שינויים – איתי סממה

"תעזוב הוא אמר לו בהחלטיות מפתיעה", בעוד אביו מלווה אותו עם המקל באחת הנסיעות הראשונות שלו ללא גלגלי עזר. " עוד כמה רגעים הוא השיב לו", ועל פניו ניכר שהוא חושש קמעה מהפעם הראשונה שהוא משלח את בנו לחופשי בשבילים הרחבים של הקיבוץ. כעבור כמה רגעים שעבורו על האופניים היו נדמים כמו נצח, החליט האב לשחרר את אחיזתו, ואת החיוך שהיה מרוח על פניו לא ניתן היה לפספס בעודו מדווש ללא הפסקה אל עבר האופק.

"זה קשה" הוא הפטיר לעברי בעוד ילדו מפליג למרחק. "בכל רגע נתון הם משתנים לך לנגד העיניים והופכים להיות לא רק עצמאיים יותר, אלא גם כל כך שונים מאותו ילד שעמד מולך עד לפני כמה רגעים. "אמנם" הוא הוסיף ואמר "מספרים לנו שזה חלק טבעי מההתבגרות שלהם ושצריך לתת להם לעזוב את הקן, אבל לפעמים קשה לי להשתחרר מהחשש הזה שאולי הוא לא מספיק בשל לכל האתגרים שהחיים מזמנים לו, והחשש מהנפילה שתגיע ותסדוק אותו מזדחל וגואה".

*

לרגע תהיתי, האם הוא מדבר על ילדו הקטן או על עצמו, וכשהתפצלנו נזכרתי בטענתו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו שאמר "שהעניין העיקרי בחיים, הוא להפוך למישהו אחר שלא היית בתחילה". בניסוח זה, הטיב לזהות פוקו את אותו קושי אנושי בסיסי שמטרים לחוויות המהותיות בחיינו שנראות לנו מאיימות בשל חוסר התאמן לאישיותנו וזהותנו. לאור המאבק הבלתי פוסק עם אותן גבולות גזרה שתוחמות את האישיות שלנו, וגורמות לנו לחשוב שסייגים אלו  ששומרים עלינו ומבנים את אישיותנו הם אכן מי שאנחנו באמת.

בחלק גדול מהמקרים, אנו מסתגלים לשינויים שמתרחשים בחיינו ומקבלים אותם בשלווה ובסיפוק. אבל לפעמים, בקרבנו צף ומקנן מאבק חדש שנובע מאותו שינוי תהומי שהרגע התרחש בחיינו, ומתמקד בתחושת הזרות כלפיי אותו אדם שהפכנו להיות. תחושת זרות זו, עולה וגואה כאשר אנחנו עומדים ומסתכלים במראה, ורואים לנגד עינינו אדם שבחלוף השנים הפך להיות שונה מאותו בחור שעליו בעבר אמרנו "זה אני".

*

כשרואים את הביקורת של שחקני העבר הגדולים ב נ.ב.א, המקוננים על השינוי התהומי שחל במשחק, ועל החיים הקלים שעושים לסטף קרי וחבריו. אפשר כמובן להתייחס אליהן כאותן קלישאות בנאליות ובלתי נגמרות שמבכרות את העבר על פני הווה, ועושות לו אידיאליזציה שכל תכליתה היא להזכיר עד כמה היה טוב היה כאן פעם. אבל אולי, שורש הביקורת טמון במשהו עמוק יותר שפעמים רבות לא נגלה מעל לפני השטח, ונוגע למשבר הזהות ותחושת הזרות  שפוקדת את אותם שחקנים לאור העובדה שהדבר שאיתם הם מזוהים יותר מכל, השתנה לנגד עיניהם מקצה אל קצה. כי אם פעם היינו רואים חפירות אינסופיות בצבע, ומשחק פיזי ועל גבול האלים, היום אנחנו עדים למשחק שמתרחש על קשת השלוש, שבו כל ליטוף זוכה ליחס מן השופטים.

מה שמעלה את השאלה, עד כמה מצליחים אותם שחקנים גדולים להזדהות עם אותו חלק שנמצא בתוכם, והשתנה לנגד עיניהם מבלי שהייתה להם כל שליטה על כך, והאם מכאן נובעת ביקורתם?

 

 

 

 

 

 

ליגת שוקי ההון - אחד במאי? לא רלבנטי
סטוונגר: קרלסן שובר את קללת הביתיות

8 Comments

dmc 1 במאי 2016

מצוין. לדעתי זה בדיוק המצב, וזה רק גורם להם להיראות רע. זה גם אף פעם לא מלווה בהסבר מעמיק במיוחד, רק תלונות או "אנחנו היינו מנצחים את x" וזהו

מיקו גוטליב אהלן סבבה 1 במאי 2016

רוב הביקורות מדברות על זה שהיו שוברים להם את הצורה, ללא קשר למי היה טוב יותר.
קווין מקהייל נראה לי דיבר על זה שבחוקים של היום, כנראה שגולדן סטייט הייתה מנצחת את הסלטיקס, אבל בחוקים של שנות ה80, זה היה נגמר במכות.

רפאל 2 במאי 2016

חומר למחשבה, תודה על זה.
בהמשך לנקודה זו, נדמה לי שהביקורת על הליגה הספרדית למשל נובעת במידה רבה ממקום דומה.
זה לא שכולנו אנגלופילים מלידה או מחפשים להקטין את המירוץ של בארסה-ריאל ( ואתלטיקו בעונות האחרונות ) בטבלה.
פשוט עד לפני 12-15 שנים היינו נהנים ממגוון השמות השונים בכדורגל הספרדי ועוקבים בהתלהבות אחר הקבוצות המרעננות
והמפתיעות שריגשו אותנו בעונה בה לא היו ברור מי ייקח ולאן זה מוביל.

הרגשנו שיש בספרד הרבה מקום ליצירתיות ונסיונות חדשים של צורות משחק.
באמת האמנו שקבוצות כמו סלטה ויגו יכולות לעשות את קפיצת המדרגה ולהתחרות שם בצמרת, כי ראינו את לה קורוניה, ולנסיה, מאיורקה וויאריאל עושות כך. ברצלונה וריאל מדריד היו שמות גדולים עם תמיכה רחבה אך לא שום דבר שמתקרב למה שהן כיום.
אז אולי טיפה הגזמנו עם הציפיות, אבל השוני הטוטאלי ביחסי הכוחות והסיכויים הריאליים ( והתאורטיים ) האפסיים לראות שם חדש עולה לבמה וצובר תאוצה ואוהדים גרמו להרבה אנשים אכזבה וצער.

רפאל 2 במאי 2016

רק רציתי להמשיך רגע… ( בלי שייראה שהשתלטתי- מספיק לראות את שמי המעצבן פעם אחת )
ההבדל בליגה האנגלית והספרדית נניח, להרבה מאוד צופים ( אפילו ובעיקר אלו שבעבר הייתה להם דווקא נטייה מובהקת לטובת הליגה הספרדית והיום כנראה יעדיפו את האנגלית או לא בכלל ) זה מרגיש שקבוצות הביניים בליגות, לא רק שהן יותר קרובות ביכולת לנצח קבוצה בהתמודדות ישירה באנגליה אלא שהן גם יותר קרובות למה שהיו בתפיסתנו של לפני 15-20 שנה.
בפריימרליג גם מרגישים שהפערים אם כבר מצטמצמים, למרות שעדיין ברור לכל בר דעת שבליגה המוכרעת על יציבות זה הכל שאלה של זמינות מזומנים ( בהנחה שהניהול מקצועי בלאו הכי, גם אם יש מחלוקות כמובן ).

אם פעם היינו רואים את סביליה, בטיס, סוסיאדאד ובילבאו כקבוצות שיכולות לעשות עליית מדרגה, השאלה בעיקר הייתה כמה זמן עונות יוכלו להחזיק בצמרת הגבוהה ואילו שמות יחליפו אותן שם, לכמה זמן וכו'.
קבוצות מרכז הטבלה בספרד היו בפער שהיה לא רק מאפשר להן להתמודד באופן נקודתי מול כל יריבה בליגה- אלא גם לתכנן ולחלום על היעד הבא, כי היו דוגמאות מידי שנה והיעד היה נגיש, גם אם באופן טבעי עדיין קשה.

אם ברצלונה או ריאל היו לוקחות, זה הרגיש שהן חותרות ל fortune and glory שלהם באמצעות התחרות המתגברת בליגה ולא על חשבונה.
התפיסה הזו היא משהו שרואים הרבה יותר באנגליה כיום מאשר בספרד.
זה עניין של כמה החלטות ניהוליות בלבד.

אבל זה משהו שצריך לעשות ובינתיים מה שקורה מעצמו הוא המשך ההתחזקות של ברצלונה וריאל אחת מול השנייה
בו בזמן שיתר הקבוצות נהיות לא רלוונטיות וקבוצות הצמרת האחרות הרבה הרבה יותר קרובות לתחתית הרשימה מאשר ל 2-3 הגדולות הבלתי מעורערות.
שישנו את העניין הזה, נחזור להתאהב

מיקו גוטליב אהלן סבבה 2 במאי 2016

שכחת איזו קבוצה שנמצאת ביניהן…

shohat 2 במאי 2016

פוסט מצוין.
ההסבר הפשוט: אדם שהיו לו כוחות יוצאי דופן ולקחו לו אותם (או שהוא כבר לא יכול להשתמש בהם), נאלץ להתבונן מבחוץ על מה שפעם היה כולו שלו, לא יכול להיכנס שוב לזירה ולבחון את עצמו… זה לא מרפה. זו לא חוויה אובייקטיבית אלא חוויה פנימית של חיפוש האני.

יותר מכל הם זועקים put me back in coach. ואין עונה.

וסטיב קר מתבדח ומחייך.

סימנטוב 2 במאי 2016

בדיוק מה שחשבתי. הכאב שלא להיות רלוונטיים קשה יותר במיוחד שהזהות שלהם נעה סביב ההיכולת \ כישרון שלהם והבמה הייתה כל כך מענגת…
פוסט מצוין! תודה

ארז 2 במאי 2016

הפוסט מצוין והתגובות של שניכם משלימות את התמונה מהפן הרגשי.
יבוא בעל הפוסט ותבואו גם אתם על הברכה. רק לנקות את הברכה בין לבין.

Comments closed