ספורטנ'רול (י"ג) – רן עצמון

ג'איינז אדיקשן "ריטואל" - Fאנק, מטאל, סאטלה וסליז

ריטואל 1

JANE'S ADDICTION – RITUAL DE LO HABITUAL

שנות השמונים שהיו עשור די מחורבן מבחינה מוזיקלית הגיעו לסיומן ולמרבה השמחה וההפתעה השנים 1990-91 הניבו מספר בלתי נתפס של אלבומים מעולים. להקות ותיקות הוציאו אלבומים משובחים ובמקביל החלו להתפתח סגנונות מוסיקליים חדשים ומלהיבים. שנת 1990 נתנה לנו את FEAR OF A BLACK PLANET  של פבליק אנמי, FACELIFT שהכיר לנו את אליס אין צ'יינס,   GOOשל סוניקיות' ,  SHAKE YOUR MONEY MAKER  של הבלאק קרואוז,  THREE FEET HIGH AND RISING של דה לה סול ועוד ועוד. אמנים ותיקים שהוציאו אלבומים אדירים הם ניל יאנג עם RAGGED GLORY, דפש מוד עם VIOLATOR, הפיקסיז עם BOSAA NOVA  , ניק קייב  ו THE GOOD SON אם למנות רק כמה.

בשנת 1991 בכלל התרחש מפץ גדול בעולם הרוק עם שורה בלתי נתפשת של אלבומי מופת וסגנון הגראנג' שכבש את העולם בסערה. OUT OF TIME  של REM, SCREAMADELICA  של פריימל סקרים, BLOOD SUGAR SEX MAGIC  של הפפרס, השחור של מטאליקה, USE YOUR ILLUSION  של גאנס אנד רוזס, TEN  של פרל ג'אם, NEVERMIND  הסנסציוני של נירואנה, TEMPLE OF THE DOG , שוב אם למנות רק כמה. אבל מבחינתי, האלבום האהוב ביותר שיצא באותה תקופה הוא פצצת הFאנק / רוק / מטאל המופתית של ג'יינס אדיקשן –RITUAL DE LO HABITUAL.

*

הלהקה הוקמה בשנת 1987 בלוס אנג'לס על ידי פרי פארל, בחור יהודי מקווינס שנולד בשם פרץ ברנשטיין (PERRY FARRELL = PERIPHERAL). לאחר מספר ניסיונות מוסיקליים פרל פגש בבאסיסט אריק אייברי והשניים החליטו להקים להקה. אחותו של אייברי הכירה להם את המתופף סטיבן פרקינס (עוד יהודי טוב שקיבל סט תופים כמתנת בר מצווה) ואת הגיטריסט העילוי דייב נבארו. הארבעה החלו לרכוש לעצמם שם בסצנת המועדונים של לוס אנג'לס ושחררו אלבום עצמאי שבעקבותיו הוחתמו על ידי חברת וורנר בראדרס. בשנת 1988 יצא אלבומם המצויןNOTHING SHOCKING  שלמרות שלא זכה להצלחה מסחרית אדירה, סימן את ג'יינס אדיקשן כאחת הלהקות המבטיחות באמריקה.

ההבטחה הזו מומשה במלואה באלבום הבא שיצא ב 1990 –RITUAL DE LO HABITUL, יצירת מופת על קולית המשלבת רוק רצחני, Fאנק אכזרי, סליז, סאטלה וטירלול עטופים בהפקה ונגינה עילאית. פרי פארל אמנם אינו זמר גדול וקולו הצווחני (שמזכיר יהודי אחר, גדי לי מ- RUSH) אינו קול נעים במיוחד. אבל הוא פרפומר ענק, כותב שירים אדיר ובאורח פלא הקול הזה מתלבש בול על המוסיקה והסאונד של ג'יינס אדיקשן. הנגנים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הבאסיסט אריק אייברי הוא באסיסט חייתי עם השפעות Fאנק כבדות וסאונד הבאס הסמיך שלו הוא מרכיב חשוב בסאונד המרהיב של הלהקה. התיפוף השבטי, המעט קית' מוני, של סטיבן פרקינס נותן ללהקה את הגרוב הפנטסטי והפרוע שלה. ואז מגיע דייב נבארו, גיטריסט שבעצם המילה עילוי קטנה עליו. מעבר לטכניקה הבלתי נתפשת שלו, נבארו מייצר סאונדים סמיכים ומורכבים, לעיתים מפלי סאונד, לעיתים סולואים כבירים והאופן בו הוא בונה את הסאונד והליווי המוסיקלי מזכיר את האופן שבו ג'ימי פייג' צבע את המוסיקה של לד זפלין. תחילת שנות התשעים הצמיחו שורה ארוכה של גיטריסטים אמריקאים מעולים (מייק מקרידי, סלאש, ג'ון פרושיינטה, ג'רי קנטרל, ורנון ריד ואחרים), אבל לטעמי נבארו הוא הגדול מכולם. שלושת הנגנים הללו בעזרת המפיק דייב ג'רדן יצרו לאלבום מעטפת סאונד מבריקה ומלאת גוונים ולתוך המעטפת הזו נשתלו השירים הנפלאים שעושים את RITUAL  למסטרפיס על זמני.

*

השיר הראשון, STOP, נפתח במספר מילים בספרדית המציגות את הלהקה ומיד לאחר מכן מתחילה ההפגזה. כמה אקורדים מהירים של נבארו , פארל שואג HERE WE GO ואייברי ופרקינס פורצים אף הם ליצירת הסאונד הנפלא שילווה את כל האלבום. השיר שמתחיל בצורה עצבנית, הופך לאיטי יותר באמצעו עד לפיצוץ הבא אותו מוליך נבארו בסולו גיטרה וירטואוזי, הראשון ולא האחרון באלבום.

באס פאנקי פותח את השיר הבא, NO ONE IS LEAVING , עוד שיר במקצב שבור ועצבני, כמעט נוירוטי. על הרקע הפרוע של הבאס תופים, מכניס נבארו ריפים נהדרים, מפלי סאונד ועוד סולו וירטואוזי. כמו ברוב השירים של הלהקה אין פה מבנה מקובל של בית פזמון בית, אלא אורגיה חסרת מעצורים של מלודיות, סאונדים ושירה היסטרית ונהדרת של פארל. AINT NO RIGHT  נפתח בכמה משפטים הזויים של פארל באווירת סאטלה כבדה על רקע כלי הקשה, פייד אאוט קצר ושוב הבאס הכבד חוזר בליין מהיר שמוליך את השיר לכל אורכו. פרקינס מלווה את ליין הבאס בתיפוף שבטי ואת הטאץ' הסופי כרגיל מוסיף נבארו בנגינת אקורדים מהירה עד הסולו הקטלני בו הוא והבאס מתחרים אחד בשני. השיר גם משופע באפקטים המוסיפים לאווירה המסטולית החביבה כל כך על פארל.

השיר הרביעי OBVIOUS ,, נפתח בפייד אין קקופוני מעט עד שהגיטרה של נבארו לוקחת פיקוד על השיר בליין נהדר עליו מולבשת שירה מוכפלת ועולצת של פארל. ליין הגיטרה הזה, שנשמע לעיתים כמו חמת חלילים, הוא ליבו של השיר הסוחף. השירה של פארל פשוט נהדרת והסאונד הכללי של השיר הוא בכלל מלאכת מחשבת שמשלבת גם פסנתר לצד חטיבת הקצב. BEEN CAUGHT STEALING השיר החמישי הוא גם הלהיט של האלבום. הפתיחה המפתיעה עם נביחות הכלב הרודף אחרי פארל, הגרוב השמח, סולו הבאס לצד סולו הגיטרה יוצרים שיר מקפיץ וכיפי המוביל אותנו אל שתי יצירות המופת האפיות שמהוות את ליבו של האלבום. שני שירים ארוכים ומורכבים, כמעט פרוג-רוקים באופיים, אפלים וכואבים.

*

THREE DAYS  הכביר שאורכו כמעט אחד עשרה דקות מורכבות ומהפנטות יצא אף כסינגל, צעד שנראה מוזר ולא רק בגלל אורכו של השיר , אלא בעיקר בגלל מורכבותו. החלק הראשון בשיר המתאר טריפ בחברת שתי נשים מושר על ידי פארל באופן מרגש ונוגע ללב בליווי גיטרה אפקטיבי של נבארו. ואז לאחר שלוש דקות באה שבירה לקטע מוסיקלי שונה הנשען על גרוב תופים פרוע, באס כבד ומפלי גיטרה המלווים את פארל עד לקטע המופלא בו הוא זועק ALL OF US WITH WINGS ומכין את הקרקע לסולו פסיכוטי של נבארו שלוקח את הגיטרה שלו לגיהינום וחזרה באחד הסולואים הגדולים ששמעתי מאז ומעולם. הסולו מסתיים אל תוך ביצת דיסטורשן ממנה בוקע פארל בשירה קורעת וחודרת המוליכה את השיר לשיא. הקטע הזה שוב חוזר על עצמו ושוב וכשנדמה שהכול עומד להסתיים, נבארו פורץ בעוד סולו מסחרר המביא את היצירה האפית הזו אל סופה בתום כמעט אחת עשרה דקות של אורגיית סאונד מכושפת.

THEN SHE DID הוא עוד יצירת מופת ארוכה ומורכבת ומבוססת על הטראומה שחווה פרי פארל כשאמו התאבדה בעודו ילד ומותה של חברה קרובה. הפתיחה רכה וחלומית עם פריטה יפה ופשוטה של נבארו בסגנון ג'ימי פייג'י המלווה את שירתו של פארל. כמקובל אצל ג'יינס אדיקשן השיר תופש פתאום תפנית לא צפויה בצורת מספר אקורדים חלומיים של נבארו החוזרים על עצמם עד לפיצוץ הבלתי נמנע. פזמון חזק ומפתיע המלווה בכלי קלידים וכלי מיתר לוקח את השיר לשיא הראשון. ואז חוזרים האקורדים החלומיים, הפעם אגרסיביים ומהירים, מלווים בעיבוד יפהפה לכלי מיתר, מעבירים את השיר להילוך מהיר ובועט ושוב חזרה לאווירה מסטולית ומרחפת המועשרת בנגינת פסנתר מופשטת וכל מיני אפקטים. הטריפ נמשך עד שהוא שוב מתפוצץ בפזמון שעולה לגבהים חדשים ועד לסיום המהדהד בו מטיח פרי פארל באימו המתה SHE WAS UNHAPPY JUST AS YOU WERE.

אחרי שני השיאים האלה נותרים באלבום שני שירים רגועים יחסית. OF COURSE המזרחי באופיו עם עיבוד נהדר לכינור וכלי הקשה מזרחיים היוצרים שיר שונה באופיו לחלוטין מכל קודמיו. השיר המסיים CLASSIC GIRL  הוא הדבר הכי קרוב לבלדה שהלהקה הזו יכולה ליצור. שיר פשוט יחסית ויפה המסיים באופן הולם את האלבום.

*

RITUAL DE LO HABITUAL  זכה להצלחה מסחרית יפה ולביקורות נלהבות. הלהקה הייתה מחלוצות הז'אנר שנקרא FUNK METAL   שבאותה תקופה היה מהפכני כמו הגראנג' שפרץ יחד איתו, אבל הפאנק מטאל מעולם לא הפך לפופולארי כמו הגראנג'. גם ההצלחה של ג'יינס אדיקשן לא האריכה ימים. הפיצוץ בין שני הנרקומנים בעלי האישיות המיוסרת פארל ונבארו הגיע לאחר סיבוב ההופעות שליווה את האלבום והלהקה התפרקה. נבארו הצטרף לצ'ילי פפרס כשהחליף את פרושייאנטה באלבום ONE HOT MINUTE   אבל גם השידוך הזה החזיק אלבום אחד בלבד. פארל מצידו הקים את פורנו פור פיירוס שזכתה אף היא להצלחה עד שהתפרקה לאחר מספר שנים מועט של פעילות. איחוד זמני נרשם בשנת 1997 כשהלהקה יצאה לסיבוב הופעות מחוזקת בפלי (FLEA)מהפפרס על הבאס במקום אריק אייברי שפרש. היה לי המזל לראות הופעה של ההרכב הזה בערב הלואין בניו יורק וזו הייתה אחת ההופעות המופלאות שראיתי מעודי. פרי פארל, מסטול אימים, נתן מופע אדיר לקהל המחופש והמסטול לא פחות. בנוסף לשואו המרהיב של פארל התוספת של באסיסט מפלצתי כמו פלי הקפיצה את הסאונד האדיר של הלהקה בעוד דרגה. תוכלו גם אתם ליהנות מההופעה הפסיכית הזו בלינק המצ"ב:

את פרי פארל יצא לי לפגוש בשנת 1998 כשהגיע לארץ בניסיון הזוי לארגן פסטיבל מוסיקה למען השלום, הפעם כדי ג'יי פרץ. הוא אחד האנשים הכי מטורללים שפגשתי מעודי אבל הוא היה מאד נרגש להיות בארץ הקודש ולהתחבר ליהדותו. הוא היה אז בתקופה מאד מבולבלת בחייו אבל לימים ייסד את פסטיבל לולהפאלוזה ומאז אין צורך לדאוג לו. במקביל, ג'יינס אדיקשן התאחדה שוב כשאת אייברי מחליף הבאסיסט כריס צ'ייני. ההרכב הזה נתן הופעה אדירה בתל אביב בשנת 2011 ובכלל, ג'יינס אדיקשן היא להקת הופעות אדירה, מהטובות שיש.

RITUAL DE LO HABITUAL הוא אלבום תובעני הדורש מן המאזין התמסרות מוחלטת אך בתמורה הוא מעניק חוייה אקסטטית בכל האזנה. מומלץ להקשיב לו בווליום גבוה על גבי מערכת סאונד משובחת כדי להפיק את המיטב מהצלילים המרהיבים של להקה נפלאה ברגעי השיא שלה. כמה חבל שלא היה לזה המשך…

 

חן פומרנץ
הקשר האיסלאמי

78 Comments

yaron 9 בפברואר 2017

וואו, איזה תקופה!
אמנם נולדתי באיחור אבל מכיתה ז' ועד 1990 המוזיקה היחידה ששמעתי היתה שנות השישים שבעים (הדלתות, הנדריקס, ג'טרו טל, ג'נסיס ועוד).
עד 1990.
ואז משום מקום חזר (לטעמי) הרוקנרול. ווואו!!!!!! איזו מתקפה זאת היתה…
במקביל באו לעולם ההיפ הופ והגואה טראנס :-)
ואז ב-1955 הגעתי עם אשתי לניו יורק.
אשתי, בין יתר הדברים שעשתה בניו יורק למדה טכנאות קול והתמחתה שנתיים בשניים מהאולפנים הידועים ונחשבים בעיר (Baby Monster, Big House)
יום אחד היא מגיעה הביתה זוהרת ואומרת שהם מקליטים את דייב נבארו !!! אחרי כמה חודשים את ג'ואי רמון !!!
רן, בניגוד לך אין לי שמץ של מושג איך בכלל מתחילים לכתוב או לנתח אלבומי מופת כמו RITUAL DE LO HABITUAL
אחלה פוסט ואחלה טור. תודה!
מחכה לפוסט הכי חשוב. הדלתות ;-)

ניינר / ווריור 9 בפברואר 2017

תודה על תגובה נהדרת! ריספקט גדול לאשתך

yaron 9 בפברואר 2017

תודה.

אמיתי 9 בפברואר 2017

באזור שלי לכל קיבוץ הייתה את הלהקה שלה. ג׳יינז הייתה של קיבוץ אחר אבל כמה אהבתי אותם. מוזיקה של שבט מוזר מלוס אנג׳לס. ונאברו באמת אנדרייטד. גרזנאי עילאי.
האלבום הכי אדיר מכל החבורה הזאת שייך לדעתי לפפרז. סוניק יות׳ האהובה עליי אבל בהופעה ייתכן שהנרקומנים לוקחים את הקופה

yaron 9 בפברואר 2017

למה אנדרייטד? הוא בשפיץ של הגדולים.

ניינר / ווריור 9 בפברואר 2017

בטופ של השפיץ. חפשו את האלבום של ההרכב שלו שנקרא deconstruction. גיטרות מכושפות

אמיתי 9 בפברואר 2017

רוצים קישור להופעה של 2 japs and a jew של amir (-;;

אמיתי 9 בפברואר 2017

הוא פשוט גם בשפיץ של הדושים..
איכשהו זה הרושם שקיבלתי. פיות מוערך

ניינר / ווריור 9 בפברואר 2017

ידוע שהוא דפוק לגמרי אבל אי אפשר להאשים אותו. גם לו סיפור חיים קשה מאוד

Matipool 10 בפברואר 2017

מה הייתה הלהקה של הקיבוץ שלך ?

Matipool 10 בפברואר 2017

מי הייתה ..

אמיתי 10 בפברואר 2017

הפיקסיז..

אמיתי 10 בפברואר 2017

אבל שלי תמיד תהיה סוניק יות

גיא זהר 9 בפברואר 2017

מעניין שבמקביל לאייטיז שהיה באמת די מעפן בעולם, המוזיקה הישראלית היתה בשיאה עם אלבומי מופת של שלום חנוך, פוליקר וסיפורים מהקופסה של פורטיסחרוף. אחלה פוסט.

ניינר / ווריור 9 בפברואר 2017

זה טופיק שדשו בו לא מעט. האייטיז באמת היה ברובו עשור מצויין למוזיקה בישראל. התיאוריה שלי היא שכרגיל הכל מגיע אלינו בדיליי והאייטיז שלנו הם ריאקציה מאוחרת לסבנטיז

עומרי (ירוק) 10 בפברואר 2017

רן – באמת משהו שרציתי לשאול מזמן. אתה מומחה/אוהב/נושם וכו' גם מוזיקה ישראלית? מניח שאם כן אז לא באותה רמה… אבל אולי אני טועה.

פוסט נהדר כרגיל.

ניינר / ווריור 10 בפברואר 2017

תודה! האמת שלא. כל הקריירה התעסקתי ברפרטואר בינלאומי ואני פחות שולט במוזיקה מקומית

גיא זהר 10 בפברואר 2017

אין ספק שהאלבומים של שלום חנוך באייטיז (ולמעשה עד היום) לגמרי נשמעים סבנטיז למרות שהסאונד של הקלידים במחכים למשיח השיר מאוד אייטיזי. אותו כנ"ל פוליקר שמאוד מושפע מצד אחד מאריס סאן ומצד שני מהרוק האמריקאי של הסבנטיז (סיפורים מהקופסא סיפור אחר לגמרי אייטיזי). אני מתכוון דווקא לעליית מדרגה מבחינת הטקסטים האישיים (חתונה לבנה) והפוליטיים (מחכים למשיח) של חנוך, שלא לדבר על הטקסטים המופתיים של יעקב גלעד ב"אפר ואבק" שלמעשה פתחו את הדיון בעניין הדור השני והייתה לה השפעה מעבר לעולם המוזיקה.

Matipool 10 בפברואר 2017

באייטיז הייתה מוסיקה מעולה ואלבומים נפלאים .
העובדה שהיה ז׳אנר דפוק של יורוטראש לא פוסל את כל הטוב שהיה שם .

Birdwatching 9 בפברואר 2017

רן,
קודם כל -תודה. איזה תענוג. נדמה לי שרק אתה מסוגל ךהבין ולתאר כמה זה מרגש ומשמח למצוא פנינה כתובה כזו ככה סתם באמצע הערב.
ג'יינס אדיקשן פשוט עיצבו אותי ואת הנעורים שלי. הם נתנו לי כמה מהזכרונות הכי דומיננטיים בחיי והאלבום הזה, כמו גם קודמו האדיר, הם מאסטרפיסים בכל היבט אליו תפרק מוסיקה, אבל מעל הכל באנרגיה והעוצמה שבהם הוא התפותץ עליך או היית רוקר בנייניטיז.
נבארו, מעל להיותו פנומן טכני ועם סאונד מאד ייחודי ומזוהה הוא פשוט התגלמות הרוקסטאר, לפעמים עד רמת הקלישאה, אבל תמיד רוקנרול- באיך שהוא מנגן, באיך שהוא חי, בעמידה של על הבמה. אגדה.
מודה שפרושיאנטה, כיוצר וכגיטריסט, הוא בליגה משל עצמו בעיני ואת מה שהוא מוציא מהגיטרה שלו אי אפשר להשוות לכלום, אבל נבארו אינ וקוטל קנים. חוץ מזה – את הממזריות הפסיכית של פרי, ואת האינטלקט שהוא מכניס לכל יצירה שלו – חייבים להעריך.

כיף איתם. כיף איתך.

Birdwatching 9 בפברואר 2017

אגב, ראיתי אותם בסיבוב הג'ובילי ב- 2001 ב- MSG.

בטופ 5 הופעות שלי. היו אדירים!

ניינר / ווריור 9 בפברואר 2017

תודה! האלבום הזה הוא חלק ממחזור הדם שלי

yaron 9 בפברואר 2017

האלבום הזה הוא הפסקול של מיליוני אנשים לתקופה מחייהם :-)

Amir A 9 בפברואר 2017

רגע, רגע, אתה אומר שהיית בהופעה של הקליפ של JANE SAYS? שמע, אתה הצלחת למצוץ את החיים יופי. אפרופו נבארו ופליי, שניהם נגנו בהקלטה של You Oughta Know של אלאניסט מוריסט יחד עם הקלידן של טום פטי. תפקיד הגיטרות שם פשוט אבל כמה שהוא יפה. ואילו הבס, הבס של פליי מטורף לגמרי. הבנאדם לא יאומן.

ניינר / ווריור 9 בפברואר 2017

בוא אספר לך סיפור. כשעבדו על המיקסים של ג'אגד ליטל פיל האנשים בוורנר חשבו איך לפרוץ את מחסום רדיו הקולג'ים עם הסינגל המתוכנן. הסאונד של אלאניס לא התאים לפורמט הזה והם מאד רצו להיכנס לתחנות הקולג'ים והאלטרנטיב. מישהו במחלקת ה a&r של וורנר בא עם הרעיון המבריק להכניס את נבארו ופלי למיקס כדי לתת לשיר סאונד "אלטרנטיבי". עשרים מיליון עותקים הוכיחו איזו החלטה גאונית זו היתה

עומרי (ירוק) 10 בפברואר 2017

מן הסתם רחוק מכל האייקונים שאתם מדסקסים כאן, אבל ג'אגד ליטל פיל הוא אלבום נפלא לדעתי

ניינר / ווריור 10 בפברואר 2017

תקליט מעולה שקצת נשרף מאובר פופולריות. קל לרדת עליו אבל בזמנו הוא היה סנסציה ויש בו כמה שירים מצויינים באמת. מה שקרה עם האלבום מבחינת מכירות, פרומו ושיווק זה סיפור אדיר ואני שמח שיצא לי לעבוד על האלבום הזה ואף לקבל מכתב תודה מגב' מוריסט

עומרי (ירוק) 10 בפברואר 2017

וואו, בכל פינה יש לך סיפור מגניב..
תמיד חיבבתי אותה, עושה רושם של נחמדה גם.

Matipool 10 בפברואר 2017

אני לא כל כך מתחבר לזמרות למעט קייט בוש אבל אלאניס היא בין 2-3 הזמרות שאני כן מחבב .
היא אפילו שיחקה את אלוהים ( הברקה ) בסרט ההוא עם דיימון ואפלק שמשחקים מלאכים .

Amir A 10 בפברואר 2017

חבל, יש כמה זמרות שהן לא יאמנו. בראש ובראשונה אני האסלם ומה שהיא עושה ב-Turn of the Cards של רנסאנס. אני אוהב גם לשמוע את סאם בראון. הביצוע שלה ל- A Horse To Water בהופעה לזכרו של ג'ורג' האריסון הוא אולי הביצוע הטוב ביותר בכל המופע הזה. בוני רייט היא גם מלכה. וחוץ מזה היא גיטריסטית נפלאה. דרך אגב, בדור החדש של זמרות-גטריסטיות בלוז יש כמה טובות כמו סמאנת'ה פיש ואנה פופוביץ'.

יואב 10 בפברואר 2017

פי ג'יי, בוש, ג'וני(האבטיפוס לכל כך הרבה), ג'ואנה ניוסום האלוהית, אליזבת פרייזר…

גיא זהר 10 בפברואר 2017

מריאן פייתפול המאוחרת

Matipool 11 בפברואר 2017

סוזן ווגה .

ב"פ 9 בפברואר 2017

בכל מה שקשור למטאל שנות ה80 לא רק היו שנים טובות, זה היה עשור שבו נכתבו רוב יצירות המופת של הז'אנר, ויצירות מופת מוזיקאליות באופן כללי. הציבור לא ידע לבלוע אותם והקשיב לגלאם זבלי ואז פיצה את עצמו בשנות ה90 עם הגראנז' שהוא ז'אנר כל כך אוברייטד שזה בלתי נתפס שאנשים מחשיבים אותו כמשהו ש"הציל" את הרוק.

yaron 9 בפברואר 2017

ענק, חחחחח… :-) :-) :-)

ב"פ 9 בפברואר 2017

זוהי כמובן רק דעתי. ברטרוספקטיבה על התקופה.

yaron 10 בפברואר 2017

אני האחרון שינסה לדרג עשורים או להקות. בשנות השמונים פעלו יוצרים ענקיים וברור שהם השפיעו עמוקות על מי שבא אחריהם.
כל אחד מאיתנו נולד בתקופה אחרת, גדל וחי במקומות אחרים ועשה סמים שונים :-)
ועדיין, להגיד על שנות ה-90 שהם אוברייטד…?

ב"פ 11 בפברואר 2017

היי היי, לא אמרתי ששנות ה90 הן אוברייטד. אני לא אקרא אוברייטד לעשור שבו FAITH NO MORE הוציאו את אלבום המופת שלהם, שREM הוציאו את AFTP, שטול הוציאו את לטראלוס, שרדיוהד הוציאו את THE BENDS ואת OKC, שפורטיסהד הוציאו את DUMMY, שדפש מוד הוציאו את VIOLATOR ואת SOFAD, ושהמטאל הפרוגרסיבי הקיצוני התפתח עם האלבומים המאוחרים של דת', אופת' וEDGE OF SANITY. אני פשוט חושב שהגראנז' הוא אוברייטד ושהעובדה ששנות ה80 נחשבים לכל כך קשים מבחינת רוק זה בגלל שחלק גדול מהרוק האיכותי ירד למחתרת ומוזיקת הרוק הפופולארית היתה, אפעס, לא משהו. ומה שקרה בשנות ה90 המוקדמות היה בעיקר הנגשה שלו, לא משהו אחר

בובו 9 בפברואר 2017

מעולה ונכון. שכחו את הסוונס, ספרינגסטין, טום וויטס, פרה אובו ועוד רבים וטובים. אם כבר שנות ה90 הצטיינו אלקטרונית. גדלתי על גראנז׳ אבל זה לא תמיד עומד כל כך במבחן הזמן. לעומת זאת רוב הקלאסיקות האלקטרוניות הן משנות ה 90.

גיא זהר 10 בפברואר 2017

מסכים לגבי הגראנז'. אוברייטד. דווקא וייטס המעולה (מי ירים את הכפפה ויביא אותו לארץ?) וספרינגסטין (התודות ללואי להב) זרעו את הזרעים בסבנטיז ובאמצע האייטיז ספרינגסטין הפך גדול ובומבסטי מדי לטעמי.

בובו 10 בפברואר 2017

טוב החלוקה היא קצת שרירותית. לוויטס יש אלבומים מעולים באייטיז והנהר של הבוס יצא בשנת 80. בכל מקרה אני יכול לתת פה רשימה של 50 אלבומי רוק מעולים משנות השמונים שלא נופלים משנות ה 90. ההבדל היחיד הוא ההצלחה המסחרית וההייפ. וכמו שאמרתי פריצת הדרך האמיתית בשנות ה 90 היתה אלקטרונית (למרות שהזרעים הם באופן טבעי בשנות ה 80)

yaron 10 בפברואר 2017

הוא מגיע לארץ!

yaron 10 בפברואר 2017

סליחה, ניק קייב… :-)

יואב 10 בפברואר 2017

מי שזרע זרעים בסבנטיז זה דייויד בואי. העשור הזה לגמרי שלו.

Matipool 10 בפברואר 2017

השליט המוחלט של הסבנטיז וגם שני אלבומים מעולים באייטיז .

בני תבורי 10 בפברואר 2017

ב"פ,
רק משום שאנחנו חולקים שם פרטי משותף לא אחמיר עמך… :)
לעצם העניין, אתה מערבב קצת גבינה עם נפט. היו באייטיז יצירות מטאל מצוינות וכך גם גלאם. שני הז'אנרים, עם זאת, הצטיינו בעודפי פומפוזיות מעיקה. הגראנג' לעומתם היה משב רוח רענן לנאדים זקנים כמוני שגדלו על הריתמ'נבלוז והרוקנ'רול של שנות החמישים והשישים ופרוג-רוק של השבעים. פתאום חזרו צלילי הגיטרות והדיסטורשן שכל כך נעלמו באייטיז, חזר הקצב הרוקי הידוע וחזרו המסרים. פרט לכך הכל בעיני המתבונן/מאזין כמובן.

ב"פ 10 בפברואר 2017

כבוד גדול הוא לחלוק עמך שם, ואם זה מגן עלי מפני חרון האף אז אדרבה. אני מנסה לקרוא בין השורות ולהבין בין איזה נפט וגבינה ערבבתי.
הפומפוזיות במטאל מתחלקת לשני חלקים. פומפוזיות תדמיתית, ויזואלית, ובמסרים שלה, אם זה הפנטזיה או השטניזם שכולו צורח "אני בן נעורים מרדן תסתכלו עלי". הפומפוזיות השניה היא פומפוזיות מוזיקאלית.
לגבי החלק הראשון אני מודה, זה לחלוטין לא אכפת לי. מה המסר של נירוונה או AIC? אין לי מושג. אני לא פונה לרוק בשביל מושגים עמוקים, מחשבות עמוקות, או בשביל המסרים שלו. אני לא שופט את אלה שכן, אבל אף פעם אין לזה נגיעה למוזיקה לה אני רוצה להקשיב. בנוסף, יש לא מעט מטאל אייטיזי שלא היה לו את האלמנטים האלו בכלל, בעיקר הת'ראש היותר נורמלי.

החלק היותר חשוב לגבי הוא הפומפוזיות המוזיקאלית. וכאן יש דבר שאני לא לגמרי מבין. ברוק פרוגרסיבי יש המון פומפוזיות מוזיקאליות. לא לכולם אבל אני אעז לומר שללהקות המובילות של הפרוג בשנות ה70 יש אפילו המון פומפוזיות. יס, PF אפילו RUSH וKC חוטאות בזה לא מעט. (דווקא לפרוג היותר שולי תמיד היה אלמנט שלא לקח אות עצמו ברצינות וזה בא לידי ביטוי במוזיקה). הרי הפאנק היתה תנועת נגד שקמה נגד הכיוון אליו הרוק התפתח. אז אם היית אומר לי שהקשבת רק לניל יאנג ולרוברט ג'ונסון ולרולינג סטונס אז ניחא. אבל שנות ה60-70 היו מלאות בלא מעט פומפוזיות. אני אגב לא חושב שפומפוזיות היא כזה חטא גדול אם זה נעשה היטב. סימפוניות רומנטיות הן נורא פומפוזיות ועדין, חלקן הן היצירות המוזקאליות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם.

נוורמיינד הוא ערבוב של רוק קליט ונוח לעיכול אם אלמנטים כביכול אדג'יים עטוף ביחד עם פרונטמן שנתן את הכריזמה ואת המסרים. הוא אלבום גדול בגלל שהוא מכר לאנשים משהו חדש, אבל כיום אף אחד לא מבין על מה המהומה.
המטאל פספס את הקהל בגלל שני דברים. הדבר הראשון הוא התדמית הילדותית שלו, והדבר השני בגלל שהוא באמת קיצוני. מה שקרה בתחילת שנות ה90 זה אריזה מחדש שלו, ואין דוגמא יותר טובה מאשר האלבום השחור של מטאליקה שמובא בפוסט כדוגמא לפריחה המוזיקאלית של שנת 91. במציאות האלבום השחור לא מתקרב לרמה של שלושת האלבומים שבאים לפניו (יש שאומרים ארבע, אני לא חושב כך) והסיבה היחידה שהוא נהפך לאחד האלבומים הכי נמכרים בהסטוריה זה שהוא ארוז בצורה יותר ידידותית למשתמש.

ניינר / ווריור 10 בפברואר 2017

מטאליקה זה סיפור אחר. אני מבין את הטהרנים שנרתעים מהאלבום השחור אבל עדיין אלבום מעולה עם שירים פנטסטיים והפקה בת זונה.
אני לא כל כך מתחבר למטאל הארד קור ומקבל את טענותיך בעניין. מבחינתי להקת המטאל הגדולה הכל הזמנים, בלק סאבאת, התבזתה באייטיז (פרט לאלבום הראשון עם דיו שיצא ב1980)

yaron 11 בפברואר 2017

כן, אבל צריך לזכור שבלאק סאבאת הוציאו שני אלבומי מופת כבר ב-1970!

גאזה 11 בפברואר 2017

בתור מישהו שהטעם המוזיקלי שלו התעצב בניינטיז (המוקדמות) אני חייב לומר שהמסר של הגראנג' ושל נוורמיינד ספציפית מאוד נהיר לי…אין טעם להכביר על זה מילים מכיוון ש א.זה אישי מאוד ו ב.אני לא כותב יפה כמו רן :) לגבי דיון העשורים במוזיקה, בלעתי ועדיין בולע בשמחה מוזיקה מראשית ימי ההקלטות ועד למוזיקה שיצאה אתמול בבוקר. מעבר להבדלים הסגנוניים שיכולים להיות בולטים יותר או פחות אף פעם לא הפלתי בין עשור לעשור, חוץ אולי מעודף חיבה קל לתחילת הניינטיז בעיקר מטעמים נוסטלגיים

ב"פ 11 בפברואר 2017

אני מאוד אוהב את השחור, ואם הייתי טהרן הייתי חושב שאלבום הבכורה של מטאליקה יותר טוב, ואני לא חושב ככה. אני חושב שהוא שער כניסה טוב מאוד למוזיקה כבדה, אבל אם לוקחים רק את האיכות המוזיקאלית בלי שום דבר אחר, הוא מפגר בהרבה משלושת קודמיו. ושוב, רק מבחינה מוזיקאלית, לא מבחינת ההפקה שאכן היתה מזעזעת באלבום שקדם לו. אני חושב שהמטאל האיכותי מאוד שנוצר בשנות ה80 אבל היה קיצוני מדי ושולי מדי, נשפך למיינסטרים בדלת אחורית. המטאל של שנות ה80 כיום כבר נחשב לנגיש מעט יותר ולא ממש הארד קור. אם כבר שנות ה90 היה הפריחה האמיתית של מטאל הארד קור. אבל המוזיקה הזאת תהיה תמיד רחוקה מהמיינסטרים ואלי טוב שכך

MeyerD 10 בפברואר 2017

יופי של ניתוח, זה מאוד קשה לכתוב על מוסיקה ולהמחיש אותה. נבארו עצום, האופן שבו הוא שינה סאונד של להקה מבוססת (באלבום עם הרד הוט) מוכיחה בין היתר את הדומיננטיות שלו. דרך אגב בתור אחד שחי את הגרנג' יש כמה אלבומים שבשמיעה היום קצת איבדו את זה (blood sugar sex magic) האלבום הזה לעומת זאת עדיין אדיר.

גאזה 11 בפברואר 2017

מסכים לגמרי. אחד הויכוחים החביבים עלי הוא איזה אלבום טוב יותר- בלאד סקס או הוט מינט. אני חד משמעית בדעה שנבארו הקפיץ את הלהקה הזאת למקום שהיא לא הייתה בו לפניו ואחריו, ואני גם נרתע מפרושיאנטה. בדרך כלל אני בדעת מיעוט…

ניינר / ווריור 11 בפברואר 2017

אני איתך לחלוטין פה. לוקח את נבארו על פרושייאנטה בכל יום נתון. ואני גם חושב שהרבה אנשים פספסו את גדולתו של ואן הוט מינט. יצא לי לראות את הפפרס עם נבארו ברדינג. הופעה ענקית למרות הגימיק המגוחך של המנורות על הראש

אמיתי 11 בפברואר 2017

b.s.s.m הוא אלבום הספונגה הטוב בכל הזמנים. הבית
יוצא יותר נקי ויותר מהר. עומד במבחן הזמן כמו גדול

דיזידין 10 בפברואר 2017

תענוג רן.
90-91 זה גם השיא של דורלקס סדלקס, רק אומר.

Amir A 10 בפברואר 2017

מי האמין שדבר כזה יכל לצאת מגבעתיים, עירי היקרה….

Duncan 10 בפברואר 2017

מקרידי גיטריסט טוב? נובמת. מה עוד? קוביין? דב גרוהל?

ניינר / ווריור 10 בפברואר 2017

שמח שמכל הפוסט בחרת להיטפל למקרידי. מה לעשות, הבחור גיטריסט פנטסטי

yaron 10 בפברואר 2017

אם כבר חופרים, חייב להכניס את טום מורלו לרשימה :-)

YG 10 בפברואר 2017

אחלה תקליט. אבל בלי תחרות בכלל, 10 של פרל ג'אם (שהזכרת כדרך אגב) הוא לא רק הכי טוב בכל הז'אנר, אלא אחד מהחמישה הכי גדולים בכלל.

נוור מינד של נירוונה דווקא מאוד אובר רייטד בעיניי. בליץ' שהגיע לפניו לוקח אותו בסיבוב.

ניינר / ווריור 10 בפברואר 2017

הזכרתי את TEN האדיר כבדרך אגב כמו את שאר המסטרפיסים ברשימה כי הם לא נושא הפוסט. לא יודע אם הגראנג' הוא אוברייטד כי מספר אלבומי המופת שיצאו מהז'אנר הוא עצום. נברמיינד אולי באמת קצת אוברייטד בגלל ההייפ המטורף סביבו ו- IN UTERO בעיני לא נופל ממנו. וזה עוד לפני שדיברנו על NO CODE, MAD SEASON, DIRT, , האנפלאגדים המרגשים של נירואנה ובעיקר של אליס אין צ'יינס והמיני אלבום המופלא של אליס JAR OF FLIES שהוא אחד האלבומים האהובים עלי בעולם.

בני תבורי 10 בפברואר 2017

תודה ניינר על שעזרת לי לצאת מהארון בעניין נברמיינד, גם אני סבור שהוא קצת אוברייטד אבל הייתי פחדן מכדי לומר…

אריק 10 בפברואר 2017

אי אפשר לשפוט אותו היום. באמת לא אלבום מושלם. אבל האפקט של לשמוע אותו אז טרי הוא לא אוברייטד.

yaron 10 בפברואר 2017

בדיוק!

בני תבורי 10 בפברואר 2017

חידה למהירים שלא ירוצו לויקיפדיה ושלא קראו את הפוסט המופתי שלי בנדון מלפני כמה שנים: על מה ולמה נקרא האלבום 10?

ניינר / ווריור 10 בפברואר 2017

MB :)

Matipool 10 בפברואר 2017

בחיי שידעתי .
הסיפור סופר כמה וכמה פעמים .

בובו 10 בפברואר 2017

אפשר לינק לפוסט?

בובו 10 בפברואר 2017

תודה. פוסט מעולה. הדיון בפוסט ההוא על 80 מול 90 זהה. למי שאוהב מוסיקה בכל שנה יש משהו. צריך רק לחפש. ממליץ על rough trade בלונדון למי שנהנה מהיסטוריה וגם ממה שקורה היום.

עירן 10 בפברואר 2017

בני, פוסט אדיר !!!

אמיתי 10 בפברואר 2017

ניו גרסי נטס. גארד. עד היום לא ברור לי הקטע הזה

ניינר / ווריור 10 בפברואר 2017

אדי ודר חולה ספורט ידוע והיה מעריץ של השחקן הזה עד כדי שהם שקלו לקרוא לאלבום על שמו. נדמה לי שהוא שיחק אז בהוקס.

אמיתי 10 בפברואר 2017

נישמע לי דאחקה שיצאה משליטה..

Matipool 10 בפברואר 2017

פרי פארל הוא בעצם פרץ ברנשטיין ? הממת אותי .
הוא באמת פרופורמור אדיר והבת שלי אמרה שהוא ממש חתיך ( כשהראיתי לה בזמנו את ״פטס״ האדיר של פורנו פור פיירוס בהופעה כשהוא כרגיל בלי חולצה ) .

Comments closed