כיפור – אריאל בר חיים

ארבעים ושלוש שנים

היום הזה מרחף מעלי כמעט ממש מההתחלה, מהרגע שהורי נתנו לי את שמי. מאותו הרגע היום הזה נוכח בחיים שלי.

אבא שירת במלחמה ההיא, בחזית הדרומית, תעלת סואץ, חצר המוות.

יש ביטוי כזה "לראות את המוות בעיניים"… אז שם זה לא היה ביטוי. אנשים ממש ראו את המוות בעיניים.

אז אבא נדר שאם הוא יוצא משם בחיים, הוא יקרא לאחד הילדים שיהיו לו על שם אריאל שרון. לא ממקום פוליטי, לדעתי גם לא ממקום צבאי. אלא מתוך מקום הישרדותי. חלק מהאנשים שהיו שם ויצאו בחיים זוקפים את זה לטובת האיש ההוא שעשה בשדה הקרב כבשלו.

אבא אף פעם לא סיפר לי באיזה רגע הוא החליט על זה, כלומר באיזה רגע גורלי במלחמה אתה מחליט לנדור נדר למקרה שתצא משם בחיים. מניח שזה באחת הפעמיים שהוא ראה את המוות מסתובב שם.

מה שאבא כן סיפר היו שברירי סיפורים על מה שהיה שם. אז אני יכול לחשוב על כמה רגעים כאלו מאותם סיפורים. למשל הרגע ההוא שהדוברה שלהם חטפה זרחן וחבר שלו התאדה, או הרגע ההוא שהם ראו שלושה מיראז'ים נכנסים לשטח מצרים ולאחר מכן רק שניים חוזרים.

אבל נראה לי שאם יש רגע אחד שאני בוחר לקחת מתוך הסיפורים שלו ולחשוב עליו כעל הרגע שאבא רק רצה להישאר בחיים היה הרגע ההוא שחבר שלו לקח אותו "להשלים" ציוד מאחורי דיונה. ורק כשהם עברו את הדיונה אבא שלי הבין מה זה המקום הזה שיש בו כל כך הרבה ציוד.

"שורות של אלונקות, על כל אחת שמיכה ורואים רק את הנעליים".

במלחמה ההיא לא מיהרו להחזיר את הגופות מהחזית, אני יכול לשער שזה בגלל התחושה של מלחמת קיום. למי יש זמן לקבור מתים כשלא בטוח שיישאר מישהו להספיד אותם לאחר מכן.

אז קברו אותם אחרי המלחמה. בזה אחר זה. אבא שלי התרוצץ מהלוויה להלוויה. לפעמים יותר מאחת כל יום. "פרחים זה מוות" – הסביר לי מתישהו מדוע לא הביא מעולם לאימא פרחים.

משהו במלחמה הזו טלטל את העם, טלטל את המדינה.

כשפרק זמן של תשעה עשר יום נהרגים יותר מאלפיים חיילים ועוד כשבעת אלפים נפצעים אז המוות מגיע לכל בניין. המוות דופק כמעט בכל דלת. ואם לא בדלת שלך אז בדלת של המשפחה המורחבת. דלת של חברים מעגל הקרוב.

אתה לא שומע על זה בחדשות. אתה החדשות.

המלחמה הזו היא פצע מדמם, כואב, כזה שגורם לך להמשיך לחטט בו גם לאחר ארבעים ושלוש שנים.

באופן אישי המלחמה הזו ריתקה אותי מאז ומתמיד, ספרים רבים שקראתי, כתבות (המוסף של כיפור בכל עיתון הוא גולת הכותרת של העיתונות הישראלית לטעמי), תצלומים. ועדיין אין מזור.

ככל שאתה יודע יותר אתה כואב יותר.

ככל שאתה מחטט יותר הפצע מדמם יותר.

אני אמנם יליד שנת שמונים אבל מרגיש כמו אותם "ילדים של  חורף שנת שבעים ושלוש".

אני זוכר שבתור ילד הייתי בטוח שהמלחמה היא הסיבה לצום.

היום אני כבר יודע שצדקתי.

 

 

 

יש ממי ללמוד
נו האדל - סיכום מחזור חמישי

34 Comments

אוהד 10 באוקטובר 2016

כל כך נכון.
העיתונים המיחדים של החג המקולל הזה היו שנים סידור לכיפור שלי.
כמעט חוויה דתית.
כמו כל המלחמות- מקוללת וארורה

גורביץ' 10 באוקטובר 2016

גם אני יליד שנות ה-80 ורק היום בפרספקטיבה של גיל שלושים פלוס אני יכול להפליג בדמיוני ולתאר לעצמי איך נראתה זירת הקרב מהסיפורים שאני נחשף אליהם. וזה מרגיש כמו אפוקליפסה. וזה בלתי נתפס הכמות סיפורים שיש משם. ימים שלמים שכל אחד מהם מכיל בתוכו זירות לחימה של מלחמה שלמה בפני עצמה.
ולצערי עוד לא הספקתי לשמוע ממקור ראשון את הסיפורים של אבא שלי שהיה בתל סאקי ולאחר מכן בגזרת סיני.

גיא זהר 10 באוקטובר 2016

https://www.youtube.com/watch?v=gV6rRTKyq0Y לזכר 11 החללים שקיבוץ בית השיטה איבד במלחמת יום כיפור

אסף the kop 10 באוקטובר 2016

מלחמה ארורה.
אני נולדתי ב 1970 אז אני זוכר את הירידה למקלט.
אבא ז"ל גם לחם שם.
כנראה כאשר אתה גדל בבית עם סבים וסבתות ניצולי שואה שלחמו בנאצים ועוזריהם ביערות או שרדו את המחנות, אז הסיפורים שלהם והזוועות קצת יותר נכנסים לך מתחת לעור מאשר הסיפורים של אבא.
אני מניח שזה קשור לזה שאבא ידע לצאת מהתופת אחרי המלחמה והסבים והסבתות מעולם לא יצאו מהשואה.

תומר חרוב 10 באוקטובר 2016

לפני כמה שנים עשיתי מבחן בגרמנית בבניין למשפטים באוניברסיטה. באמצע המבחן יצאתי לשירותים ואחד הבוחנים ליווה אותי, הוא היה די מבוגר.
כשיצאתי מהשירותים והלכנו מרחק של דקה וחצי אל הכיתה הוא סיפר שהוא זוכר שהוא היה סטודנט במסדרונות האלו.
"אה, באמת? למדת כאן?" שאלתי.
"סיימתי שנה משפטים ואז הייתה מלחמת יום כיפור, כשחזרתי ממנה לא יכולתי אפילו לפתוח עיתון."
ואז נכנסתי לכיתה לסיים את המבחן.

יואב 11 באוקטובר 2016

גרתי ביונה הנביא פינת אלנבי. היה עגמומי יותר מהרגיל. בבוקר, יצרתי רווח מהמיטה לקיר ששימש אותי לסל וכך העברתי חלק מהזמן בזריקות לסל. משהו במוד החל להיות עגמומי וחרדתי יותר כשאני
זוכר את פליאתו של אבא איך כבר לא מכבדים את היום הזה כמו פעם כי החלה תנועה יחסית מסיבית בכבישים.
תוך דקות הוא גוייס ואימי לקחה אותי לחדר המדרגות שלנו שהיה הכי קרוב למקלט שהיה לנו.
זוכר בעיקר מתח בבית מאימי. לא הבנתי אז מה המשמעויות. לא היה לי ספק שאבא חוזר. למזלי הוא חזר.
אבא שלי?

holden 11 באוקטובר 2016

כל שנה שמגיע יום כיפור קשה לי שלא להיזכר בצלקת שצילקה את מדינת- ישראל הגאה והשאננה,
אני רוצה להאמין שקברניטי המדינה למדו והפנימו את הלקח והשיעור הכואב,

"ילדים, תעלו הביתה מייד"

המשפט הזה חקוק בזכרוני.

יום שבת בצהריים, אני והתאום שלי משחקים טניס -שולחן במקלט אצל חבר בשכונה.

השכנה אמרה את המשפט הזה בארשת פנים רצינית וקודרת, כאילו שהיא יודעת משהו שאנחנו הקטנים לא ממש יודעים או מבינים.

פסענו אני והוא הביתה, הרחוב היה שקט ולא היה שום סימן לדרמה שמתחוללת בגבולותיה של המדינה הצעירה והחדשה.

אמא כהרגלה הכינה לנו ארוחה חמה, למרות שזה היה יום -כיפור, הילדים(התכשיטים שלה)צריכים לסעוד.

אבא(שנפצע במלחמה הקודמת ולא גוייס)הדליק את הטרנזיסטור הגדול שניצב במטבח, השעה היתה 1400.קול דרמטי של שדרנית בישר:"מלחמה פרצה בים באוויר וביבשה"

היה שקט מתוח אצלנו, דריכות כזו שמערבבת פחד והמתנה לבאות.

לאט לאט ראינו גברים חוזרים לבתיהם עטופים בטליתות, השקט שהיה נגדע.

תנועה הולכת וגוברת של רכבים זרמה לבסיס חיל-הים הסמוך לביתנו.

שירדנו לכביש הראשי ברחוב:העלייה-השנייה",ראינו שבחנות העיתונים של ציפורה מונחים עדיין כל החוברות בסדר מופתי:

להיטון עולם הבידור

סינרומן עם תמונה של דן כנר

פנדל-חוברת של עולם הכדורגל

משטרה-מגזין כזה על שוטרים וגנבים

אצבעוני-חוברת לילדים עם דפים לצביעה והפתעות לילדים.

כעבור שעות ספורות התחילה שיירה אוירית של מסוקי סיקורסקי נדמה לי לנחות במנחת של בית-חולים "רמב"ם".

המנחת שם מוצב בראש השובר גלים, בימים רגילים זה מקום יפה ומיוחד, הנוף שנשקף שם מתצפת על כל מפרץ-חיפה בואכה עכו, בימים של ראות טובה ניתן לראות את הנקרות הלבנות בראש-הנקרה.

התאספנו שם חבורה של ילדים בכיתה ב, רובם נאלצו לראות כיצד אוספים את אבי המשפחה לחזיתות בצפון ובדרום, אנחנו הילדים החלטנו גם להירתם במהלך המלחמה למאמץ הלאומי ויהי מה.

נכנסנו למתחם האחורי של בית-החולים הזה שבנוי מאבן ישנה כזו ועצובה, הקירות הפעם היו קודרים מתמיד.

אחיות ונערות צעירות ששימשו ככח-עזר הופתעו לראות חבורה של ילדים קטנים עם ברק בעיניים, לא חלפו עשר דקות ואנשים עם חלוקים לבנים ניגשו אלינו והפצירו בנו לעזוב את המתחם במהירות.

נאנחנו באכזבה, אבל לא באמת עזבנו.

הסתקרנו

אלונקות אלונקות נפרקו מבטן המסוק,רופאים אחיות וכל מי שיכל לעזור נשאו אותן לחדרי הניתוח , חלקן לצערנו הורדו היישר לפינה אחורית של בית החולים שבלוח נחושת נכתב עלייה:חדר-מתים.

למחרת או כעבור יומיים או שלושה בערבים שררה עלטה כמעט מוחלטת ברחובות ובכבישים, פנסי המכוניות נעטפו בנייר צלופן מרשרש, כזה שמשמש בימים שמחים וטובים יותר לעטיפת בונבוניירות .

היה חשש ביישוב שהמיגים הסורים ינחיתו מהלומה אווירית על חיפה, על הנמל שלנו או חלילה על מתקני בתי-הזיקוק הסמוכים.

בכלל היתה ברחוב תחושה של אסון לאומי והתגייסות של כל המדינה והעם.

אני זוכר רכבים מסוג קונטסה או פיז'ו עם לוחית קרטון בחזית וכיתוב:להדר בשירות,", לעיר התחתית בשירות"

מסתבר שרוב נהגי המוניות ונהגי האוטובוס נקראו ונרתמו לחזית וכנראה שמשרד התחבורה הוציא חוק זמני שמתיר לפרבייטים לאסוף נוסעים מהדרך, אם בתשלום סמלי ואם לא.

חודשים ספורים לפני זה שישראל חגגה את יום העצמאות ה-25 שלה המדינה הוציאה מטבע גדול ומיוחד כזה נראה לי של 25 אגורות אבל אני לא ממש סגור על זה.

הכל הרגיש כ"כ אופטימי ונכון, ישראל החזקה והבטוחה שש שנים לאחר הנצחון המהולל.

מי תיאר לעצמו שביום כיפור "תשל"ד האדמה שלנו תרעד ככה.

הימים עברו לאט, אבל היתה הרגשה של שותפות גורל בין כולם, בצרכנייה המקומית כולם היו מנומסים ואדיבים , אם כי קורקטיים למדיי.

עושה רושם שבימים האלו התגבשה לה ישראל המודרנית, במהדורת החדשות דיווחו על עימות עם האמריקאים בנוגע לאיזו רכבת-אווירית שאמורה לספק נשק ודלק מטוסים לצבא שלנו, בהמשך היו דיווחים על שיחות להפרדת כוחות בגבול הדרומי, היה איזה מאהל שהוקם ביבשת אפריקה(מצרים)נראה לי הקילומטר-ה-101, שם נפגשו הגנרל המצרי מול עמיתו ואויבו הישראלי, לימים הגענו איתם להסכם שלום כולל ובר -קיימא.

אבל אני ואני חושב שכל אחד שהרגיש מעט את הימים הנוראים ההם לא ישכח כמה נפיץ וכמה שביר האיזור שלנו ששורץ באנשים שזוממים וחורשי רעה.

כיום המוטו הוא שמצפון תיפתח הרעה.

אין אפילו יום-כיפור אחד שעובר עליי ללא הדה -ז'וו של אותם הימים הנוראים בתולדות האומה.

באשר למנהגי הדת שלי, לא צמתי כל חיי, מלבד בשנה שאבי נפטר בשנת 1996, מאז לא צמתי יותר.

היו לי ימי כיפור שעשיתי דווקא, התאספנו בשקמונה אצל חבר , זו היתה דירת ענקית בבנין ערבי ששוכן סמוך למכון לחקר ימים ואגמים על חוף הים של חיפה.

גג ענקי ונוף חלומי, ארגנו משקאות טובים ואוכל שיעביר לנו את הצום בקלות ובנעימים, לפעמים עישנו שם , היו גם בנות שהצטרפו אלינו, גם תקופת ההתפקרות שלי הזו עברה.

היו שנים שבחרתי לרדת לים דvקא ביום הזה וכאילו להתחבר לבורא בגוף ובנפש.

כיום עם השנים שחלפו נחתה עליי התובנה שדרץ -ארץ קודמת לתורה.

נראה לי לא לעניין לצעוד או לדווש באופניים לשפת הים עם חכה או בקבוק מים.

7even 13 באוקטובר 2016

מרגש

ד"ר רזי הופמן 11 באוקטובר 2016

זוכר את המלחמה ההיא כילד שחוזר עם אמא מבית הכנסת הספרדי בצהרים כשכולם מדברים על המלחמה ואנחנו הולכים מהר הביתה. אבא כבר היה בדרך ליחידה וירד מהר לסיני. יש לי עדיין מכתב אחד ממנו ששלח מהמלחמה ההיא אבל אל תדאגו הוא חזר אלינו בריא ושלם.
אני זוכר ירידה למקלט הענק (5 בניינים משותפים) הטחוב בצפון תל אביבה עם כל השכנים מסביב.
אני זוכר את ההאפלה כשצבעו את פנסי הרחוב והמכוניות.
זכרונות של ילד.

בני תבורי 11 באוקטובר 2016

חגגתי הולדת עשרים ביום החמישי למלחמה.

ערן קאלימי 11 באוקטובר 2016

תודה אריאל

גיל שלי 11 באוקטובר 2016

תודה אריאל.
ההורים שלי סיפרו לי על בית הקברות הזמני בנהריה, רק שם קלטו את הכמויות האדירות של ההרוגים

אמוץ כהן-פז 11 באוקטובר 2016

היה גם אחד, ענק, בכניסה לקיבוץ בארי.

Childish lion 11 באוקטובר 2016

תודה אריאל.
דוד שלי נהרג במלחמה הזאת אז היא תמיד עניינה אותי גם.
אחרי מלחמת לבנון השנייה שבה המ"פ שלי ושתי חברים מהפלוגה שלי נהרגו לקחתי טרמפ מרמת הגולן,
הנהג שאל אותי אם נהרגו לנו חיילים ואז אמר שהוא יודע איך זה מרגיש כי כמעט כל הפלוגה שלו נמחקה ביום כיפור.
זה היה הרגע שהכי הצלחתי להתחבר למלחמה ההיא ואני עדיין לא יכול לדמיין איך אנשים שהיו שם המשיכו בחיים שלהם

ד"ר רזי הופמן 11 באוקטובר 2016

החיים יותר חזקים מכל דבר
ראה את אלה ששרדו את השואה, הקימו משפחות ושגשגו אחריה.

אדם בן דוד 11 באוקטובר 2016

אחד השירים הכי יפים בשנה האחרונה.
אבל אני אף פעם לא מסוגל לשמוע אותו עד הסוף.
בהתחלה, כששמעתי בחצי אוזן, חשבתי שזה שיר אהבה. "היא ידעה לא תהיה לו אחרת"

עכשיו כשהקשבתי עד הסוף אני לא מסוגל יותר לגעת בעצב החשוף.

מלבד ההרוגים והפצועים מסתובבים פה אלפי פוסט טראומטים ונשותיהן האמיצות והילדים השרוטים שלהם.

זה שאת השבויים שחזרו ממצרים לקחו ל"סדנת שבי" כמעט שווה ערך בעיניי למחדל המודיעני עצמו.

מלחמה זה חרא. מתי כבר יבינו כולם?

נחום עלה עם הוריו בשנות החמישים
אל עיירה בצפון עבודת נמלים
אימו נתנה לו את שמו
עם תום הפרעות
כסימן לנחמה כמו תקוה לבאות

ציונה ילידת המקום דור המייסדים
עובדי אדמה חורשים וקוטפים
היא אהבה את נחום
עד קצות האצבעות
היתה ילדה חמישית אחרי ארבע בנות

והזמן כמו עצר מלכת
כשהניח ראשו בחיקה לעת ערב
היא ידעה במקומה לא תהיה לו אחרת
אהבה כמו באגדות
כמו בסרט

המלחמה תפסה את נחום
בשעת הנעילה
אוקטובר המר אין מחילה
הוא חזר לביתו בחילופי שבויים
נראה מלא מבחוץ וריק מבפנים

הוא ניסה להסתיר
היא לא רצתה לגלות
היה ישן בימים וער בלילות
דעתו נטרפה הוא לא עמד בכאב
הולך ורזה כמו כלב רעב

והזמן כמו עצר מלכת
הוא צועק ברחובות כמו משוגע לעת ערב
היא ידעה אם תלך לא תהיה לו אחרת
זאת אהבה כמו באגדות
כמו בסרט

הימים שהיו חלפו ואינם
נחום שקע כמו ספינה בלב ים
היא נעלה את ליבה לא להביט לאחור
הוא הלך לאיבוד לא יכול לחזור

https://www.youtube.com/watch?v=9z3-aZtaYYI

באבא ימים 11 באוקטובר 2016

אבא שלי ואני חזרנו מביקור של שבת בבוקר אצל ידידה של המשפחה. שהגענו אל מתחת לבלוק בו גרנו שמענו את הצפירה. לא התרגשתי במיוחד. שמעתי צפירות בעבר ואיך שהוא העובדה שזה לא הגיוני שתהיה סתם עוד צפירה ביום כיפור לא הפריעה לשאננות שלי. כשהתקרבנו ראיתי את אחד השכנים לבוש בבגדי שבת עומד מתחת לבניין וקורא לבני משפחתו. אני לא שמעתי מה הוא אמר. אני לא זוכר שום דבר אחר מאותה שבת. לא המוני מתגייסים, לא שיירות רכב, לא דאגה של הורים, לא סיסמאות ברדיו- כלום. אבא שלי לא נשלח לחזית. דוד שלי כן.

למחרת היה יום רגיל של בית ספר. דיברנו בכיתה על המלחמה מתוך בטחון מוחלט שננצח בה כמו שניצחנו בעבר. זה לא היה אמור להיות סיפור גדול. סתם עוד משהו שמדברים עליו בדומה לאליפות אירופה בכדורסל.

גרנו בקומה הראשונה בבניין בשכונה הנקראת ״פלוס 200״ (זה היה קו הגובה הטופוגרפי שלה). ממרפסת הדירה היה ניתן לראות את רמת הגולן. בימים שבאו יש לי זיכרון משהיה במקלט. יש לי זכרונות של האפלה. יש לי זכרונות שלי עם צבע כחול צובע פנסים של מכוניות (זה היה אמור לעזור בהאפלה) ויש לי זכרונות מקרבות אויר מעל רמת הגולן שראינו ממרפסת ביתנו. לגבי האחרונים- אני לא בטוח ממרחק הזמן כמה הם אמיתיים.

יש לי זכרון מהבית של סבתא שלי- בתחילת אותה שנה התחלתי ללמוד בכיתה ב ׳ בבית ספר חדש כי היינו אמורים לעבור דירה במהלך השנה. היות שהיא גרה ליד בית הספר החדש הייתי הולך אליה לאחר הלימודים. אני זוכר את עצמי שומע שריקה מבחוץ- דוד שלי חזר הביתה בפעם הראשונה. חופשה קצרה שלאחריה היה אמור לעלות שוב לרמת הגולן. אני זוכר את סבתא שלי שואלת אותו אם הכל בסדר. הוא ענה שכן ונכנס לחדר ואז שמעתי אותו צועק ״הכל חרא״! ומתחיל לבכות.

ואני זוכר את אורי- נהג אגד שהייתי נוסע איתו לפרקים. הוא כנראה אהב אותי כי הוא היה נותן לי לשבת במושב הקטן שלידו. מן משולש (או רבע עיגול) כזה בין מושב הנהג לחלון השמאלי. אני לא בטוח שאני מבין היום מה המושב הזה עשה שם. מתי שהוא אחרי המלחמה שאמרתי שכבר הרבה זמן לא ראיתי אותו ספרו לי שהוא נהרג.

יורם אהרוני 11 באוקטובר 2016

במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום הכיפורים החללים נקברו פעמיים, קודם כל בבתי קברות זמניים ורק אחר כך בבתי קברות צבאיים בישובים השונים בארץ. במלחמת יום הכיפורים היו יותר הרוגים והרבה יותר נעדרים. במלחמת ששת הימים הודיעו למשפחות על מות יקיריהם בתום המלחמה, כלומר אחרי שבוע. כמובן שהיו כאלה שהודיעו להם קודם כמו משפחות טייסים. במלחמת יום הכיפורים היו הרבה משפחות שלא ידעו מה עלה בגורל בניהם. חיכו במתח גדול לפרסום רשימות שבויי צה"ל במצרים ובסוריה ורק כאשר פורסמו הרשימות הבינו המשפחות של אלה שלא נכללו בהן כי ככל הנראה אפסה התקווה שיקיריהם עדיין בחיים. אני זוכר את הרגעים של פרסום הרשימות. טייס אחד שהכרתי שראו אותו צונח בשלום בסוריה וקיוו שהוא בשבי, לא היה ברשימות. כאשר פורסמו רשימות השבויים במצרים הייתה שמחה גדולה במשפחה אחת שבנה נכלל בה ועצב גדול אצל משפחה שכנה שבנה המשיך להיות נעדר עד שנמצאה גופתו כאשר הותר לצה"ל לחפש נעדרים בשטח בו הוא לחם בסיני.

יוני (המקורי, מפעם) 11 באוקטובר 2016

תודה אריאל. אני בעד לקבוע את 6.10 כסוג של יום זכרון.

מאיר (חדש בשכונה) 11 באוקטובר 2016

לא יאומן כמה סיפורים מרגשים וכואבים מהמלחמה הזאת. מכל בחינה לא יכול היה להתאים לה מועד אחר מאשר יום כיפור. כל יום כיפור במהלך הצום לקראת השעה עשרה לשתיים אני מסתכל על השעון ונזכר ומזכיר. ביום פריצת המלחמה בהיותי בן 17, תחילת שמינית, בעקבות הלחץ הגדול המשכנו כולנו את הצום עד מאוחר בלילה, למי היה ראש לאוכל. במוצאי כיפור עוד שודר בערוץ הראשון והיחיד שהיה, גמר אליפות אירופה לנבחרות בין ברית המועצות ליוגוסלוויה, אליפות שגם נבחרתנו השתתפה בה, זה היה כל כך מוזר, החיבור בין השגרה לתחילת מלחמה שהתחוורה אחר כך למלחמה נוראית.
בכל אחת מהמלחמות/מבצעים שהיו אחרי כן היו סיפורי גבורה, סיפורים קשים, סיפורים עצובים ומצמררים, אבל באף אחד מאלה לא באמת היתה סכנה קיומית.
לימים, יצא לי לעבוד מול האלוף יעקב אבן שהיה סגנו של אריאל שרון במבצע הצליחה, יצא לי לקרוא את ספרו ולהבין כמה פוליטיקה ומאבקי כח ואגו היו שם בצמרת לצד גבורה של הדרגים הנמוכים יותר.
מהצד של הקשיים הנפשיים של חלק מהלוחמים שלחמו במלחמה הזו, זכור לי בחור שעבד איתי לפני כעשרים וחמש שנים שהיה טנקיסט במלחמה ורק בהמשך הבנו חלק מהתנהגויותיו, כולל מופנמות, שלך תדע מה מתחולל בראשו.

אבי גלברט 11 באוקטובר 2016

ההיתי בן 13 בכיפור. באזעקה ירדתי לרחוב עם סכין קומנדו שאבי הביא שלל מששת הימים ושכן שאל אותי "למה הסכין להלחם בערבים… ."
יום ראשון ,יום אחרי הלכתי לאימון כדורגל בהפועל הרצליה ורק שהמאמן אמר לי ,אין אימון, יש מלחמה הבנתי שיש מלחמה אמיתית. צריך להבין ,אז התקשורת היחידה היה טרנזיסטור על קול ישראל .
על ששת הימים יש לי גם המון סיפורים משכונת נוה עמל בהרצליה .
את המלחמה הבאה ,לבנון כבר חוויתי לצערי יותר לעומק…

אבירם בר חיים 11 באוקטובר 2016

אריאל,

מאוד מדוייק. מרגיש בדיוק ככה.
אפשר לראות את אותן תכניות בערוץ 1 שנה אחרי שנה.
כל פעם זה מצמרר מחדש. תחושה של פאניקה, סוף וחורבן שאף פעם לא חשתי ומקוה שלא נחוה.

גמר חתימה טובה.

שלו 11 באוקטובר 2016

נולדתי באוגוסט אחרי,
מי שיודע מכיר שזה היה זמן בו העבירו חללים ממקום קבורה זמני לקבוע.
אבא שלי שגויס ביום כיפור חזר אחרי חודש חודש וחצי מהמלחמה ויחד עם אימי בחליטו שצריך עוד ילד.
הרבה אבות אחרים נשארו במילואים עוד חצי שנה אחרי הקרבות,
לעיתים קרובות הם לא היו האנשים שיצאו לקרבות.
מבוגרים בהרבה יותר מחצי שנה.
בלילה שנולדתי נקבר בן של שותף בעבודה של אבי,
משרד קטן רח' רוטשילד בת"א.
השם והגורל חוברו.
כבר לא זוכר מתי הייתה האזכרה הראשונה שהשתתפתי בה, אבל כנראה בגיל צעיר מאוד / מידי.
ראש השנה 1995, מוצב בלבנון, הפגזה כבדה לאורך כל החג.
פגיעה ישירה בעמדה שלי.
שני הרוגים ואני פצוע.
מקבל טלפון בבית החולים מהאם השכולה ההיא, שבטוחה שבנה שמר עלי ממרום.
מלחמת לבנון השנייה מקבל צו 8 ביום שבת, רואה את הסרט חוזר על עצמו.
הפגזות, חוסר בציוד, צבא יהיר ושחצן.
לא במחלקה שלי.
לא מאמין באלוהים,
לא מאמין במפקדים.
רק בפרטים הקטנים, בחיילים הפשוטים, בעבודה מדויקת ובירידה לפרטים.
מקבל החלטה לעבוד בחינוך.
אחרי תואר ארוך וקשה בטכניון, נוסע לשליחות ציונית באיטליה.
חוזר להיות מורה ומחנך – התואר הכי מכובד שקיבלתי אי פעם.

אריק האדום 12 באוקטובר 2016

מדהים… ואוו

Matipool 12 באוקטובר 2016

לגמרי . חזק !

ד"ר רזי הופמן 12 באוקטובר 2016

כל הכבוד
מקווה שיש לך סיפוק בעבודה למרות כל המחלות בחינוך.
הייתי מורה כמעט 20 שנה והיום אני בין היתר מורה של מורות/ים

S&M 12 באוקטובר 2016

המחדל מ-1973 הביא את הימין לשלטון, מה ששימר את "הישגי" מלחמת 1967. אף אחד עוד לא באמת התחשבן עם אבות ואמהות המחדל הזה, כי המדינה והציונות נחרבים בגללו יום-יום.

המחדל הזה הוא היוצר דה-פאקטו של המדינה הדו-לאומית שהימין הדתי הקים כאן. ועוד נכונו נפלאות, כי מתישהו הם הרי יצטרכו איזשהו פתרון יצירתי לבעיית הערבים שהם 50% באוכלוסיה. או שזה יהיה העלמת הערבים בפועל (גירוש, מכירה, מוות), או שזה יהיה העלמת הערבים בחוק (אפרטהייד דמוקרטי).

זו המשמעות האמיתית של מלחמת יום הכיפורים.

ר.בקצה 12 באוקטובר 2016

תאר לנו את המכניזם שיוביל למדינה דו לאומית.

ד"ר רזי הופמן 12 באוקטובר 2016

נו באמת
מדינה דו לאומית היתה כבר קודם. גם אם נתנתק מיהודה ושומרון, נשאר עם ערביי ישראל שנציגיהם ממשיכים להראות כמה הם שונאים אותנו.
הטעות הגדולה היתה ב 48. אם אתה רציני תחזור למחדל הזה שבו לא נפרדנו מאותם הנקראים ערביי ישראל. אם היינו עושים את זה היה הרבה יותר קל להחזיר היום את יו"ש.

אסף the kop 12 באוקטובר 2016

המחדל היה ב 48 ו ב 67 שלא העמיסו אותם על המשאיות מזרחה.

ד"ר רזי הופמן 12 באוקטובר 2016

אם זה היה נעשה אולי לא הייתה קיימת היום הבעייה שלנו עם הפלסטינים.

סימנטוב 12 באוקטובר 2016

זוכר שנחתו מסוקים בשדות המשק. עלינו על הבית עם לראות ומישהו פלט שפרצה מלחמה רצתי הביתה בפחד נוראי. זוכר שכיסינו את דלת הרשת בנייר שלא יצא האור.

שחר ע. 12 באוקטובר 2016

ביום כיפור עבדתי במשק חי עם עוד נערה,לפתע התחילו לעבור פאנטומים בגובה העצים,הנערה אמרה לי התחילה מלחמה ,אני חשבתי שלא.
הבית ילדים שלנו הייה ריק,בחור מבוגר עבר ואמר שפרצה מלחמה וכולם במקלט המרכזי.
המשק שלי איבד בחור אחד (רמי כץ) שנעדר הרבה זמן ,רק לאחר הסכם השלום מצאו אותו,לאחר המלחמה נערך טכס לזיכרו בחדר אוכל,ואחד מחברי הצוות שלו סיפר באומץ רב על הרגעים האחרונים שלו.
בהמשך גם עלתה לבמה חווה אלברשטיין במספר שירים מרגשים.
לאחר הרבה שנים עבדתי עם אישה שהייתה מאמצת שלו בקיבוץ, והיא סיפרה לי שהזמינו אותה לאיזה מרתף בתל אביב ,ועל השולחנות היו פרושים פריטים אישיים של חילי צה"ל ,בהמשך הציגו להם סרט על השבויים ואז התחיל בלגן גדול,הרבה אנשים צעקו שהם מזהים את יקירם,לפעמים על אותה תמונה משפחות שונות טענו שזה יקירם.

קשקשן בקומקום 13 באוקטובר 2016

לפחות המלחמה הזאת הביאה את שני הצדדים להבנה שעדיף שלום. חם, קר, קפוא, אבל שלום.
מעניין מה עוד צריך לקרות בשביל שנבין את זה (אנחנו והם) גם בגזרות אחרות

Comments closed