הידעתם: ליגת הראגבי בצרפת ממשיכה כרגיל / יותם מלמן

במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר אמר המאמן הצרפתי, מארק ליברמון, שאחרי ההפסד המביש מול טונגה הוא קיווה לשבת עם שחקניו לבירה, לשוחח איתם ולשחרר לחצים – אבל במקום ערב גיבוש השחקנים התכנסו איש איש עם פמלייתו, סוכנו ומקורביו. ליברמון לא הסתיר את אכזבתו והלין על היעדר הסולידריות והמחויבות של נבחרתו. הוא עקץ בשחקניו וטען שלכמה מהם חשוב יותר הדימוי העצמי והחוזה האישי מאשר הצלחתה של הנבחרת (גם אם סייג את דבריו והודה שהזמנים השתנו והראגבי היום מתוקשר מתמיד). אגב, מאז אותה מסיבת עיתונאים מגדל המאמן שפם.

דבריו של ליברמון הם עוד ביטוי של רוח השינויים שעובר הראגבי, שאינם מתבטאים רק בגידול בפופולאריות, בצמיחה כלכלית ובעניין הרב שמייצר גביע העולם. השינוי האמיתי הוא תודעתי. והמאמן הצרפתי הוא הדוגמה המובהקת לכך.

כשחקן, ליברמון ייצג את נבחרת צרפת והיה חבר קבוע בהרכב הנבחרת בגביע העולמי ב-1999 ואיתה זכה בתהילה. אבל גם אם הגיע לשיא תהילתו בעידן הראגבי המקצועני, את שנותיו הפורמטיביות עשה בעידן החובבני, שהסתיים ב-1995. כמאמן, ליברמון פועל בעולם מקצועני, אבל התנהלותו, ערכיו הספורטיביים ותודעתו הם כולם תוצר של מערכת הראגבי החובבני.

גם מרטין ג'ונסון, המאמן האנגלי, בן דורו של ליברמון, סובל מאותה בעיה. זה לא שהם לא התאימו עצמם לעידן המקצועני, נהפוך הוא, מבחינה מקצועית מדובר בשני שחקנים ומאמנים אדירים, אלא שעדיין מניעים אותם ערכים של ראגבי ישן ו"ג'נטלמני".

*

בסיום הטורניר בניו זילנד צפויים לפרוש ממשחק בינלאומי כמה מן השמות הבולטים בראגבי בעשור האחרון: ג'וני ווילקינסון, הקפטן האירי בריאן אודריסקול, והקפטן הדרום אפריקאי ג'ון סמית'. המשותף לכולם: הם נולדו לפני 1980 ושיחקו כנערים במועדוני ראגבי בימי החובבנים של הענף. בגביע העולם הבא, באנגליה, כבר בקושי יהיו שחקנים שגדלו וספגו חינוך ספורטיבי בעידן החובבני.

הכפילות הזו, בין ספורט עם אתוס חובבני ומציאות יחסית חדשה של כסף גדול ומקצוענות, משפיעה גם על ההתנהלות של הליגות וההתאחדויות במדינות המובילות ויוצרת מצבים אבסורדים. כל מדינה בחרה לאמץ מודל שונה של מקצוענות: באנגליה ובצרפת זהו הדגם שאנחנו מכירים מהכדורגל האירופאי, אלא שבאנגליה יש תקרת תקציב (ובצרפת מנסים לכונן אחת כזו). בניו זילנד, אוסטרליה ודרא"פ המצב מורכב מעט יותר. הראגבי מבוסס על המודל הפרובינציאלי המסורתי – לכל מחוז ליגה משלו והקבוצות הגדולות, הפרנצ'ייזים שמופיעים ב"סופר 15" (הטורניר החשוב ביותר בחצי הכדור הדרומי), שואבים את שחקניהן וכוחן מהמחוז שהן מייצגות.

הסופר 15 מזכירה מאוד את הליגות המקצועניות האמריקאיות. הבעיה שלכל אחת מהמעצמות יש מדיניות שונה לגבי משחקים וטורנירים בינלאומיים, וגם כאן הקונפליקט הוא תוצר של המתח בין הראגבי המסורתי לראגבי המקצועני.

באנגליה ובצרפת הליגות המקומיות העליונות ממשיכות לפעול במתכונת רגילה גם בעת משחקי הנבחרת בגביע העולם (או בטורניר שש האומות השנתי). רק כדי לסבר את האוזן ולהמחיש עד כמה המצב אבסורדי: 97 שחקנים בגביע העולם הנוכחי מגיעים מהליגה הצרפתית הבכירה (הליגה המיוצגת ביותר בגביע העולם), אבל זו ממשיכה להתנהל כאילו כלום.

במדינות הטריי נישיינז, מחצי הכדור הדרומי, השחקנים חתומים למעשה על חוזה מול ההתאחדות הלאומית ולא רק מול המועדון. בניו זילנד ובאוסטרליה מונעים כך משחקנים שמשחקים בחו"ל מלייצג את הנבחרת (בדרא"פ המצב דומה, אם כי שם מגלים יותר גמישות ויש יוצאים מן הכלל).

שחקנים אוסטרלים וניו זילנדים רבים נאלצים לבחור בין החוזה עם ההתאחדות והנבחרת ובין האפשרויות הכלכליות העומדות בפניהם. בעשור האחרון נוצר מעגל בו בשנים שאחרי טורניר גביע העולם ישנה בריחה המונית של שחקנים לליגות הצרפתית, האנגלית והקלטית ואל הכסף הגדול, ואז בשנה-שנתיים שלפני הטורניר הבא רבים מהם חוזרים לארצם ולנבחרתם.

באנגליה, המארחת של גביע העולם הבא, הוחלט לאמץ את המודל הניו זילנדי, והחל מ-2012 שחקנים שמשחקים מחוץ לאנגליה לא יוכלו לייצג את הנבחרת (לדוגמא, ג'וני ווילקינסון, השחקן בעל המשכורת הגבוהה ביותר בליגה הצרפתית – כחצי מיליון יורו נטו לעונה). המניעים ברורים: ריכוז כל השחקנים בליגה אחת, האפשרות לאמן אותם יחדיו לעיתים קרובות יותר מבלי הצורך להתכסח עם מועדונים מליגה אחרת, והסכם בין ההתאחדות המקומית, ארגוני השחקנים והליגה המקצוענית.

אבל ג'וני ווילקינסון, שמשחק בצרפת, הודיע כבר שלא יחזור הביתה, והוא מעדיף את הכסף שהוא מקבל בטולון. בניו זילנד מתקשה ההתאחדות לשמור על שחקנים רבים (24 ניו זילנדים, רבים מהם אול-בלאקס בכירים לשעבר, משחקים בליגה הצרפתית העליונה), שעוזבים לאירופה. לאחרונה איימו האול בלאקס על איגוד הראגבי הבינלאומי, שבאקלים הכספי הנוכחי, ולנוכח חלוקה לא צודקת של העוגה, הם ישקלו את השתתפותם בטורניר הבא בעוד ארבע שנים.

 *

ויש גם כמה נתונים/מספרים:

– הליגה הצרפתית נחשבת לעשירה ביותר. טולוז היא הקבוצה עם התקציב הגבוה ביותר: 30 מיליון יורו.

– ג'וני וויליקנסון האנגלי הוא השחקן בעל המשכורת הגבוהה ביותר בצרפת.

– משכורת ממוצעת בליגה האנגלית היא כ-80-90 אלף פאונד (לעונה, לא לשבוע).

– ראסינג פאריס הציעה בתחילת הקיץ לדן קרטר הניו זילנדי חוזה על סך כארבעה מיליון פאונד לשלוש שנים. הוא סירב ובחר להאריך את החוזה עם ההתאחדות של ארצו, בה הוא אמור להסתפק בכמיליון דולר ניו זילנדי (חצי מיליון יורו) בשנה

– באנגליה תקרת השכר הקבוצתית עומדת על 4.2 מיליון פאונד לשנה, עם כמה הקלות. מועדונים רבים קוראים לרפרומה ודורשים לכל הפחות להתיר העסקתם של שחקן או שניים מחוץ לתקרה.

– ממוצעי צופים למשחק:

ליגה אנגלית – 13,000.

ליגה צרפתית 15,200 ( בכדורגל 19,000).

ליגת הסופר 15 – 20,000.

*

יותם מלמן ב"דה באזר"

"דה באזר" גם בפייסבוק

כשהכדורגל מתגמד
בובה של לוזון / תומר חרוב

9 Comments

יהויכין פנדלוביץ' 12 באוקטובר 2011

טור פוקח עיניי נבערים (כמוני). תבורך.

רפאל זר 12 באוקטובר 2011

תודה רבה על המאמר יותם.
אגב דן פרקר צ"ל דן קרטר.

אהוד 12 באוקטובר 2011

אני יודע שבאנגליה ההתאחדות מפצה את המועדונים (רק האנגלים) שמהם נלקחו שחקנים לנבחרות. הבעלים של טולון, שמחזיק בשניים או שלושה אנגלים, התלונן שההתאחדות האנגלית לא נותנת פיצוי על שחקנים אנגלים שמוזמנים מקבוצות בצרפת, וישקול מעתה אם בכלל להחתים אנגלים.

מעניין אותי כמה סוני ביל ויליאמס יקבל אחרי האליפות הזאת בצרפת או באנגליה. אני בטוח שהוא גם חושב על האופציה של לקדם את קריירת האיגרוף שלו באירופה. גם בדוגמנות הוא בטח ירוויח יותר שם.

יותם מ 12 באוקטובר 2011

הוא כבר היה באירופה עד לפני שנה וחצי בטולון. מדברים בכלל על חזרה שלו לראגבי ליג, למרות אני מאמין שהוא ישאר.

בני תבורי 12 באוקטובר 2011

פוסט מצוין!
תודה.

ויכסלפיש 12 באוקטובר 2011

יופי של פוסט, איך ארגנטינה בצמרת העולמית עם שחקנים בודדים שמשחקים בליגה המקומית?

יותם מ 13 באוקטובר 2011

יש שם מסורת חובבנית מפותחת, ואז אחרי גיל הנוער הטובים עוברים לאירופה. אני חושב שבסגל הנבחרת רק שניים או שלושה שחקנים מתוך ה-30 משחקים בארגנטינה.
הדואליות הזו שדיברתי עליה חזקה עוד יותר בארגנטינה. הראגבי שם עדיין חובבני, ולכן מזוהה כמעט לחלוטין עם אליטות בורגניות. חלק מאותן אליטות סירבו גם להצטרפות של ארגטינה לטריי ניישינז והן נגד מקצוענות מפחד שיגנבו להם את הענף ואת תחושת "המשפחתיות". העובדה שהראגבי חובבני מונעת מילדים ונערים רבים, שאין להם אמצעים כלכליים, מלעסוק בו. אבל בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות יפים להפיץ את הראגבי באזורים עניים. השיא היה כשהוקם מועדון אינדיאני שסבל מגזענות קשה (ראגבי הרי מזוהה עם לבנים), אבל אחרי שנים של הצלחה אומרים שהוא עזר ועוזר לשנות קצת את היחס לאינדיאנים בצפון המדינה.
אפילו נעשה עליהם סרט שזכה בפרס בפסטיבל ונציה:
la quimera de los heroes / The chimera of heroes
לדעתי הוא מופיע ברשת עם כתוביות באנגלית

הקומיש 14 באוקטובר 2011

אכן סרט מעולה

Comments closed