חופשה בגבולות האפשרי

לאחרונה בילינו חופשה של ארבעה ימים סביב מפגש הארצות גרמניא-צרפת-שוויץ – מסוג הדברים שאפשר לעשׂות די בקלות כשגרים בחלק זה של העולם. וכנראה ככה זה כשאתה היסטוריון – יוצא לחופשה מהחומר היום-יומי, ונופל להרהורים היסטוריים בהקשרים ותקופות אחרות. והרי איך אפשר להשאר אדיש כשאתה חוצה את הגבול מגרמניא לצרפת, חולף על פני קו מאז׳ינו, ששׂרידיו הם כעת בעיקר אתר תיירות, ואפילו לא צריך לעצור בתחנת ביקורת גבולות?

המחשבות הללו החזירו אותי לדיונים מהסוג שהייתי שותף להם בתאר ראשון, בשאלת העוינות המסורתית בין גרמנים וצרפתים: מה מקורה, בעצם? האם בתבוסה הצרפתית המבישה במלחמה נגד פרוסיא של ביסמרק ב-1870/1 או בכיבוש הנפולאוני של גרמניא בתחילת אותה מאה? האם בחלוקות החוזרות ונשנות של האימפריא הפראנקית של קארל הגדול בין נכדיו וניניו אלף שנים קודם לכן? אולי נמתח הקו המפריד בכלל על-ידי הרומאים, בין הארצות שהפכו לחלק מעולם התרבות הים-תיכונית לאלה שנשארו בשליטת הברברים מעבר לקוים? או שמא גאלים וגרמאנים עיינו אלה את אלה באופן בסיסי ויסודי עוד לפני שנכנסו הרומאים לתמונה? ואולי בכלל הרב-רב-רב-רב-סבתא לבית קְרוֹ-מַניוֹן לא היתה מוכנה לשבת אפילו חמש דקות באותו חדר עם הנינה של הומו היידלברגנסיס…

תהא התשובה אשר תהא, הדבר היפה הוא שנראה שזמנה של העוינות הזו תם. ואם לא תם, הרי שיצא בעצמו לחופשה ארוכה מאד מאד. שבעים ואחת שנה מאז תום מלחמה העולם הכי שניה, ועימות צבאי בין גרמניא וצרפת אינו נראה באופק. עכשיו, אני לא משלה את עצמי שכל נקודות החיכוך נעלמו, כלל וכלל לא. מבחינה זו היה מעניין מאד לתייר – ולו לזמן קצר – במרחבי אַלזס ולורֵין (או אֵלזס ולותרינגן, לפני מלחמות העולם). כידוע, חבלי הארץ הללו היו אבן מחלוקת בין גרמניא וצרפת בעימותים בתקופה המודרנית. אבל לא רק בתקופה המודרנית. ורדן, המקום בו נערכו כמה מהקרבות המרים ביותר במלחמת העולם הראשונה (ראו בתמונה לעיל), ארחה גם את הועידה שבעקבותיה חולקה ממלכת הפראנקים בשנת 843. זה אחד המקומות בהם הגיאוגרפיא וההיסטוריא צועדות יד ביד.

והסימנים לחוסר ההחלטיות ניכרים עד היום בשטח. בעודנו נוסעים בכבישים, השילוט כולו בצרפתית. שמות הערים, העיירות והכפרים, לעומת זאת, מסתיימים ברובם ב-burg, ועוד יותר מזה ב-heim. סימנים ברורים לגרמניוּת. האוכלוסיא במקומות בהם עצרנו דוברת היום צרפתית מבית, אבל השׂפה השניה היא כמעט תמיד גרמנית, ודאי אצל המבוגרים יותר, שנולדו לפני האינטרנט. שמות הרחובות, לפחות במרכזים ההיסטוריים של שטרסבורג ומולוז (Mulhouse, אבל בעצם Mülhausen), בצרפתית בגדול, ומתחת בגרמנית בקטן (ראו בתמונה למטה). אי-אפשר לברוח מן המורשה הכפולה הזו.

ביום הזכרון האחרון עלה לי שוב (בפייסבוק) הדיון על הגבול בין גרמניא וצרפת, על העוינות שפרנסה שתי מלחמות עולם ושנקברה עד להודעה חדשה. הבעתי תקוה שגם אנחנו, שחיות וחיים במצב של עוינות מתמדת ולא רואים/ות לה סוף, נזכה להניח לה מתישהו, סוף סוף. התנאים בארץ שונים מאלה במערב אירופא: הגיאוגרפיא, ההיסטוריא, המציאות היומיומית. זה ברור ומובן מאליו, אין צורך לאמר אפילו. אבל מצד שני כדאי, צריך, לזכור שאפשר לכונן שלום אפילו עם מי שהיו אויבים מרים לאורך מאות שנים. לכל הפחות, צריך לזכור שהדבר אפשרי.

ביום אחר עברנו את הגבול ממולוז לבאזל. עלינו לרגל, כמובן, למלון שלושת המלכים, כדי להצטלם כמו הרצל על המרפסת המפורסמת, עם הגשר על הריין ברקע. עכשיו, בשם המלון יש רק שלושה מלכים, אבל כוכבים יש לו חמישה. ולא סתם, כוכבים שוויצריים; כאלה שלוקחים את עצמם ברצינות. אתם בטח מכירים את המקומות האלה, שברגע שאתם נכנסים אליהם מיד אתם מרגישים לא שייכים (אלא אם כן גם אתם במקרה לפחות אמידים ביותר). מקום בו המלצרים לבושים בחליפות מלאות ועניבות פרפר, והאורחים בספורט-אלגנט שעולה כמו זוג אופניים איכותיים במיוחד; בו מטרוניתות מכובדות נוגסות מעדנות בסנדוויצ׳ונים מינימליסטיים מעל מגשים רב-קומתיים, וכדי לקנות אספרסו כפול צריך לקחת משכנתא בינונית. אתן בטח מכירות את המקומות האלה.

אחרי שהצטלמנו ויצאנו, אמרה בתי: אם הרצל הסתובב במלונות כאלה כל הזמן, ברור לגמרי איך הוא חיסל את כל ההון של אשתו. מה יש, הוא לא שמע על אכסניות נוער?

היא נערה אמיצה מאד, בתי, כיון שהיא יודעת ששאלות כאלה גוררות הרצאה מצדי. מיד הסברתי לה שלמרות שאנחנו קוראים להרצל ״חוזה מדינת היהודים״, מדובר בעצם בכינוי לא לגמרי מדויק. הרצל לא היה האיש שהגה את הרעיון של שיבת ציון בעת המודרנית ואפילו לא את הרעיון להקים עבור היהודים ישות מדינית כזו או אחרת בארץ-ישׂראל. ברמה הרעיונית שמור הכבוד הזה, ככל הנראה, דוקא לנפוליאון. מה שהרצל כן עשׂה הוא לבסס את התנועה הציונית באופן כזה שתוכל להעביר את הרעיון הזה לפסים מעשׂיים. המשפט המפורסם שכתב ביומנו – בבאזל יסדתי את מדינת היהודים – לא היה הגזמה כלל, וגם הערכת הזמן שקבע – אולי תוך חמש שנים אבל, בוודאי תוך חמישים – יצאה מדויקת להפליא. הדרך להעביר את הרעיון לפסים מעשׂיים היה לערוך מסיבה ציונית שאין כדוגמתה, מסיבה מרשימה כל-כך שתעניק סיבה להתחיל לרשום פרוטוקולים ולארגן מוסדות. ואחרי המסיבה הראשונה, עוד אחת, ועוד אחת. ליצור תנופה, להקים תנועה – ולהאמין שכל העניין הוא בגדר האפשרי. ומי שמארגן מסיבות כאלה, כך חתמתי, לא יכול להתאכסן באכסניות נוער.

כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה לפני כמה ימים, חשבתי לחתום אותו בפרק נוסף, שיעסוק בתחבורה ציבורית ובהשפעה שלה על המרקם העירוני. חשבתי להעלות אותו לאוויר בשישי בבוקר, כקריאה לשבת בכלל, ולעכברי הנבא שרוצים להעביר את הזמן לקראת משׂחק 4 בפרט. ובינתיים נפל עלינו הפיגוע בשׂרונה. פיגועים, וכל מה שמגיע בעקבותיהם, הם עניין מרתיח דם. ומייאש. למי יש סבלנות בזמן כזה לתחבורה ציבורית?

לפני 20 שנה זכיתי לשבת בשורה הראשונה בהופעת האיחוד החד-פעמי של מאיר אריאל זמ״ל ולהקת קאריזמא (כך האיות במקור, בחיי). הלפני-הדרן הדי-קבוע היה – איך לא? – לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ. כהרגלו, הקדים ר׳ מאיר נאוּם לשיר. בערב ההוא כלל הנאום את המילים הללו:

…שׂמתי לב שיש דברים שנגמרים, אבל החיים כל הזמן נמשכים. וגם הקטע ההוא בסואץ (הלא זה הדבר הנפלא), עם קטעים קשים במיוחד. הזמניות, חברים, הזמניות. הכל נגמר בסוף. גם טוב, נכון? אבל למי שלא מאמין בטוב, יש לי חדשות בשבילו: גם רע נגמר בסוף. כמו למשל שלושה חודשים בעיר סואץ…

וזו הנחמה שלי לעצמי ברגעים קשים אלה (ואלה שהיו, ואלה שעוד יהיו). שגם לרע יש סוף. שגם ממה שנראה כאין-מוצא, יכול להיות מוצא. שצריך להמשיך להאמין ולקוות, וגם להשתדל ולהתאמץ. כי לגמרי אפשרי שיום אחד יסתכלו אנשים אחורה על הסכסוך ישׂראל-פלשׂתין כמו שאנחנו מסתכלים היום על גרמניא-צרפת. כי זה אולי לא יקרה בתוך 5 שנים, אבל אולי בעוד 50 כן.

לילה שקט לוּ יעבור נא על כוחותינו באשר הם שם ~~~

~~~~

וזו תוספת, רלוונטית ביותר, באדיבות דוד מירושלים