במבט לאחור, אין ספק ש MARQUEE MOON הוא אחד מאלבומי הרוק הטובים והמשפיעים בהיסטוריה. החל מכתיבת השירים הגאונית, הסאונד הייחודי והשילוב המושלם בין שני גיטריסטים עילאיים. בכל רשימה של אלבומי הרוק הגדולים לא נפקד מקומו של האלבום ומוסיקאים רבים מציינים את השפעתו האדירה עליהם ועל יצירתם. טלויז'ן ערכו איחוד בשנת 1994 ואף הוציאו אלבום שלישי אך גם הגלגול הזה בחיי הלהקה לא נחל הצלחה גדולה. אבל את טלויז'ןובמיוחד את MARQUEE MOON לא מודדים במונחי הצלחה מסחרית. היום מבינים כולם באיזה נס מוסיקלי חד פעמי מדובר וכל שנותר הוא להתענג על הנס הזה שוב ושוב ולא להאמין ששתי גיטרות, באס, תופים יכולים להישמע כך.

טום ורליין– גיטרות, פסנתר, שירה

ריצ'ארד לויד– גיטרות

פרד סמית' – באס

בילי פיקה – תופים

הפקה – אנדי ג'ונס וטום ורליין

 

 

משחקי כבוד
זה קרה בליברפול

59 Comments

יואב 29 באפריל 2016

תודה על פוסט אדיר על להקה כל כך מופלאה.
תקליט הגיטרות הטוב ביותר ששמעתי. והשירה על הקצה של טום.
turn curtain יפרק אותי תמיד.

עידו ג. 29 באפריל 2016

השיר האהוב באלבום גם עבורי.

ניינר / ווריור 29 באפריל 2016

תודה יואב, גם אותי torn curtain מפרק כל פעם כאילו זו הפעם הראשונה

עידו ג. 29 באפריל 2016

חיכיתי שתגיע לאלבום הזה. אחד מאלה שאחרי שאתה שומע בפעם הראשונה אתה נשאר עם "מה זה היה?" ופשוט חייב לשמוע מייד שוב.

ניינר / ווריור 29 באפריל 2016

מבחינתי גם אחרי מאות פעמים שהקשבתי לתקליט אני אומר לעצמי בכל פעם מה זה היה והאם זה אמיתי

משה 29 באפריל 2016

אכן אלבום מופלא.
האיחוד הוליד את Call Mr. Lee המעולה וזה היה שווה את זה.

ניינר / ווריור 29 באפריל 2016

No glamour for willy!

גיל 29 באפריל 2016

איזה אלבום אדיר, ומעניין שהמון אנשים לא מכירים אותו בכלל ואת הלהקה הזו.

יואב 29 באפריל 2016

גיל,
מבחינת מבקרים ודירוגים, הוא תמיד בטופ 20, 30. ואפילו גבוה יותר.

ניינר / ווריור 29 באפריל 2016

בכל דירוג של אלבומי הרוק הגדולים הוא בטופ 20 ועדיין לא הרבה אנשים מכירים אותו. מסטרפיס ליודעי ח'ן

בובו 30 באפריל 2016

דירוגים למומחים. חבל שמעט אנשים מאזינים לאלבום הזה היום או ליצירות מופת לא פחות גדולות כמו tago mago או zen arcade. ולחשוב שפינק פלויד הבינוניים (למעט שני אלבומים ראשונים) ישארו בתודעה לעוד הרבה זמן…

edgecator 30 באפריל 2016

בכלל, כל הרעיון של רשימת ה"גדולים" ביותר די מטופש לכשעצמו. אפשר לכל היותר לנסות לגבש רשימה של החשובים / משפיעים ביותר, כזו שנקבעת ע"י אמות מידה אובייקטיביות ככל הניתן וכפופה לאמפיריות מסוימת. ברשימה כזו ל-Zen Arcade, לצורך העניין, בהחלט שמור מקום של כבוד (גם ל-Tago Mago, אם כי קצת פחות).

בובו 30 באפריל 2016

מסכים בגדול למרות שמומחים לרוב נותנים משקל גדול להשפעה של אלבום ברשימות שלהם. יהיה באמת נחמד לעשות דירוג 'כח' כזה, כנראה ש VU יהיו בטופ 3. בלי קשר פוסט נהדר, תודה.

בובו 30 באפריל 2016

ובאמת אי אפשר להסכים על הרשימות האלה, אני למשל חושב ש double nickels on the dime זה האלבום הכי טוב של התקופה הזו. אני רק מצר איך הזמן לא עושה צדק לפעמים.

אסף the kop 30 באפריל 2016

Minutemen היא בהחלט אחת מהלהקות הגדולות של העידן ההוא. לדעתי ככל שעובר הזמן יותר ויותר אנשים מתוודעים לאלבום הנהדר הזה.

גיל 30 באפריל 2016

בדיוק. הוא בדירוגים אבל לאדם הממוצע הוא לא מוכר. אני לא הכרתי אותו אלא בגיל יחסית מאוחר. פשוט שירים שלהם לא מושמעים כמעט ברדיו ולא מדברים עליהם הרבה כי הם תכלס להקה של אלבום אחד גם אם השפיע הרבה.

Amir A 29 באפריל 2016

הם יותר קשים לעיכול מאשר הלהקות האחרות שניינר הזכיר כאן (ראמונס, טוקינג הדס, ניו יורק דולס, בלונדי, ולהקתה של פאטי סמית). אשכרה צריך להקשיב כדי להבין מה קורה כאן.

יואב 29 באפריל 2016

נכון.
פחות נגישים.

אסף THE KOP 29 באפריל 2016

זה כמו עם כוסברה.
צריך להרגיל את עצמך לטעם.

Matipool 30 באפריל 2016

העולם היה פחות טוב בלי כוסברה .

אריק 29 באפריל 2016

אלבום נהדר.

מאנו 29 באפריל 2016

סוף סוף קצת מוזיקה טובה בין האנגלופיליה המשמימה והרגילה שיש פה

אסף THE KOP 29 באפריל 2016

יופי של טור על יופי של להקה.
אני מאוד אוהב את הכתיבה שלך על מוסיקה.
הסצנה של ה CBGB והדאון טאון מנהטן הייתה מופלאה ולמיטב ידיעתי היא זאת שהציתה את סצנת הפאנק בלונדון ובריטניה ולא ההפך (הביקור של הראמונס שהשפיע עמוקות על הסקס פיסטולס והקלאש). יתרה מכך, היא עצמה הייתה המשכית ללהקות פרוט-פאנק כמו MC5 והסטוג'ס שפעלו במישיגן בסוף שנות ה-60. למעשה, 10 שנים לפני שהחלה הסצנה במנהטן פעלו עשרות להקות גאראג' (לא גראנג') כמו המונקס, הסוניקס, הסידס וכו' שניגנו פאנק פרימיטיבי נפלא.

https://www.youtube.com/watch?v=90zFG5v9u3k

ניינר / ווריור 29 באפריל 2016

תודה אסף. יש צדק בדבריך
אני לא חובב פאנק גדול אבל חולה על הסצנה הניו יורקית

אסף THE KOP 29 באפריל 2016

אני מאוד אוהב פאנק, כי אני אוהב את הגישה של העברת המסר ב-2.5 דקות של שיר.
הלב שלי ממש דפק שביקרתי לפני 7 שנים לראשונה בארה"ב וממה שנשאר מה CBGB.
אשתי לא הבינה למה אני גורר אותה במורד רחוב Bowery המשעמם והאפרפר…

הדבר הכי טוב שיצא לי מהטיול הזה היה להכיר בוואיומינג, מכל המקומות, להקה עכשווית שמאוד מזכירה בצליל את ה Ramones. הפתעה שהפילה אותי לרצפה.

האלבום Death By Television (צירוף מקרים הקטע של ה-Television) של ה Lillingtons מניוקאסל, וואיומינג,הוא בעיני אחד מאלבומי המופת של הפאנק לדורותיו, אבל השיר הכי טוב שלהם הוא דווקא מאלבומם האחרון:

https://www.youtube.com/watch?v=puxDKu-PVKo

יואב 29 באפריל 2016

גם אני ביקרתי שם(97). התרגשתי.

אסף THE KOP 29 באפריל 2016

באיזשהוא שלב רינת רצתה לתלות אותי…
חיפשתי שם מקומות שלא קיימים כבר 20 שנה.
כמו למצוא את מגרש הפחים בראשון…

ניר 30 באפריל 2016

יש ספר אדיר על סצנת המוזיקה בניו יורק בשנות השבעים (הוא מדבר על כל הז'אנרים, כמובן עם מקום של כבוד ל CBGB): http://www.amazon.com/Love-Goes-Buildings-Fire-Changed/dp/0374533547

ככל שהעיר עצמה התפוררה, היצירתיות בתוכה פרחה – או כמו שקורה היום, להפך.

אסף the kop 30 באפריל 2016

תודה

יואב 29 באפריל 2016

אסי,
איגי הוא הסנדק של הפאנק האנגלי ללא ספק. בסאונד.
ודייויד בואי הוא הסנדק בלוק. רזון, חריגות, ותן לילדים את הבוגי…

אסף THE KOP 29 באפריל 2016

חולה על איגי.
אין על הבוגי.
אוי בואי…

ניינר / ווריור 29 באפריל 2016

אני הייתי בcbgb במופע האיחוד של פאטי סמית ולהקתה נדמה לי ב1997. לא האמנתי איזה חור מסריח זה וכמה הסטף אנטיפטי. הבחורה שהיתה איתי היתה די מבוהלת ולחוצה מכל העניין ולמרבה הצער גם ההופעה שהיה סביבה רעש גדול לא היתה מי יודע מה טובה

יואב 29 באפריל 2016

אסי, המהפיכה הניו יורקית היתה יותר מתוחכמת ואינטלגנטית. זה נכון.
אבל הפאנק האנגלי, בגולמיות שלו, ויתר על לדעת לנגן או בכלל. כמובן שזה לא לגמרי נכון.
ואני חושב שהלהקה הגדולה ביותר שיצאה מאותה תקופה, אנגליה או ארצות הברית היא הקלאש. רמה בפני עצמה.

אסף THE KOP 29 באפריל 2016

אני לא הולך לפתוח את הויכוח אידאה הזה… (-:

גיא זהר 30 באפריל 2016

+1. לא מת על פאנק אבל חולה על הקלאש

ניר 30 באפריל 2016

לא להכנס לוויכוח אבל הראמונס

סימנטוב 29 באפריל 2016

אלבום נהדר, מאוד מאוד נהניתי ממנו בשעתו חוזר אליו מדי פעם אבל לא אחד שאקח איתי לאי בודד
מאוד נהנה לקרוא את הפוסטים שלך.

ניינר / ווריור 29 באפריל 2016

תודה! אני לא אעלה על אי בודד בלי התקליט הזה. :)

Amir A 30 באפריל 2016

טוב שעוד יש אנשים בעולם שאומרים "תקליט"

סימנטוב 30 באפריל 2016

טוב זה כבר עניין של שריטה…

ניינר / ווריור 30 באפריל 2016

גדול סימנטוב! אני מהעתיקים שגדלו על תקליטים

Amir A 30 באפריל 2016

יציאה גדולה סימנטו, סימנטו, סימנטו, סימנטו, סימנטו, סימנטו, סימנטו,

אסף the kop 30 באפריל 2016

חחח

סימנטוב 30 באפריל 2016

גדול!! לקח לי רגע להבין, חשבתי שאתה בקטע של נחמן מאומן…

Matipool 30 באפריל 2016

שרשור גדול .
הרגע הענוג של לחזור מהתיכון הביתה בצהריים , להוציא את זיגי מהעטיפה , לכוון את המחט מעל התקליט .. היו ימים .

Amir A 30 באפריל 2016

בגיל הנעורים עבדתי בגבעתיים בחנות שנקראה בית הפופ. בקומה הראשונה הם מכרו כל מיני פיצ'פקס אבל בקומה השניה היו התקליטים (והפוסטרים). לתקופה קצרה זו היתה הממלכה של עבדכם, שגם היה אחראי על חידוש המלאי. היו מגיעים סוכנים של הד ארצי וכל החברות האחרות עם אלבומי תמונות שהיו בהם התמונות של העטיפות, ואני הייתי מצביע על כל תקליט שרציתי להזמין והכמות. וככה, בשקט, ליד הזמנה של 50 עותקים מהתקליט החדש שיהורם גאון הוציא לכבוד חג הפסח המתקרב זכיתי גם להזמין עותק בודד של כל מיני תקליטים שבגבעתיים המפייניקית של שנות ה-80 לא הכירו. היתרון השני היה שאני הייתי מחליט איזה מוזיקה לשים ברמקולים. אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם מה קרה שם, במיוחד כשהבעלים שמו גם רמקול מעל דלת הכניסה שפנה לכיוון הרחוב.

סימנטוב 30 באפריל 2016

איזו חוויה. אתה יודע שיש סיכוי סביר שלא יהיה לך הישג מקצועי שיסב לך ריגוש כל כך עמוק…

אסף the kop 30 באפריל 2016

יופי של סיפור ?
איפה בגבעתיים ? אלך לראות מה יש שם היום.
אני קופץ מדי פעם לחנות של ויצ"ו פה, 2 מטר מהבית, כי הם מקבלים תקליטים ודיסקים מדי פעם.
אגב, יש חנות תקךיטים נהדרת בעוזיאל ברמת גן.

Amir A 30 באפריל 2016

ויצמן פינת שנקין. בצד הרחוב של בית העיריה (לא זה שקרוב לכצנלסון).

אסף THE KOP 30 באפריל 2016

2 מטר מאיפה שאני גר (הל"ה על וייצמן).

גיל 30 באפריל 2016

השאלה אם תמצא פטיפון לנגן עליו.

אסף the kop 30 באפריל 2016

לא חסר גיל
לא חסר

ניינר / ווריור 30 באפריל 2016

אמיר הוייניל והפטיפונים עושים קאמבק אדיר ובכלל וייניל זו מדיית המוזיקה היחידה שהמכירות שלה עולות כל שנה.
אני הייתי סוכן של הד ארצי עם אלבום תמונות כפי שתיארת, כך בעצם התחלתי את הקריירה שלי בתחום

edgecator 29 באפריל 2016

פוסט-פאנק ניו יורקי זה אחלה של דבר. אם כי צריך לציין שלארה"ב כלל אין בלעדיות עליו, הוא התפתח במקביל גם באנגליה באותה התקופה מתוך אותו פאנק בריטי מסורתי (ג'וי דיוויז'ן, סוזי, Wire ואחרים).

אביב 30 באפריל 2016

קניתי את האלבום (כדיסק) בתחילת שנות התשעים אחרי ששמעתי את "קול מיסטר לי" ברדיו והבנתי שאמור להיות משהו בלהקה הזו.

עד היום סך כל ההצלחה שלי עם מה שדומה לפאנק או קשור אליו – אפס בריבוע. חד וחלק.

הקשבתי לאלבום פעם אחת ולא חזרתי אליו. וכך גם הייתי ממשיך.

יש מספר זעום של אנשים בעולם שיכולים לגרום לי לנסות שוב. עצמון אתה אחד מהם ;-)

צור שפי 30 באפריל 2016

מודה בבושה מסויימת שלמרות ששמעתי בעבר את השמות לא נחשפתי למוסיקה שלהם עד עכשיו. אף פעם לא מאוחר. המון תודה על הפוסט.

Matipool 30 באפריל 2016

מצטרף . כמוך כמוני .

Matipool 30 באפריל 2016

( הכוונה לטלוויז׳ן . כמובן שכל השאר הנזכרים כאן ידועים ומוכרים וחלקם גם אהובים במידה כזו או אחרת ) .

בני 1 במאי 2016

האזנתי לאלבום בזכות הטור. נהדר, תודה.

מוזר לי שהאלבום הזה לא מוכר, הוא לא דורש מאמץ מיוחד, והוא נגיש משמיעה הראשונה.

Comments closed