תודה שהפסדת, הראל

כמה אפשר לבלף? כמה אפשר להיעזר ברוח לחימה, קהל, ביתיות, מזל, כדי לחפות על העובדה שהטניס הישראלי, למרות הפוטנציאל שלו, הולך ואוזל מהעולם? ברכות לעסקנים

אוסטרי אחד בשם פישר סידר את הראש לטניס הישראלי. אם הבנתי נכון הוא הרביעי או החמישי בהיררכיית הטניסאים של אוסטריה, אבל עם קצת ריכוז וטכניקה הוא גמר את הטניסאי הישראלי מספר שתיים, פה ביד אליהו, במשחק חמישי ואחרון. והראשון שלו בגביע דייויס אי פעם.

הראל לוי לקח בקלות את המערכה הראשונה, והמשיך יפה בתחילת השנייה. אם פישר היה נכנס לסחרור, לא היה צריך עוד הרבה כדי שלוי יוביל שתיים-אפס, ומשם, בעיקר מנטאלית ומול קהל עוין, באמת קשה לצאת. לרוע המזל זה קרה לפני, לוי הוא זה שהחל לאבד דם מהפנים, הפסיד אחד עשר משחקונים רצופים, וישראל נפלה מהבית העליון. האמנם לרוע המזל?

נקודתית, כמובן. כללית, ממש לא. כי כמה עוד נוכל לעבוד על עצמנו. יש לישראל צוות נפלא למשחק הזוגות, ארליך ורם, שמביא לכך שכמעט תמיד מספיק תיקו במשחקי היחידים כדי לנצח את המפגש. יש התעלויות של דודי סלע, פעם זה קרה גם ללוי. יש נבחרת שכל שחקניה מתייצבים, בניגוד ליריבות רבות. יש קהל ביתי, עם כוכבית שנגיע אליה. רק דבר אחד אין: טניס.

אנדיוני זה לא לנצח. התעלויות זו לא הבטחה, כמו שראינו במפגש של סלע עם מלצר. טניסאי מספר שניים ברמה ממשית, נזכור שגם לוי וגם אוקון בסוף הקריירה, לא בנמצא. אצל הנשים המצב דומה. ההתיצבות, הרצון הטוב, המאמץ, החברות, כולם יפים אבל רחוקים מלהספיק.

והקהל. זה בעיקר מה שנותר, אבל גם הוא ספק אם מה שהיה. כשכתבתי במדור הספורט של "הארץ" ביקורת קשה על התלאות שעוברים האוהדים בדרך למגרש ברמת השרון, עד כדי סכנת חיים, התעוררה מהומה בעולם הטניס. הוזמנתי למשרדיה של הגברת האחראית על מרכזי הטניס. ככל שהמעגל שעוסק בספורט מסוים מצומצם יותר, הסערה מביקורת תקשורתית גדולה יותר. במיוחד כשהאליטה של מנהלי הטניס נתקלת בביקורת בעיתון שמיועד לאליטה. עובדה.

אתמול קצת הצטערתי על זה. זה לא רק השמש הקופחת שדופקת ליריבים את המוח ברמת השרון, זו גם התחושה של האוהדים שכאן הבית שלהם. זו הבועה של הטניס, ורק שלו. איכשהו, במה שהפך ל"נוקיה" גם בפי העם (מכירת השם לחברה מחו"ל לא מחייבת אותך בשיחת חברים, אבל אזכור שם המותג העולמי משדרג אותך כמובן לחוג הסושי הבינלאומי, במקום לפלאפל של יד אליהו), זה לא אותו דבר.

איכשהו שם, בהיכל הסגור ולא מול השדות של רמת השרון, מתבצעת מיד מין התנייה מכביסטית שכזאת, והקהל הלוהט של הטניס הופך ברובו לקהל של נצחונות. הנבחרת וראשיה תמיד יודו לקהל, הוא מה שמתדלק אותם, אבל קשה לומר שראינו להט במפגש מול אוסטריה שהזכיר את העבר.

ואולי זה כי הקהל הבין, בעיקר במפגש בין לוי לפישר, שזוהי סיומה של תקופה. שהנבחרת, שבהתלכדות של לחימה ומזל הגיעה עד חצי גמר הדייויס, עומדת ליפול אחרי ארבע שנים מהבית העליון, וקשה לראות כל עתיד שיחזיר אותה לדרגים הגבוהים.

יש בישראל מסורת של טניס, יש ידע מקצועי בכמויות, אנשי מקצוע מעולים, קהל אוהד במגרש ובבית, שחקנית צמרת עולמית שמוכיחה לילדים ולהורים שזה אפשרי. טניס הוא גם לא משחק יקר למתאמן כפי שהיה בעבר. ספק אם יש פחות כשרונות במדינה של יותר משבעה מיליון תושבים משהיו במדינה של ארבעה מיליון.

איך מכל זה יוצא כמעט שום דבר? איך כבר כמה שנים ההישגים בדייוויס מחפים על היעדר טיפוח, על היעדר שחקנים ראויים, שלא לדבר על כוכבים? לזה יש רק תשובה אחת: העסקנים. המריבות והפיצולים המיתולוגיים, איגוד הטניס מול מרכזי הטניס, כל החרטה ברטה הזה, שמשמיד לאט אבל בעקביות את הפוטנציאל הישראלי להצטיין בספורט גדול באמת. אין סוף לפרטי המריבות שם, לשגיאות הניהוליות, לתפישות העולם שדופקות את העסק. נחסוך את זה מעצמנו. ונחזור לראות גביע הטוטו.    

NASCAR ו"היהודים"
על קיזוזים ופלייאופים

32 Comments

יוני 20 בספטמבר 2010

אחלה טור איתן. הפתעת בניצוץ ציונות עם הלינק :)

נראה שבטניס השוני בין התקופות הטובות והגרועות (בראייה ארצית) גדול במיוחד, כיוון שמדובר על 2-4 שחקנים להבדיל מספורט קבוצתי. כמו שלפני דודי סלע ואחרי הפציעה של הראל לוי היה סוג של ואקום, וגם לפני הראל היה ואקום. השאלה היא אם יש מישהו ליום שאחרי הפרישה של דודי סלע, נניח עוד 5-6 שנים, או שמוקדם מדי לדעת כרגע.

ניר 21 בספטמבר 2010

לדעתי כמו בכל מדינה קטנה יחסית ובלי תרבות ספורט מפותחת במיוחד יש את עניין השנתונים,בכל מקרה הטניס בארץ דורך במקום וזה סוג של נסיגה, 2 הבעיות העקריות הן העדר תשתיות, יש בקושי מגרש חימר אחד בארץ וזה המגרש שעליו רצוי ללמוד את היסודות, דבר נוסף זה שאין פה תחרויות בינלאומיות שיתנו לשחקנים צעירים לצבור נקודות ולהשיג רוח גבית חיובית, כל עוד הבעיות האלה לא יפתרו יהיה קשה לגדל פה עומק בטניס, מובן שגם נושא הצבא לא תורם ולא מאפשר ללייט בלומרס לפרוח.

moby 21 בספטמבר 2010

באמת? יסודות על חימר? זה שעכשיו הספרדים חזקים לא אומר שיסודות צריך ללמד על חימר. גם אספלט זה טוב. (למעט ספרדים תראה לי משהו ב-10-15 הראשונים (בשני המינים)שלמד יסודות על חימר.

ניר 22 בספטמבר 2010

תשאל את גלעד בלום על איזה סוג מגרש הכי נכון ללמוד לשחק…

הופ 21 בספטמבר 2010

טור מצוין. בטוח שהעסקנים הם בעיה, אבל לא נראה לי שהם הסיבה היחידה שלא צמח פה שחקן טניס רציני בהרבה שנים. העסקנים בטניס יותר גרועים מעסקני הכדורסל, הכדורגל או הג'ודו?
יכול להיות שההשקעה הנדרשת בשלב הראשוני בילד כדי לפתח אותו גדולה מדי עבור ההורים הישראלים (כל הנסיעות האלה לטורנירים בחו"ל)? הרי זה נחשב לספורט של האליטה. אולי שכבת האליטה בישראל לא מספיק רחבה.
הייתי שמח גם לשמוע מה גלעד בלום חושב על זה.

איתן בקרמן 21 בספטמבר 2010

שנתונים זה תירוץ טוב לטניסאים בטופ 50 אפילו בטופ 100, זה לא הסבר למה אין לנו חמישה לפחות בסבב בכל זמן נתון. זה לא קשור לאליטות, דודי הוא לא מה"אליטה" של רמת אביב. שמעון גליקשטיין גדל באשקלון. הסיפור הוא שמרכזי הטניס זה לא מה שהיה, הסכסוכים ע האיגוד נצחיים, והעסק דפוק.

גלעד בלום 21 בספטמבר 2010

יש בישראל יותר מגרשי טניס לגולגולת מאשר בתשעים אחוזים מהמדינות בעולם,מזג אוויר מעולה לטניס וגם לא מעט שחקנים,למעשה אחרי הכדורסל והכדורגל זהו הענף המוביל.אני מסכים עם איתן שהעסקנים והמלחמות איגוד -מרכז מזיקות לענף אבל זו לא הסיבה,גם בתקופה של מנסדורף ושלי הם אכלו אחד את השני אבל היו לנו(בנוסף לעמוס ולי) לפחות עוד 10 שחקנים בין ה-300 הראשונים באותה תקופה..אבל אני לא מסכים שיש אנשי מקצוע מעולים.יש מחסור אמיתי במאמנים טובים ואני יודע את זה על בשרי כי העברתי סמינר למאמנים "בכירים" במרכזי הטניס לפני חצי שנה וראיתי איזה חומר יש שם.מוטיבציה לא חסרה וגם מוסר העבודה לא רע אבל מדובר במאמנים שבמקרה הטוב הגיעו לרמה של קולג',רובם שחקנים חובבים שמחפשים פרנסה אבל אין להם יכולת וידע לייצר שחקנים מקצוענים.

גם ההערה שלך לגבי המחיר הזול של לימוד המשחק לא ממש נכונה.בשנות השבעים והשמונים,כשנפתח המרכז ברמה'ש זה היה נכון,אני למשל(וגם עמוס) לא שילמנו אגורה וקיבלנו בחינם מאמנים מעולים כמו שלמה צורף,רון סטיל וכסמכות עליונה את דיק סאוויט(אלוף ווימבלדון ואוסטרליה ב-1951 ) ,ואני מדבר על 8 שנים רצופות מגיל 9 עד 18 שבהם הכל היה חינם כולל בגדים,מחבטים ונסיעות לחו'ל.גם כשדודי גדל כילד בשנות התשעים העברנו את משפחתו מק'ש לרמה'ש ושילמנו את שכר הדירה של משפחתו ובנוסף הוא קיבל אותי בחינם כל יום כולל 4-5 שעות שבועיות של אימונים אישיים שזה שווה ערך לאלפי דולרים בשנה. בסוף שנות התשעים החלום נגמר כי נגמרו התקציבים והיהודים מאמריקה הפסיקו לתרום מליונים.עם הזמן חזר הטניס להיות ספורט של העשירים,לדוגמא אבא של שחר פאר הוציא מאות אלפי שקלים על אימונים אישיים עם דדי יעקב ויובל חיגר במהלך השנים.כבר שנים שלכשרונות הצעירים אין תמיכה ויתרה מכך,רוב המאמנים הבכירים כמו שלמה צורף ועודד יעקב עברו לסקטור הפרטי והפכו את עצמם לעסק כלכלי,זו הסיבה שאני עזבתי את ישראל,לא מצאתי מסגרת שתוכל לפרנס אותי בכבוד ותאפשר לי לעבוד עם כשרונות צעירים,בניו יורק לקח לי 5 דקות למצוא את הנישה שלי,זה די עצוב האמת.

לפני כמה שנים ראיתי את ידידי עודד יעקב בניו יורק."מברוק,אמרתי לו,אני קורא בעיתונים שאתה המאמן הבכיר בישראל,מאמן את הדייויס,את שחר פאר,את הפרציה,מפרשן בטלוויזיה,סחתיין"."איזה מברוק",הוא ענה לי,"אני צריך לעסוק בשלוש עבודות כדי לגמור את החודש,זה הכל סתם חרטה,בסוף יוצא שאני מתפרש לכל העברים ולא מסוגל להתרכז בעבודה אחת והאיכות שלי נפגעת",זה הסיפור.

moby 21 בספטמבר 2010

תמציתי וקולע,
מה עם ציונות? לא הולכים איתה למכולת?

איתן בקרמן 21 בספטמבר 2010

גלעד, ממש תודה על התגובה המרתקת שלך. השכלת אותי ואולי גם עוד כמה אנשים. זה שאתה לא כאן, מדריך שחקנים ומאמנים, זאת לא ראייה לכישלון מקיף של העסקנים? זה שאין כניסת כספים זו לא ראייה? אתה צודק, אני התכוונתי לתחילת הדרך של טניסאי, אבל העסק יקר להמשך, נשמח בדה באזר לשמוע רעיונות שלך לקידום הענף. כי תכלס, כואב הלב.

ויכסלפיש 21 בספטמבר 2010

גלעד, תודה על התגובה מאירת העיניים. מי הפסיק לתרום כסף בסוף שנות ה-90? אני מניח שלכן טורניר רמת השרון נעלם מהנוף.

לכישלון הניהולי בעניין גיוס משאבים אחראי בעיקר המרכז או האיגוד?

איתן בקרמן 21 בספטמבר 2010

בשנות התשעים מי שהעביר את טורניר רמת השרון לטשקנט, בעוד מהלך עסקי גאוני שאיפיין אותו גם בהמשך, היה לא אחר מאשר הצדיק הנאור אילון הרציקוביץ'. כן כן.

טל 22 בספטמבר 2010

העברת טורניר רמה"ש היתה, עם כל הצער שבדבר, מהלך עסקי מתבקש. חברו לזה כמה סיבות:
1. הפרישה של מנסדורף ובלום, וחוסר בטניסאים ישראלים טובים שיבואו אחריהם.
2. הירידה החדה בכמות ובאיכות הטניסאים היהודים בעולם, שרבים מהם (גילברט, קריקסטיין, הרולד סולומון, ולפני זה טום אוקר) היו עמוד השדרה של הטורניר יחד עם הישראלים.
3. פועל יוצא של שני הסעיפים הראשונים – ירידה חדה בעניין הציבורי בטורניר, קהל שבקושי הגיע.
4. עלייה בסכומי הפרסים הנדרשים לטורנירי ATP. בזמנו יכלת לארגן טורנירATP בסך פרסים של 50 אלף דולר, היום בסכום כזה אתה בקושי יכול להרים צ'לנג'ר בסכום כזה. בשנה האחרונה של טורניר רמה"ש הוא היה צריך לגייס 300000 דולר כסכום פרסים, וכשאין שום הכנסות ואין עניין ציבורי (כלומר, אין אפילו תועלת עקיפה בתרומה או בחסות מסחרית) אין גם מי שיוציא.
5. כמו שאמר גלעד בלום – הייתה ירידה כללית בתרומות למרכזי הטניס ולטניס הישראלי בכלל. כך שגם הוצאות תפעוליות של טורניר כזה, מעבר לסכום הפרסים, לא היה מי שישלם.

אנונימוס 21 בספטמבר 2010

יש לך רעיון לפתרון גלעד?
יש מתקנים ויש מוטיבציה. האם חוץ מלקטר שהמדינה לא משקיעה תקציבים יש משהו לעשות?

דורפן 21 בספטמבר 2010

אני רוצה לחדד את הנקודה של גלעד אבל להגיע למסקנה קצת אחרת. כשהייתי בווימבלדון לפני שנה וחצי שמעתי את הסיפור הזה מהרבה מאד מקומות בעולם. אולי מלבד צרפת וספרד שם יש תמיכה ציבורית מאד נרחבת בכל ענף ספורט.

בסופן של דבר זה כמעט לא מוסרי שטניס ימומן מכסף ציבורי. אם לרשות מקומית יש 100 שקלים לתת למאמן לעבוד שעה, אז יותר הגיוני שיאמן 12 ילדים בכדורסל או 25 בכדורגל מאשר 1 בטניס.

טניס – בגלל אופיו – תמיד יהיה מרוחק מספורט ציבורי.

הפתרון הוא כפי שגלעד ציין – מציאת תורמים וחסויות. אז הטניס צריך מנהיג שיכול לעשות את זה. צריך איאן פרומן של הדור הזה.

נתי 21 בספטמבר 2010

איתן – לא מסכים עם האמירה הרווחת (נדמה לי שזה הכיוון המוסכם על הכל:טוב שהפסדנו כדי לשים סוף לבלוף). זה בערך כמו לטעון:טוב שאסתר רוט שחמורוב לא זכתה במדליה כי זה היה מכסה על ערוות מצב האתלטיקה בארץ, והדוגמאות אינסופיות. כשהחברה הנהדרים האלה מקבלים מכה כואב לי איתם, וכשכואב אני צועק איי ולא מתחיל לחשוב אולי זה טוב. שנות השיממון יבואו בין כה וכה…

אבל הייתי בעיקר רוצה לשאול את מביני הדבר כאן כי לי אין שום ידע בנושא: אני יודע שאין קשר אבל הדיון פה לגבי למה לא מתרומם ואיפה הבעיה התחבר לי גם לראיונות עם אריה זלינגר מה צריך לעשות כדי לחולל מהפיכה בכדורעף. הוא דיבר על כך שזה לא רק עניין של תקצוב (אם כי ברור שזה חשוב מאד) אלא יחס ודחיפה מערכתית. דברים כמו הקלות מס לשחקניות זרות מה שיעודד אותן לבוא (בטניס זה יכול להיות הקלות למאמנים), הכרה לצורכי תרומות למס ועוד ועוד דברים שלא בהכרח יעלו הרבה למדינה אבל הם בעלי השפעה כספית משמעותית יחסית למה שזורם בענפים כמו אלה. ורציתי לשאול בהקשר הזה: מלבד נושאהתקצוב איך זה עובד במקומות אחרים? למה בארץ נושא הספורט נטול התייחסות לחלוטין? ואני מתכוון כאן אלינו לא לפוליטיקאים. איך זה שזה כלל לא על סדר יומם? הרי הקולנוע למשל כן קיבל דחיפה רצינית מאז החוק. או איכות הסביבה כן נדחף יותר ויותר. לא מספיק אולי אבל אי אפשר להשוות את מה שגלעד ארדן וניצן הורביץ עושים למה שהיה לפני 10 שנים. איך זה למשל שמפלגות שמכוונות לקהל צעיר, לנושאים אזרחיים, כמו הירוקים ועלה ירוק, או מרץ לא מעלות אף פעם על סדר היום או הצעות חקיקה בנושאי ספורט? כשהם מקדמות נושאים כאלה, הרי שגם כשאינם בשלטון הרבה פעמים מוצאים שיתוף פעולה בינמפלגתי בנושאים אזרחיים? למה הספורט לא מוצא את מקומו לתוך סדר היום הציבורי? כשהוא יהיה שם אז הוא גם ימצא דלת אחורית לכנסת, לא? אפשר לפטור שוב באמירת "זה פוליטיקאים" אבל שוב, נראה לי שזה משהו יסודי למטה, אצלנו.
טוב אני אפסיק כאן כי הגזמתי לגמרי אבל אני מקווה שכוונתי ברורה.

איתן בקרמן 21 בספטמבר 2010

נתי, תודה על התגובה. טיפ קטן לך וחלק מהאחרים: חיתוך לפסקות מקל מאוד על הקריאה… אני כשכואב לי גם מנסה לחשוב למה, אבל זה באמת ענין אישי.

נתי 21 בספטמבר 2010

אני אתן דוגמא למה אני מתכוון:
יש סיפור חסידי שבקוים כלליים הולך ככה בא אדם להיפגש עם הרבי שלו. בתוך כך הוא מבקש על חבירו שירד מנכסיו ונתקל בבעיות שונות, שהרבי יתפלל עליו (תנסה לנטרל את הרכיבים בסיפור שאתה לא אוהב…). שואל הרבי מה דעתו בעיניין.
ענה לו החסיד: אלוהים יודע מה הוא עושה. בטח הוא חטא פה ושם, והעונש שקיבל משמיים בודאי מוצדק. נתן הרבי מבט נוקב בו ושלחו לדרכו.
מאותו יום החל החסיד לירד מנכסיו וייסורים שונים פגעו בו.
בתוך זמן קצר התייצב אצל הרבי כשהוא בוכה ומבקש שהרבי יבקש עליו רחמים. שאל אותו הרבי: אולי זה מגיע? אולי חטאת כך וכך?
ענה לו החסיד: בודאי אלוהים צודק. אבל איני עומד בייסורים. בקש עלי רחמים לפנים משורת הדין.
אמר הרבי במבט חמור סבר: ולמה על חבירך לא ביקשת כך? אצלו הצדקת את הדין ולא ביקשת רחמים לפנים משורת הדין.

לא שלא צריך לחשוב למה. אבל כשבאמת כואב צועקים קודם כל איי. אני מאמין שזה ככה גם אצלך. וכשחושבים על הראל לוי, באמת אני מאמין שצריך לכאוב את כאבו.

נתי 21 בספטמבר 2010

עוד הערה קטנה בשולי הדברים כי אני לא יכול להתאפק (קשור להערה שהבאתי מאריה זלינגר כפרה אני עליו). החברות הגדולות תורמות מיליונים לנושאים מצחיקים. טייקונים כאלה ואחרים מסתובבים בארועים חברתיים כאלה ואחרים. אין דרך להפוך תרומות לספורט לכדאיות כלכלית שיווקית (מעבר למס הכנסה)? למשל: קבוצת פייסבוק שמתחייבת לקנות שופרסל בתמורה לתמיכה ספורטיבית כזאת או אחרת? טוב. אני יודע שאני תמים. עדיין אני כואב את דבריו של גלעד בלום…

איתן בקרמן 21 בספטמבר 2010

אתה לא כזה תמים… יצירתיות ניהולית היא בדיוק כל הענין!

ניר 21 בספטמבר 2010

למרות מה שנאמר לגבי התשתיות, המצב בארץ לא טוב, למשל בכל גבעתיים אין מגרש טניס אחד לרפואה!
כמו כן הרוב המכריע של המגרשים הינו בבעלות פרטית של קאנטרי כזה או אחר ואין כמעט מגרשים ציבורים הפתוחים בחינם (למשל ברודוס שזה סך הכל אי קטן ישנם מגרשים כאלה).
לא ייתכן שבל המדינה יש בקושי מגרש חימר אחד נורמלי, כל עוד המדינה, הטוטו או רשויות מקומיות לא יטפלו בנושא נשאר מפגרים בתחום.
לגבי נושא המימון הפרטי, לדעתי המדינה צריכה להשתתף במימון טורנירים במיוחד טורנירים קטנים וטורנירים לנוער בנוסף לספונסרים פרטיים, אני מסכים שהמדינה לא צריכה למממן מאמנים את זה אקדמיות פרטיות יכולות לפתור, אבל כל עוד ילד החל מגיל 15 שלא יכול לממן נסיעות ברחבי העולם יאבד את הסיכוי להיות מקצוען לא יווצר פה עומק אמיתי בטניס.

moby 21 בספטמבר 2010

באמת בגבעתיים אין מגרש אחד לרפואה??? ואם תיקח אופניים ותסע 30 דקות תגיע ללפחות מגרש אחד????
בישראל ילד על אופניים, יכול לרכב 30 דקות ולהגיע למגרש טניס. ככה אני מעריך אפילו אם הוא גר בערבה (אבל לא יכול להיות בטוח כי את זה לא בדקתי).

ניר 21 בספטמבר 2010

גם אם אני אגיע אז זה למגרש בתשלום וזה עדיין מביש שאין אף מגרש.
חוץ מזה שאם לילד יש אפשרות לבחור בין מגרש כדורסל במרחק 5 דקות הליכה למגרש טניס במרחק 30 דקות נסיעה על אופניים נחש מה יותר נגיש בשבילו ולאן ההורים שלו יעדיפו שהוא יילך ( במיוחד שמחשיך מוקדם).

moby 21 בספטמבר 2010

ניר 30 דקות ויש לך מבחר (מכביה, ת"א, רמה"ש, ק. אונו ) לדעתי גם ב-15 דקות. כדורסל? 15 איש והמשחק סגור טניס תמיד תמצא מקום, אף אחד לא ייקח ממך כסף להתאמן מול הקיר.

ניר 22 בספטמבר 2010

אתה צודק, יש לנו המון קירות בארץ, אולי נצרף את נושא הקירות להרחבה של התמ"א 38 שיעשו בכל בית עוד קיר קטן לחבוט עליו, מצב התשתיות נהדר תוך 5-10 שנים נהיה אלופי העולם בחבטה על קירות.
תודה שהארת את עיני…
ועכשיו ברצינות, כנראה שבניגוד אליי לא היית באף מגרש שרשמת למעלה, זה יקר לשחק שם, צריך להזמין מקום מראש, אף אחד מהם לא נגיש לילד בן 10 לעומת מגרשי כדורסל וכדורגל ש ת מ י ד יהיה לו מקום שם.

אסף רביץ 21 בספטמבר 2010

לא מצאתי מקום אחר להתייחס לזה, אז אכתוב על זה כאן- כולם מדברים על מעצמת הספורט של ספרד, אבל שמתם לב לסרביה? באותו יום שדודי והראל הפסידו הם עלו לגמר הדיוויס, הם היו במרחק נקודה מגמר המונדובסקט (והיו בלי ספק הקבוצה השנייה הכי טובה בטורניר), הם הקדימו את צרפת במוקדמות המונדיאל והעובדה שלא עברו שלב נחשבת הפתעה גדולה, בכדורעף הם מדורגים רביעי בעולם בגברים ותשיעי בנשים, בכדוריד משתתפים באליפויות באופן קבוע.

סרביה יכולה לעניין אותנו כי היא בגודל של ישראל מבחינת כמות אוכלוסיה, מדורגת 53 מקומות מתחתינו בתל"ג לנפש ויש לה לא פחות בעיות. אמנם נולדים שם הרים במקום בני אדם, אבל לבד זה לא מסביר למה מדינה כל כך קטנה מייצרת כל כך הרבה ספורטאים גדולים. נדמה לי שאם יש מקום ללמוד ממנו על תרבות ספורט, זה המקום. אולי כי הם התרגלו להיות מעצמה עולמית לפני הפירוקים, אין לי מושג.

איתן בקרמן 21 בספטמבר 2010

אסף, מה דעתך לחקור את הנושא ולכתוב עליו לדה באזר? :)

YB 21 בספטמבר 2010

יפה כתבת בקרמן. ושוב, יש טעם להדגיש את התנהגותו השלילית של חלקים מן הקהל שגוערים בין הגשות ונוקטים בעוד מניפולציות לא הוגנות, לא ספורטיביות ומכוערות. חבל מאד אבל לא כל כך מפתיע.

גלעד בלום 21 בספטמבר 2010

אין ממש פתרון כי איגוד הטניס הוא ארגון עני ופוליטי ברמה של לוזון ומרכזי הטניס נמצאים במצב כלכלי רעוע כל כך שהם פיתרו לאחרונה אנשי מקצוע כמו נועם בר,אנה סמשנובה וגם יובל חיגר בדרך החוצה כי הם קיצצו אותו בחמישים אחוזים.למעשה הם החליטו החלטה אסטרטגית במרכזים שהם סוגרים את התכנית התחרותית ומתרכזים יותר בהיבט החינוכי סוציאלי,כלומר טניס להמונים במטרה לשפר את איכות החיים של הילדים ולאו דווקא לייצר את הדודי סלע הבא.

בשביל להבין את גודל הברוך צריך להסתכל על שחקני העבר שלנו ולראות היכן הם החליטו לעבוד-

מנסדורף-יהלומים.

גליקשטיין-אמנם עובד בטניס אבל לא במרכז הבמה כבר שנים.

פרקיס-לא עוסק באימון טניס.

איל רן-חי באמריקה ועוסק בדלא נייד.(יש עוד מילה כזאת?)

אנוכי-עוסק בטניס אבל באמריקה.

סמשנובה-פוטרה.

ציפי-אכן עוסקת בטניס.

עד ששחקני העבר עם רקע מקצועני לא יקחו מושכות לא יקרה כלום,חלק מהעצמה של ספרד זו העובדה שיש להם עשרות אם לא מאות שחקני עבר שהיו במאיה הראשונה והם אלו שמגדלים את הנאדאלים והוורדסקואים הבאים,אצלנו מי שמאמן את הכשרונות הם שחקנים ברמה מאד נמוכה שלא נחשפו לכלום.

הבעיה היא שכל מי שיש קצת שכל בראש ויכולת בורח מהענף כמו מאש.מנסדורף עוזר קצת לדודי והראל לוי אבל מהצד ואין לזה תרומה לטניס הכלי בישראל,גם אייל רן שחי באריזונה לא ממש מתפרנס מטניס,הוא רק מגיע למשחקי הדייויס ומגיח פה ושם לטורנירים נקודתיים באמריקה.

כשאני קיבלתי את דודי סלע בגיל 10 הוא כבר היה שחקן יותר טוב מהמאמן שלו בקרית שמונה ,אדם נחמד מאד בשם שאול זוהר שהיה גם מאמן ראשי,גם מאמן וגם איש תחזוקה של המרכז,אם דודי היה נשאר בק'ש עוד שנה ולא עובר לרמה'ש בגיל 10 הוא לא היה מה שהוא היום,כשראיתי את חומר הגלם של הילדים בארץ בהשתלמות האחרונה הרגשתי חמלה על הילדים כי לא מעט מהם הם אתלטים נהדרים(לא מעט רוסים) ובעלי מוסר עבודה גבוה אבל אין מי שילמד אותם,אולי הפתרון הוא לעשות מה שהאנגלים עושים-הם מקיימים קשרים עסקיים עם האקדמיה של קאסאל-סאנצ'ס בספרד ושולחים את הילדים הבכירים באנגליה להתאמן על חימר בספרד עם השחקים הבכירים והמאמנים הספרדים.

אשר 21 בספטמבר 2010

לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה שחקני טניס שהיו מהמובילים בארץ לפני 5 6 שנים (והיו נותנים בראש לדודי על בסיס קבוע). שאלתי אותם מהם הגורמים שהם לא בטופ 150 בעולם כיום ושמעתי סיפורים שזה לא להאמין – ילדים בני 15 – 17 עם בוחטה של כשרון ומוטיבציה נוסעים לבד!!! בין עשרות מקומות שכוחי אל באירופה ואסיה, צריכים לדאוג לעצמם למלון לשבוע הבא ולתכנן לבד!! בלי שום ניסיון או הבנה את המשך התחרויות אליהם הם יגשו בהמשך.

ואז במקרים של הפסדים (שלכולם יש) הם צריכים להתקשר להורים, לומר שהם לא הרוויחו מספיק כסף (מהתחרות) לטיסה להודו ולבקש מהם לגרד עוד 1000 דולר בשביל זה מאיפה שכבר מזמן אין מה לגרד שם.

איך מרגיש ילד שצריך לעשות את הטלפון הזה??

ומהי המשכורת של אותם עסקנים במרכזי הטניס הגדולים? ולמה אין שם למידה שהופכת לניסיון מצטבר משנה לשנה כדי שהטניסאי הבא ידע לגשת לתחרויות חשובות או נכונות לפי תיכנון.

האם ב 10 שנים האחרונות רק דודי הראה כזה כשרון שהיה שווה לשים עליו את הכסף או שהיו עוד שכמותו?

גלעד בלום 21 בספטמבר 2010

גם אם היו עוד כמו דודי אז לעולם לא נדע כי נגמר להם הכסף בערך בגיל 21 ואז הם בד'כ בוחרים ללכת למכללות או שפורשים.מהדור של דודי סלע שבו הייתי מעורב מקרוב היו לי בקבוצה עוד כמה שחקנים עם פוטנציאל למקצוענים-הראל סרוגו,מאור צירקין ועמית ענבר הם השמות הבולטים.לכל השלושה היה פוטנציאל לא קטן אבל שלושתם פרשו ממקצוענות עוד בגיל צבא מסיבות כלכליות והפכו לסופרסטארים במכללות,ענבר עדיין מככב ביו סי אל איי,סרוגו עובד אצלי באקדמיה של מקנרו וצירקין מאמן בשיקגו ומתחתן עם אמריקאית בסוף השנה.

הטרגדיה פה היא כפולה-מדובר בשחקנים שהיו יכולים בקלות לעשות קריירה של אוקון או לוי אם היו ממשיכים לשחק,הם היו המחליפים הטבעיים של הדור הנוכחי אבל עכשיו אחרי שהריחו אמריקה אין כמעט סיכוי שיחזרו לישראל וכך גם הפסדנו דור של מאמנים בכירים.

האמת המרה היא שדודי הצליח כי הוא לא סיים כיתה ז,(ואני לא מגזים) וגם כי לא עשה צבא.מגיל 14 הוא כבר הסתובב בעולם,בילה שנה באקדמיה בצרפת והעובדה שלא עשה צבא איפשרה לו לצבור נסיון בדרגים הנמוכים ללא הפרעה בגיל הקריטי של 18-21 .העובדה שאופציית המכללה לא היתה קימת שמה אותו במצב של הכל או כלום,כלומר לא היתה לו שום אופציה אחרת בחיים חוץ מאשר להפוך למקצוען ומרבה מזלו היה לו מספיק כשרון ואורך רוח לתת לכשרון שלו לפרוץ החוצה,הוא אמנם בוכה בעיתונות לפעמים שלא קיבל תמיכה וכו' אבל יחסית לאחרים הוא קיבל המון תמיכה.

היום המצב הוא שהאגוד מתקשה לשלוח נבחרות למשחקים רשמיים ולא פעם ההורים צריכים להשתתף בעלויות,שלא לדבר על נסיעות לטורנירים אישיים שבהם כל הנטל הוא על ההורים.

moby 21 בספטמבר 2010

רק תראו את הגמישות המרגיזה בישראל. שחקן מקצועני אחד לא עושה צבא ולא יכול לייצג את המדינה (ולהגיע לשחק בפרמייר ליג). שחקן מקצועני אחר לא עושה צבא (האמת שלא ידעתי בכלל שלא עשה צבא) ונישא על כתפיים והוא הסמל של הטניס הישראלי כיום.
מעניין.

טל 22 בספטמבר 2010

לגבי העברת הטורניר מרמת השרון לטשקנט – העברת טורניר רמה"ש היתה, עם כל הצער שבדבר, מהלך עסקי מתבקש. חברו לזה כמה סיבות:
1. הפרישה של מנסדורף ובלום, וחוסר בטניסאים ישראלים טובים שיבואו אחריהם.
2. הירידה החדה בכמות ובאיכות הטניסאים היהודים בעולם, שרבים מהם (גילברט, קריקסטיין, הרולד סולומון, ולפני זה טום אוקר) היו עמוד השדרה של הטורניר יחד עם הישראלים.
3. פועל יוצא של שני הסעיפים הראשונים – ירידה חדה בעניין הציבורי בטורניר, קהל שבקושי הגיע.
4. עלייה בסכומי הפרסים הנדרשים לטורנירי ATP. בזמנו יכלת לארגן טורנירATP בסך פרסים של 50 אלף דולר, היום בסכום כזה אתה בקושי יכול להרים צ'לנג'ר בסכום כזה. בשנה האחרונה של טורניר רמה"ש הוא היה צריך לגייס 300000 דולר כסכום פרסים, וכשאין שום הכנסות ואין עניין ציבורי (כלומר, אין אפילו תועלת עקיפה בתרומה או בחסות מסחרית) אין גם מי שיוציא.
5. נדמה לי שהיה גם שינוי כללי בגישת ה-ATP לטורנירים קטנים – בזמנו כל שחקן, אפילו מהטופ העולמי, היה חייב לשחק גם בטורנירים קטנים כדי להפיץ את הענף. בשנות ה-90 זה נעלם, והיום נדמה לי שלשחקנים בטופ העולמי בכלל אסור לשחק בטורנירים קטנים. זה אומר שטורניר כמו רמת השרון איבד מנוף גדול למשיכת טניסאי הצמרת שהיו מביאים את הקהל.
6. כמו שאמר גלעד בלום – הייתה ירידה כללית בתרומות למרכזי הטניס ולטניס הישראלי בכלל. כך שגם הוצאות תפעוליות של טורניר כזה, מעבר לסכום הפרסים, לא היה מי שישלם.

Comments closed