הסטולפרסטיין

הסיפור של ג'וד סימונס ויינו פוקס הוא הסיפור של היהודי בארצות האמנציפציה. פתאום השואה הגיעה לעיר

In כללי
אבן לזכרה של סימונס, בעלה, שני ילדיה ובית היתומים

היום כתבתי בעיתון ליום השואה על שניים. ג'ודיקה סימונס ויינו פוקס.

סימונס הייתה אחת המתעמלות האלופות האולימפיות של חרט קליארקופר עליו כתבתי לפני שנה. בשנה האחרונה הציבו לכבודה "סטולפרסטיין" (מה שאתם רואים בתמונה) וכך התברר יותר על סיפורה. הסטולפרסטיין הן מיזם נהדר של אמן גרמני בשם גונטר דמניג להציב מחוץ לכל בית בגרמניה בו התגוררו נרצחים אבן עם שמות הנספים. לא הייתי מודע לכך שהמיזם התפשט גם להולנד.

וכך נודע יותר על סימונס. מסתבר שהיו קווי דמיון בין סיפור מותה לסיפור יאנוש קורצ'אק. היא ובעלה ניהלו בית יתומים וסירבו לברוח כשהחלו לאסוף את היהודים. הם נרצחו עם ילדיהם הקטנים וכמעט כל היתומים לא שרדו. כלומר האלופה האולימפית הייתה גיבורה במובן האנושי העמוק ביותר.

יינו פוקס הוא סיפור כמעט הזוי. הוא אלוף אולימפי הרבה יותר גדול. יש בבודפשט ספורטס-באר, שהרבה ממשחקי מנצ'סטר יונייטד שאני כותב עליהם אני רואה ממנו, ששייך לשחיין המפורסם תמאש דארני. ובכניסה לבאר יש ציור קיר של כ-15 גדולי הספורט ההונגרי ופוקס ביניהם. רק בתמצית: חוץ מארבעת מדליות הזהב האולימפיות שלו, הוא מהאחראים הגדולים לשינוי בסגנון הסיוף ההונגרי, שהפך את הונגריה לגדולת מעצמות הענף לדורות.

מסתבר שהאיש, בעוורונו, התנדב לצבא ההונגרי למלחמת העולם. וכשדחו אותו בגלל היותו יהודי התגייס לגדודי העבודה. גדודי העבודה היו בעצם מכשיר לחיסול יהודים תוך כדי ניצולם לטובת הצבא ההונגרי.

*

הסיפור שלהם הוא לא סיפור הגבורה של מי שלקחו נשק ביד להלחם בנאצים. אלא הסיפור של יהודי בעיר אירופאית שיום אחד השואה הגיעה לבקר בעירו. מטרד לא קטן ובעצם הסיפור של 99.9 אחוזים מהיהודים בארצות האמנציפציה. פוקס וסימונס הם שני אנשים שבאיזשהו מקום לא נתנו לשואה לשנות את חייהם. סימונס לא שינתה את מחוייבותיה לחניכי בית היתומים שלה. פוקס המשיך להאמין שהונגריה היא ארצו.

בגלל שאני חי בבודפשט אני חושב שהתחושה הזו פחות זרה לי היום. לא מהבחינה האישית אבל מבחינת מה שאני רואה בחיים היהודיים כאן. הדבר המעניין ביותר בבודפשט היהודית של זמננו היא שהיא כאילו חיה בין מלחמות העולם ולא אחרי מלחמת העולם השניה. בין היתר כי מכל קהילות הפאר האינטלקטואליות- חילוניות- ליברליות היהודיות, אלו שנתנו ליהדות את היתרון הבלתי-מחיק בטבלאות פרסי הנובל, בודפשט היא היחידה בה שרדה כמות משמעותית של יהודים.

יש ציונים ויש חרדים. אנשים אוהבים את ישראל אבל ההתנהלות העסקית של חלק מהישראלים בהונגריה מטרידה אותם. ויש אנשים שהולכים לבית הכנסת בחגים אבל הם הונגרים בהכרתם. עליכם לדעת: הונגריה היא לא עם ש"אירח" את היהודים כמו פולין או ספרד. בין השבטים שהקימו את הונגריה, הרבה לפני הנצרות, היה שבט הכוזרים היהודי. שמעתי כבר את הגישה מיהודים הונגרים שאומרים "הארץ הזו שלנו לא פחות מאף אחד אחר". הם מוכנים אגב לחיות את הקשיים הגדולים של הונגריה ואכפת להם ממנה. הם רואים בהשארותם ושגשוגם בהונגריה ניצחון על הנאצים.

ויש כתובת על הקיר. 90 קילומטרים מכאן פינה בימים האחרונים הצלב האדום 300 משפחות של צוענים שבריונים ניאו נאצים השתוללו בכפרם. אבל יש גם כתובות אחרות על הקיר. יש קהילה אירופית וליהודים יש את הדבר שבעצם תמיד היה להם – דרכון אירופאי – ויש ישראל ויש מדינה הונגרית שתומכת בפסטיבלים יהודיים. ועוד דבר: אם אתה קרבן השואה כאן, ממשלת גרמניה דואגת לך טוב יותר (יחסית לעלות המחיה) מממשלת ישראל.

והם זוכים עדיין פה ושם עדיין בפרסי נובל ובמדליות זהב אולימפיות. היהודי הישן, שמשתמש בסטרואיד האנטי-שמיות, עדיין קיים כאן.

אני מציין את העניין האחרון לא כהקנטה על הישגי יהדות התפוצות לעומת ישראל, אלא בגלל משהו מעשי: אדם עוסק בתחומו – ספורט במקרה של סימונס ופוקס. מגיע אל הנקודה הגבוהה ביותר האפשרית. המקום שהוא חי בו הוא לא מקום מדכא עבורו. אלא מקום שנתן לו את החופש והרקע להתבטא ולשגשג ולהגשים את עצמו ברמה האישית. קצת קשה לקרוא כתובות על הקיר במצבים כאלו. עד כמה אפשר היה לצפות מאלוף אולימפי להגיד "כמה שהמקום הזה נוראי ומתנכל אלי"?

כל יהודי שחי בוינה, ברלין, אמסטרדם, בודפשט או פראג ב-1933 אולי היה מודאג. אבל אם הוא ראה את התמונה הגדולה ואם השווה למשל את מצבו לזה של אבי-סבו ב-1833 יכול היה להסיק שמצבו טוב בהרבה. אני כמובן מניח בצד עניינים פרקטיים: שאין שידורי CNN שמתארים את הזוועות באזורים שכבשו הנאצים במזרח. ואין אפשרות כל כך נוחה להגר. ואין מדינת ישראל. וגם אם יש התיישבות בפלשתינה: מה בדיוק אמור לעשות פרופסור לפיסיקה או מלחין קברטים בהונגרית בתל אביב של שנות השלושים?

וכך הוא מצא את עצמו כשהשואה מגיעה לעירו. וכך הוא מצא את עצמו לא בצד שמנצח. סימונס נרצחה, פוקס דווקא שרד אבל איבד את כבודו ומת מנודה. והם מוצאים את עצמם על הסטולפרסטיין. ועל  שולחן הניתוחים של ההיסטוריה.

*

הנה הסיפור כפי שהופיע היום בעיתון:

ינו פוקס וג'ודיקה סימונס היו אלופים אולימפיים חשובים. פוקס, יהודי הונגרי, זכה בארבע מדליות זהב אולימפיות בסיף. כל כך הבריק במשחקים האולימפיים של לונדון ב־1908, שהמלך אדוארד השביעי הזמין אותו להדגים את אמנות החרב בארמון. בהונגריה, עם זאת, זכה לפחות הכרה. "מעולם לא השלימו עם כך שלא הוטבלתי", אמר בציניות.

סימונס היתה חלק מנבחרת ההתעמלות ההולנדית שזכתה במדליית הזהב הקבוצתית לנשים ב־1928. המשחקים הללו, שנערכו באמסטרדם, היו המשחקים האולימפיים הראשונים שבהם נערכו תחרויות התעמלות ואתלטיקה לנשים. חמש מעשר המתעמלות בנבחרת היו יהודיות, וכן המאמן חרט קליארקופר, מלטש יהלומים במקצועו.

*

הארצות אשר להן הביאו תהילה שיתפו פעולה עם הנאצים. בהולנד עם צבא שפלש. הונגריה הפכה מדינה נאצית מבלי שגרמניה פלשה אליה.

ההישגים האולימפיים של סימונס וחברותיה גרמו לפופולריות גדולה להתעמלות בקרב נערות יהודיות, ובאופן מבעית ההצטיינות בספורט הפכה לגזר דין מוות מוקדם. לפני כמה שנים סיפרה חרדה פריקה, מתעמלת מצטיינת בשנות ה־40, על גורלם של מתעמלים ומתעמלות יהודים: "הנאצים ראו את הגופות החזקים והיפים ורתחו. זה הפריך את תורת הגזע שלהם. מתעמלים יהודים, אפילו מי שהיה לו רק סב יהודי, נאספו וגורשו בין הראשונים".

**

יינו פוקס נותר פטריוט עיוור. בגיל 60 התנדב לצבא ההונגרי. הוא נדחה בגלל יהדותו ועדיין התנדב ל"גדודי העבודה", כוח עזר יהודי בלתי חמוש שנוצל והורעב למוות בידי הצבא ההונגרי והגרמני. עם טלאי צהוב לזרועו, פינה מוקשים עבור הנאצים. את ג'ודיקה סימונס, שניהלה עם בעלה ברנרד בית יתומים יהודי באוטרכט, הזהירו מפני הגירוש הצפוי. היא ידעה את גורל המתעמלים.

אבל ההבדל בין עיוורון לפיקחון לא תמיד חרץ את גורל החיים. במהלך המלחמה הושמדה היחידה הגרמנית שאותה שירת פוקס. הוא לקח את הנשק של החיילים המתים ובגבורה השמיד כוח סובייטי. קצין בצבא הגרמני פרידריך טומפלר, שהיה סייף אולימפי בעצמו, המליץ עליו והוא היה ליהודי היחיד במלחמת העולם השנייה לקבל עיטור גבורה מהנאצים. לאחר המלחמה הדבר כמעט עלה לו בחייו תחת השלטון הקומוניסטי. הוא מת חסר כל בשנת 1955.

לג'ודיקה סימונס הציעו חברים הולנדים עזרה בבריחה. היא ובעלה החליטו להישאר עם 83 היתומים שגידלו, ונרצחו בסוביבור עם בנם ובתם הקטנים במארס 1943. בחודשים הבאים יירצחו גם חברותיה לנבחרת, ליה נורדהיים, אנס פולאק ואסטלה אחסטירבה וגם מאמנן קליארקופר.

אלקה דה לוי היתה היחידה מהאלופות האולימפיות היהודיות לשרוד את המחנות.

גם דובי מילר כתב טקסט – על הילד איוון פולאק שמצייר את מירוצי המכוניות מהגטו.

33 Comments

עמית 2 במאי 2011

רונן – תודה על עוד פוסט מחכים ומעשיר בסדרה.

ארז 2 במאי 2011

ע"פ ויקיפדיה, הסולפרסטין נמצאות בגרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הונגריה, איטליה והולנד, ויש כמה גם באנגליה
https://secure.wikimedia.org/wikipedia/en/wiki/Stolperstein

שלו 2 במאי 2011

ארז, ברומא מי שמטייל בגטו לא יכול לפספס את הסימנים האלה על המדרכה, עדות אילמת למה שהתחולל ב 16 באוקטובר 1943, ניתן עפ"י שמות המשפחה גם ללמוד על השמות היהודים הרומאים.
יום בו גורשו 1022 מיהודי רומא לאושוויץ, מגרוש זה חזרו חיים 16 גברים ואישה אחת.
ישנן הרבה כניסות לבתים עם 4,5 לוחות מתכת כאלה (רק עגולות, נראות כמו אחורה של כדור).
מי שלא מודע לזה חושב שזה מיצג אומנותי חדש.
מי שמכיר את השמות ומכיר את הבתים יודע שבבניין כזה חיו סה"כ 4,5 משפחות.
מיותר לציין שבשבעה עשר לאוקטובר הגטו היה ריק מיושביו (גם אם רק ברחו), ועוד באותו היום אוכלסו דירותיהם של היהודים, בתושבים אחרים שתפסו בעלות על הרכוש הנטוש.

חלפס 2 במאי 2011

מצוין כרגיל, תודה רבה.

סימננטוב 2 במאי 2011

תודה ענקית רונן (כמן בכל שנה) על סיפור חייהם ועל זה שאתה כמו פה בשבילם

הופ 2 במאי 2011

מרתק. מאוד מסכים עם ההערה לגבי הקושי לקרוא את הכתובת על הקיר. תמיד יש איזושהי כתובת על הקיר, אבל לרוב אנחנו בוחרים להסיט אל המבט אל המראה.

בני תבורי 2 במאי 2011

במדינת היהודים לא מרבים להביט במראה ובוודאי לא קוראים את הכתובת על הקיר. במקום זה מביטים אחורה בזעם ומוותרים לעצמנו.

דביר 2 במאי 2011

ההנצחה השואה דרך הספורט שנשכח אי שם מאחור הוא מפעל חיים מבורך וראוי לכל הערכה שיש.

תודה רונן

דוד מירושלים 2 במאי 2011

תודה רונן, זאת כבר השנה הרביעית שאני קורא בבלוג שלך ביום השואה, ובכל פעם נגמרות לי המילים מחדש.

תבורך.

יוני 2 במאי 2011

כבר יום שואה חמישי שאני מחכה לדבריך. מחכים ומעשיר.

שניר 2 במאי 2011

פוסט נהדר.

YB 2 במאי 2011

סיפורים נפלאים. אגנס קלטי אמרה לי לפני שנה כי "ההונגרים היו גרועים פי עשרה מהגרמנים". היא פטריוטית הונגרית עד היום, מקבלת מענק קבוע מהונגריה, מבקרת בה פעם או פעמיים בשנה, אבל טוענת כי בזמן המלחמה הרצחנות והרדיפה של ההונגרים את היהודים הייתה הגרועה באירופה. סבי וסבתי הונגרים וניצולי שואה. בילדותי ונערותי לא שאלתי אותם כלום על אותן שנים. הם נראה לי לא רצו לדבר ואותי לא עניין לדעת. אני די מנותק מחוויית השואה עד היום. היא גדולה עלי. בעיני זה משהו רע בלבד שאין בו טוב. אני רק חושב שכדאי ללמוד מהשואה כי כל אפליה, שנאת האחר וסגידה לכוח ולסמכות היא מסוכנת ביותר. במהות, כל אדם יכול להיות נאצי. לכן חובה עלינו להיזהר.

צור שפי 2 במאי 2011

עוד פוסט מצויין. תודה.

ארז (דא יונג) 2 במאי 2011

מעולה כתמיד.
העברת מצוין את חוסר היכולת לקרוא את הסכנה המתקרבת, או יותר נכון, את העובדה שאנחנו חכמים אחרי מעשה בדרך כלל בבואנו לשפוט את אותו "צאן לטבח". אמנם בעשורים האחרונים יש שינוי גדול בגישה, אולם עדיין חשוב להבין שרובנו המוחלט לא היה נוהג אחרת בשום צורה, אם היינו במצבם של יהודי אירופה ערב מלחה"ע השנייה.

עוז 2 במאי 2011

אתה עושה עבודת קודש בסיקור השואה. מקווה שזה יגיע לכדי ספר/סרט בסופו של דבר כדי שיישאר בזיכרון.

תושב חוזר 2 במאי 2011

תודה רונן

יהודה ב"ד 2 במאי 2011

סקלי אנדריי, פשטאואר אטילה, קרפטי קארוי וקאבוש אנדרה.
כולם מדליסטים באולימפיאדות שקדמו לשואה.
סקאלי מת בגדודי העבודה.
פשטאואר [שתי מדליות זהב בסיוף, אחת ב28 ואחת ב 32] נרצח בגדודי העבודה – סאבו אישטוון בסרטו סאנשיין מתאר את חייו ואת מותו.
קארפטי [מדלית זהב בהאבקות בברלין(!) 36] היה עד לרציחתו של פשטאואר וחי לאחר מכן בהוגריה.
קאבוש [זהב בסיוף ב 32 ובברלין(!) 36] היה בגדודי העבודה ולאחר מכן היה במחתרת ההונגרית. נהרג במלחמה.
יהי זכרם ברוך

דורפן 3 במאי 2011

יהודה – רק תוספת לנתוני המדליות שלך. לפטשאואר היו גם שתי מדליות זהב – בתחרות הקבוצתית. יש עוד לא מעט מדליסטים חשובים, ביניהם אולי האלוף היהודי האהוב ביותר בהונגריה – אלפרד היאוש – שהיה האלוף האולימפי הראשון בשחייה וארכיטקט מפורסם. הוא גם מדליסט הזהב הראשון של הונגריה. חשוב להזכיר תמיד גם את הכדורגלנים המובילים של הונגריה ובייחוד את צ'יבי בראון הגדול (כתבתי עליו לפני שלוש שנים ביום השואה)

יהודה ב"ד 3 במאי 2011

רונן, זכורה לי הכתבה שלך על צ'יבי שהיה מוכר לי מילדות [מספרו של סנש בלה].
תודה לך על הכתבה ההיא ועל הכתבה הזו בכלל ובפרט בהקשר של יום השואה, ההכרות עם החיים היהודיים העשירים שהתקיימו קודם השואה באירופה חשובה הרבה יותר מצעדות חיים למיניהן.
לגבי השמות שרשמתי – אלו הם רק ספורטאים הונגריים יהודים בולטים שידוע לי שהיו בפלוגות העבודה.

דורפן 3 במאי 2011

יהודה – אכן אני חושב שבמשך שנים חטאנו לנרצחים כשהתמקדנו בפרטים הפורנוגרפים של איך נרצחו או הועבדו בפרך ולא במי היו. וגם בחיבור מוגזם בין צה"ל ליום השואה.

עומר ח. 2 במאי 2011

טקסט מרתק ומרגש.
חשוב להוסיף שגם לשלושה מיהודי פינלנד (דינה פוליאקוב, לאו סקורניק וסלומון קלאס), שבכורך הנסיבות של מלחמת העולם השנייה לחמו לצד הצבא הגרמני, הוענק עיטור הגבורה של צלב הברזל, אך הם סירבו לקבלו באופן מופגן.

דורפן 3 במאי 2011

תוכל להרחיב עליהם?

אבי 3 במאי 2011

תודה, רונן, על עוד פוסט רגיש, חכם ולא פשטני. זה נדיר בימי זיכרון עוד יותר מבימים רגילים.

מנחם לס 3 במאי 2011

מצויין, רונן!

אריאל 3 במאי 2011

תודה, רונן

אריק 3 במאי 2011

האתר הזה נהיה חשוב מיום ליום. ובוהק יותר ויותר על רקע החושך הגדול

באבא ימים 3 במאי 2011

כרגיל נפלא. תודה.

דורפן 3 במאי 2011

תודה לכל המודים. כמובן שההיענות לקרוא ולדון בעניינים כאלו מצד הקוראים נותנת מוטיבציה לחקור אותם ולכתוב עליהם.

Comments closed