קחו כדור, שחקו

ישראל נכשלת כי היא אינה מאמנת את צעיריה בצורה טובה

In כללי

אני רוצה להתייחס דווקא לכשלון הישראלי שיקבל הכי מעט סיקור ביום ראשון. לא זה בכדורגל, לא זה בכדורסל, אפילו לא זה של הטניס (שאינו כשלון כלל – רק שמירה על רמה די גבוהה לאורך שנים ארוכות). לכך שאין לנו נציגות ראויה באליפות העולם באתלטיקה. אני גם לא מתכוון להישגי האתלטים עצמם – שלא הצליחו – אלא למספרם המועט (ארבעה). לשם השוואה: ליוון היו 12 ולסרביה תשעה.

אתלטיקה היא לא ענף שמעניין הרבה אנשים. היא לא ענף הכי קומונקטיבי לצפייה. היא סיזיפית מאד לעיסוק. רק מה: אם יש אתלטיקה במדינה אז יש ספורט. גם בגלל שהאתלטיקה עצמה נותנת בסיס להרבה ענפי ספורט אבל אפילו יותר מזה כסממן: מדינה שמשקיעה באתלטיקה היא מדינה שאוהבת ספורט.

ניתוח כשלונות נבחרות בארץ נעשה מזווית המאמן הלאומי. ההנחה שיש כמה החלטות שניתן היה לקבל טוב יותר. רק שזה תמיד נכון. גם גווארדיולה יכול לאמן את ברצלונה יותר טוב. רק שאני ראיתי בשתי הנבחרות הישראליות היום כוח אדם ירוד ביותר. לאו דווקא בכשרון הבסיסי אלא בעניינים תלויי העבודה. יכולת השמירה האישית של הכדורסלנים. היכולת של הכדורגלנים ללחוץ ולהפעיל איזשהו לחץ פיזי על יריביהם. מה שלומדים באימונים.

זה לא "משקף את התרבות הישראלית" ולא "חלטורה ישראלית" או כל מושג אחר של הלקאה עצמית. ניצחו אותנו היום שתי מדינות כושלות כלכלית ומדינית או שניהם. שמתנהלות בחוסר כשרון הרבה יותר גדול מההנהגה הישראלית. מדובר בעניין הרבה יותר מהותי: אין מערכת טיפוח ספורט ראויה בישראל. אין בתי ספר טובים לספורט. אין הרבה אגודות טובות באמת. אין מומחיות רחבת היקף אמיתית באימון צעירים. יש ליגת תיכונים בכדורסל עם צ'ירלידרס ויש אחוזים בכרטיסי שחקן של כדורגלנים בני 16. ותרבות חינוך גופני של "קחו כדור שחקו". כשהכדור כבר אצלנו אנחנו באמת די בסדר.

מה שראיתם היום זה רק את לוח התוצאות.

47 Comments

גילי פלג 2 בספטמבר 2011

מסכים לגמרי. וכמורה בחטיבה ובתיכון, שרואה מקרוב את שיעורי החינוך הגופני לתלמידים, אני יכול להוסיף שזו פשוט חרפה.
שעות מועטות ביותר, חוסר מתקנים, 40+ !!! תלמידים בשיעור, המורה לא מספיק לקרוא שמות וכבר נגמר השיעור.. , תלמידים עצלים עם ג'ינס שלא מוכנים להתאמן, בקיצור- בדיחה עצובה. חבל כל כך!!!

AVG. Joe 2 בספטמבר 2011

אכן דברים קשים.
הנה הרחבה קטנה לדברים שכתבתי בתגובה לפוסט של בקרמן.
אני מכיר מקרוב את אימון הכדורגל לילדים בישראל, ושתי הבעיות המרכזיות שיש הן: חוסר מיקוד ומקצוענות באימון וגישה תרבותית (אין לי בעיה עם כל ביטוי אחר…..) ששמה את הדגש על התוצאה (ניצחון).
אז דבר ראשון, מכירים במציאות (ולא זו הנשקפת מעיתונות הספורט המהללת כל בישול של רפאלוב או גליץ' של גרשון…) שכיום הרמה הכללית של ישראל בכדורגל (כענף ספורט כולל – החל מגיל הילדים-נערים-נוער-בוגרים) אינה מתאימה להיות בין 16 הנבחרות הטובות באירופה ובוודאי שלא ב 12 המקומות לגביע העולמי.
דבר שני, בעזרת מומחים בינלאומיים-(מומלץ גרמנים והולנדים) יוצרים ומבצעים תוכנית בנייה של נבחרות לאומיות בכל טווח הגילאים. כאשר ההתאחדות מסייעת בארגון מבנה הליגות הצעירות באופן שיססיע בהטמעת התכנים והתוכניות.
המטרות הם שהנבחרות הצעירות יצליחו להעפיל לטורנירים הגדולים של אופ"א כמו U17 U19. כך, אפשר יהיה לייצר מאגר שחקנים איכותי שיוכל אולי להוביל את בספורט הזה להישגים.

חייש 2 בספטמבר 2011

אז כישלון של מי זה בעצם? של החברה האזרחית? כי זה בעצם אנחנו.

דורפן 2 בספטמבר 2011

האמת שלדעתי לא צריך ללכת כל כך רחוק. לדעתי בעיקר של מערכת הספורט וקצת של משרד החינוך.

גיל 2 בספטמבר 2011

רק לי נדמה שאליפות העולם באתלטיקה כמעט לא מורגשת? פה בארה"ב בקושי שומעים עליה, אולי בגלל המרחק והזמן, אבל נראה שאין כרגע הישגים יוצאי דופן אחרי הפלופ של בולט.

דורפן 2 בספטמבר 2011

גיל – יש הישגים – כמו הדאבל של צ'רויט, כמו קיראני ג'יימס, כמו שקמבוי הגן על התואר שלו – אבל אין תוצאות. אבל… בחזרה לויכוח ישן שלנו… האתלטיקה עשתה בדיקות דם לכל האתלטים. זה המחיר. כאוהדים צריך להעריך את זה. זה יהיה ממש חבל אם אנשים יגידו בגלל זה שהאתלטיקה בירידה.

מה שכן: האפיל העיקרי שלה כיום היא הפיזור העולמי העצום של המדליות.

גיל 2 בספטמבר 2011

אתה כנראה צודק, יש חזרה לשפיות אבל זה לא מרגש כרגע מסיבות אחרות. נראה לי שאתלטיקה לא כל כך מעניינת חובבי ספורט היום, אלא אם כן זה בולט.

דורפן 2 בספטמבר 2011

נכון – זה כמו שיאי ההום ראנס. האוהד המזדמן נוטה להתלהב משיאים ומתנגד לסמים. אבל כשהוא מקבל ספורט נטו עם פחות סמים הוא לא מתעניין….

גיל 2 בספטמבר 2011

אני חושב שיש המון אתלטים צעירים טובים אבל לא ממש מכירים אותם ולכן קשה להתחבר אליהם. דבר נוסף, אני חושב שמה שחסר זה קצת יריבויות.

YG 3 בספטמבר 2011

גיל, היא מאוד מורגשת. אבל לא בארה"ב.

במידה והיה בארה"ב איזה יוסטין בולט כזה, תאמין לי שהיו שומעים על האליפות כאילו אין מחר.

היום הטירוף שהיה בארה"ב בעבר בעקבות תחרויות כאלו, הלך לשני שווקים הרבה פחות רווחיים, קניה וג'מייקה.

צריך לעבור על רשימת המדליות, לדעתי לקניה היום יש משהו כמו 10% מהמדליות. תרשום- תוך 10 שנים הם מכפילים את זה. כבר כמה שנים אנחנו רואים כניסה שלהם לריצות הבינוניות/קצרות דוגמת ה-1500 וה-800.

כבר באליפות הבאה יהיה להם שני נציגים בחצי גמר ה-400.

אבל לענייננו- מכיוון שאתה גר בארה"ב, אתה שומע רק את מה שהתקשורת האמריקאית רוצה שתשמע ותראה. כמו שהיה בכדורגל בעבר, לא שמעו על הספורט הזה עד ש-ESPN הלכו עליו בכל הכח.

זה נכון שאין הישגים יוציא דופן באליפות הזו, אבל אני דווקא לא משייך את זה לחוסר מקצועיות, להיפך יש כמה תותחים גדולים היום שיכולים בכל יום נתון לשבור שיאי עולם.

הבעיה העיקרית זה מזג האויר. בריצות היותר ארוכות כמעט בלתי אפשרי לשבור שיאי עולם ככה, הלחות הבלתי הגיונית בשילוב החום פשוט גומר אותם תוך כדי הריצה

ויינר 3 בספטמבר 2011

בריצות היותר ארוכות גם ככה לא נשברים שיאים באליפויות עולם ואולימפיאדות. כמעט תמיד זה ריצות טקטיות בהן אף אחד לא פותח חזק מדי.

AVG. Joe 2 בספטמבר 2011

לחייש
יתכן שאם למצוא אשמים היה ענף אולימפי, או-אז

רון 2 בספטמבר 2011

כל כך חבל שאין שילוב של מדעי הספורט, תורת האימון, פיזיולוגיית ותזונת ספורט בעולם האקדמיה..

יורם אהרוני 2 בספטמבר 2011

בגולדן גאלה, תחרות אתלטיקה בליגת היהלום באולימפיקו ברומא השנה מנו האיטלקים 47,732 צופים. הצרפתים מנו השנה בסן-דני 49,174 צופים… אז נכון שבשתיהן השתתף בולט ובלעדיו קצת קשה לשווק כיום אתלטיקה אבל זה מראה שאין ממש אדישות לענף.
תחרויות אליפות הן הרבה יותר מענינות מאשר תחרויות הזמנה דוגמת ליגת היהלום. מי שמחפש רק שיאים לא ממש מבין את הענף.שיאים מושגים כיום בעיקר בתחרויות בהן אין מוקדמות וניתנים תנאים מסייעים למשתתפים כמו מושכים בריצות מ – 800 ומעלה. חלק מן השיאים גם לא נגישים מאחר שכנראה הסימום בעבר היה יותר שיטתי וגם קצת פחות ניסו לתפוס. באליפות העולם 1983 לא נתפס איש… היה אז בראש פדרציית האתלטיקה הבין לאומית איטלקי בשם פרימו נביולו שידע דבר או שניים בהעלמת בדיקות…

ניק 2 בספטמבר 2011

מעניין אותי לדעת, ועל זה אולי יכול לענות מנחם לס, איך מתנהלים שיעורי הספורט בבתי הספר בארה"ב. כי כמו שאני רואה את זה גם אנחנו וגם האמריקאים אומות מאוד לא בריאות מבחינת מזון ותזונה. בשר, שמן ועוד בשר(מה זה סלט??), ואם זאת התרבות הספורטיבית של ארה"ב היא מדהימה ובעלת הישגים מדהימים, אפילו בכדורגל שזה אולי הענף החמישי שם יש להם נבחרת מעולה.
אז אם אצליהם שיעור ספורט הוא באמת שיעור ספורט ולא שיעור חופשי אז ניחה, אבל אם כן יש דימיון למערכת שלנו, אז כנראה שזה כן משהוא בראש

חייש 2 בספטמבר 2011

נראה לי שיש שם מעמדות ברורים של מי הולך לנבחרת הפוטבול ומי שמן לאללה, והג'וקס מתאמנים בצורה הכי מסודרת בשיעורים יעודיים לריצה/פוטבול/ווטאבר כבר בחטיבה ובטח השיעור התעמלות הכללי הוא לא מאתגר בטירוף כי כזכור יש אכן ים שמנים.

גיל 2 בספטמבר 2011

לא עושים הרבה בשיעורי ספורט בתיכון. אתה לפעמים יכול לבחור אם לשחק באולינג בתור שעת הספורט שלך. מה שכן, יש את קבוצות הייצוג ששם זו רמה אחרת לגמרי.

דודי 3 בספטמבר 2011

דווקא אוכלים בארץ הרבה פחות בשר מאשר במערב.

ניצן נ. 2 בספטמבר 2011

כחלק מהקריאה למערכת טיפוח ספורט בישראל, אפשר לבקש עוד טורים מרועי ילין?

עזי 2 בספטמבר 2011

הפיזור הוא עניין שהחל עם התפרקות ברית המועצות וקיים 15 שנה ויותר. מאמצע שנות התשעים היו בכל אליפות עולם 40-45 מדינות שזכובמדליות, דווקא הקודמת היתה הראשונה מאז 93' עם פחות מ-40 מדינות, בזו כרגע יש 38 אבל עוד יומיים.

גיל 2 בספטמבר 2011

רק אני מתבאס מזה שיש יותר מדי מדינות היום שאף אחד לא יכול לעקוב? פעם הדברים היו פשוטים יותר. הייתה ברה"מ, יוגוסלביה והיה הרבה יותר קל.

עמיר 2 בספטמבר 2011

עוד סיבה מיני ריבוא לצאת מחר רחוב.

תום 2 בספטמבר 2011

דורפן, התמונה ששמת בשאלון ממחישה את הכשלון של המדינה בפיתוח תשתיות לספורט. אגודות הספורט צריכות להיקבר קבורת חמור ולהימחות מהזכרון הקולקטיבי. המוסדות הארכאיים והמושחתים האלו שמקבלים מימון מהמדינה מבלי להביא תוצאות כבר למעלה מ-60 שנה הם לא התשובה.
בתי הספר הם הדרך הטובה ביותר לפתח פה משהו. היתרון הגדול של בתי הספר זה המאגר הפוטנציאלי העצום שאפשר לאתר מתוכו כשרונות והתחושה שלמישהו אכפת שהוא יתן לספורטאים.

מיכל 2 בספטמבר 2011

לייק ענק. כל כך נכון!!!

חייבים לפרק את האיגודים המושחתים מהיסוד. כדורסל כדורגל שופטים, להרוס להעיף את כל האנשים ולהקים חדש.

אני מחפשת עבודה אם צריך עזרה:)

גיל שלי 2 בספטמבר 2011

הכשלון שלנו בספורט מגיע מאותו מקום שמשאבי האנוש בחברות שלנו מוזנחים. כל עניין תהליכי שאין לו ביטוי מיידי בתוצאה, מוזנח אצלנו. כל עוד נקדש את מבחן השורה התחתונה ככה נראה. כאשר נבין שהאמריקאים מונעים מהשורה התחתונה, אך רק לאחר שהגיעה כתוצאה מתהליך ראוי, או אז ישתנו פה כמה דברים. אני יודע שזו מנטרה שאני חוזר עליה רבות, אבל הגיע הזמן שנטול קורה מבין עיננו. זה כן עניין תרבותי.

בוריס 3 בספטמבר 2011

+1

גלן 2 בספטמבר 2011

Hail! to the victors valiant
הכל שטויות. בשעה שאחיי ואחיותיי יפגינו אזרחות טובה מהי זה מתחיל. בהצלחה לכלם.

קורא 2 בספטמבר 2011

מסכים לגמרי. מי שאין לו מוטיבציה גדולה במיוחד, גם אם הוא סופר כשרוני, לא יגיע לעסוק באתלטיקה קלה בישראל. מורי ספורט שולחים אותך לשחק כדורגל וזהו, אין שום מערכת איתור.

פרננדס 2 בספטמבר 2011

יש גם עיתונאים פח שכל הזמן מזבלים את השכל שהבעיה נעוצה בגנים היהודים ושאנו בכלל לא בנויים לספורט. ושעיתונאים כאלה מקבלים במה מרכזית – אז זה מחלחל גם אלינו.

טל 2 בספטמבר 2011

לא יודע, יש נטיה לעיתים אחרי הפסדים משמעותיים של הנבחרת ליותר מידי ניתוח מאקרו, כלומר תהיות איך ולמה ישראל לא מייצרת ספורטאים מספיק טובים וכו'. לפעמים הדברים הם הרבה יותר פשוטים: מה המאמן או השחקנים לא עושים מספיק טוב ברמת המשחק הספציפי.

הרי ליוון בנקודת הזמן הנוכחית אין שחקנים יותר טובים מלישראל. רק לפני שבועיים, באותו איצטדיון, קבוצה ישראלית שאין לה יצוג בנבחרת פירקה קבוצה יוונית עם זרים ברמה גבוהה יחסית שיש לה גם שמונה שחקנים בנבחרת.

לעניות דעתי, לאור חשיבות המשחק ואיכות היריבה זה היה אולי המשחק הגרוע ביותר שראיתי אי פעם מנבחרת ישראלית, אחרי ה5-0 מול דנמרק.

ניק 3 בספטמבר 2011

כן אבל זה לא הפסד נקודתי.. זאת מגמה שנמשכת מאז תמיד… אז כן ליוונים יש בעיות אבל עדיין הם לקחו אליפות אירופה לא כזה מזמן, ואולימפיקוס הייתה חברה קבועה בליגת האלופות בשנות ה2000.. הייתי קונה את זה…

edi 3 בספטמבר 2011

מערכת הספורט בישראל זקוקה לשינוי משמעותי.

הפסד אחרי הפסד כמעט בכל ענפי הספורט

יש לנו ילדים מוכשרים,השאלה למה הם לא מגיעים להישגים גבוהים.

יש הורים שעושים הכל,נוסעים כמעט לכל תחרות(כל תחרות בתשלום!),הוצאות כספיות גבוהות ועוד…

דרך אגב רמת הספורט שלנו בירידה,ולעומת זאת כל מה שנדרש לספורט,ציוד ועוד רק עולה ועולה…….

Yair N 3 בספטמבר 2011

Ronen, comparing australia and Israel the difference is not so much in what children do but what adults and teenagers do. In Australia many many adults play sports every week,. At the park in the suburban league, at whatever level, just for fun. This is true for both men and women with huge Netball leagues for all ages being a good example. It does not matter how good you are, you do not have to be "proffesional", you just play for fun, because you love the sport and because it is a good way of spending time with your friends. The adults set the example for the kids, they create a culture of participation, a culture in which people truly encourage people not to be the best but to do your best and have fun. the same attitude can be seen at the schools at all levels in all fields of sport.

מנחם לס 3 בספטמבר 2011

אני אנסה להגיב ולהביע דעתי במכה אחת לכמה גולשים.

1. הבעייה של הא"ק היא שזה לא ספורט טוב לחזייה באיצטדיון. אני הייתי בכמה מתחרויות הא"ק הגדולות כמו אולימפיאדות מונטריאול, לוס אנג'לס, סיאול, ברצלונה, ואטלנטה, וכמה אליפויות ארה"ב שהיוו גם מבחנים אולימפיים. אתה יושב באיצטדיון ומת משעמום. הפסקות גדולות בין מקצים, אתה לא רואה כלום מקפיצות לרוחק, כדור ברזל, קפיצות לגובה, ומוט, ועוד. זה רחוק, זה משעמם, אתה לא יודע בדיוק מה הגובה ומי הקופץ. גם ריצות ארוכות די משעמם לראות.

מצד שני א"ק היא ספורט גדול לטלוויזיה!

לכן הספורט בארה"ב לא תופש, אם-כי בלוס אנגק'לס ואטנלנטה היו איצטדיונים מלאים, וגם אליפויות ארה"ב מביאים קהל (שמשתעמם ברוה ה-4-5 שעות). א"ק באולמות סגורים כן הולך פה (מילרוז גיימז, ועוד) בגלל הקירוב למסלול, הדחיפות בריצות 400 ומעלה, וזה קצת כמו הוקי קרח.

2. המדליות מתחלקות בין הרבה, אבל ארה"ב אפילו בתקופה ללא ספרינטרים, בכ"ז עם 9 מדליות זהב לעומת קניה ורוסיה עם 5. האמריקאים תמיד מוצאים אתלטים שבאים ממעיין נובע. השליטה לא כמו בשחייה, אבל יש שליטה. מצד שני, כמו שגיל כותב, רק חולים כמונו עוקבים. בעתונים ובטיווי לא מזכירים. האזכרה היחידה היא 2 תכניות של שעה וחצי ביום שבת וראשון שעברו, והיום (שבת) ומחר (יום ראשון) עוד שעה וחצי. בעתונים לא יזכירו במילה שהיתה אליפות.

3. היום החנ"ג בארה"ב הוא יותר ל-WELLNESS מאשר ספורט. כושר גופני בעממי, אבל מנסים כל מיני דרכים למצוא מקצועות ספורט שיתנו כושר גופני כמו כאן בפלורידה יש המון שייט לילדים בעשרות אלפי האגמים המלאכותיים, רכיבה על אופניים, חדרי כושר בעממי, וכו'. מקשרים זאת גם לתזונה (למשל תכנית שאקיל אוניל בכל בתי הספר בפלורידה). ספורט כמעט שאין בבתי הספר מלבד לטובים בקבוצות. מצד שני היום לכל עיירה בארה"ב יש מחלקה ל-RECREATIONת ןבכל עיירה ישנן ליגות לילדים וילדות מגיל 4-5 ועד 17-18 בכדורגל, בייסבול (ליטל ליג) , סופטבול, פוטבול (בתחילה רק טאץ'-פוטבול), לקרוס, ויש יותר ויותר ICE RINKS שם מקיימים ליגות הוקי קרח לילדים מגיל 4 ו-5, וליגות לכדורעף. פה לידי ישנה בריכת שחייה של 50 מטר (רוב הבריכות הן 25 או 50 יארדס) בנורת' פאלם ביץ' קאונטרי קלוב, היכן ששיחקתי טניס. כל יום משעה 3 עד 6 ישנם בבריכה לפחות 300-400 ילדים באימונים רצופים מכל הסוגים והמינים (ליד הבריכה יש גם בריכת לקפיצות למים עם מגדל קפיצה, ועוד בריכה רחבה לשחיית מסלולים והכל מאורגן כמו שעון. כמעט שאין ילדים שלא מתאמנים באיזה שהוא ספורט. ואז זה ממשיך להתפתח כמו פירמידה בתיכון ואז בקולג'. בפן סטייט כשעשיתי את הדוקטורט הרווחתי כמה דולארים בערבים כשופט כדורסל בתכנית ה-INTRAMURALS (ליגות בתוך האוניברסיטה בין פרטרניטיס, סורוריטיס, מחלקות שונות, ומה לא). ישנו אולם מיוחד עם 6 מגרשי כדורסל רק ל-INTRAMURALS והליגה משוחקת ברציפות, ערב ערב, עד 2 לפנות בוקר, ואפילו אחרי.

אני לא יכול להסביר את המוטיבציה של הילדים להיות באיזו שהיא קבוצת ספורט אחה"צ, אך כשבנותי היו בגיל 8 עד 13 הן שיחקו בקבוצות כדורגל, וסופטבול קבוע עם אימונים ומשחקים, והן היו פחות מבינוניות. הטובות המשיכו הלאה כמובן, והטובות ביותר שייכות לקבוצות הייצוג (TRAVELING TEAMS) וקבוצות התיכון, ובקולג' הספורט לבנותי ניגמר, אך היותר טובות המשיכו בכל מיני רמות של השתתפות.

אני לא יודע מה קורה היום עם המחשבים וכל האייפונים, אבל אני בישראל, כילד, עסקתי בשחייה, כדורמים, הוקי, וכדורגל במכבי בת גלים וחיפה ואח"כ בקרית טבעון גם כדורסל וטניס, והייתי בספורט כמעט כל יום מחיי עד הצבא לפחות 3-4 שעות כל יום. והיו לי מורי התעמלות גדולים כשלום חרמון ודולק אומשווייפ שתרמו מאד לאהבת הספורט שלי. אפילו בארץ מורה להתעמלות טוב יכול להשיג המון. הבעייה היא שבזמני רק הטובים (גם בספורט וגם אקדמאית) הלכו למכון וינגייט. כל בן כתתי הפך לתותח בישראל ובחו"ל עם 4 דוקטורטים מכיתה של 25 (מיכה קניץ, מיקי הרציג, גדעון אריאל), והשאר הפכו למנהיגים במשרד החינוך (מפקחים מוכו') ומאמנים מפוראסמים בארץ. אנחנו לקחנו את שעורי החנ"ג בוינגייט בצוןרה רצינית ביותר, והתחרות בתוך הכיתה היתה מוחצת ביותר! אני מאמין שכמעט כולנו ללא יוצא מין הכלל הפכנו להיות מורים מעולים ביותר.

S&M 3 בספטמבר 2011

המצב של הספורט הישראלי כל כך עצוב, שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.

(כנראה) רק הספורט עדיין מאוגד כאן כמו בשנות השלושים, כאשר כל שאר התחומים (כספים, ביטוח, תעסוקה, בטחון, תקשורת, מסחר בינ"ל ואפילו פוליטיקה) עברו שינויים מהותיים שפירקו את המסגרות הישנות והציבו אחרות במקומן.

זה לא ייאמן ולא נתפס שעדיין כל התקציבים לספורט עוברים דרך מרכזי הספורט שגוזרים מהם את חלקם. הם אלו שגם שולחים את הנציגים שלהם לאיגודי הספורט. מכאן הם אלו שמקבלים את ההחלטות הנוגעות לספורט, לרבות אלו המקצועיות.

מה שמתואר בספר "אימפריה" הוא מדע בדיוני בישראל. ילדים נשלחים לקחת אליפויות מגיל קט-סל, גם אם כל אנשי המקצוע חושבים שזה שגוי. הם לא קובעים, מי שקובע זה העסקנים, ולאלה חשוב הצד השיווקי יותר מהמקצועי.

לכן גם במבנה הקיים לא תהיה אתלטיקה בארץ. הרי אי אפשר לעשות ליגה ולקחת אליפות בכיתה ז', מה אתה רוצה שסתם יעסיקו מאמנים וייתנו לילדים לרוץ בחום יולי-אוגוסט בלי מטרה? ואם כבר מישהו מקים מסגרת לאתלטיקה, אז מיד מארגנים "אליפות בתי הספר". שיהיו מדליות כדי שהעסקנים יוכלו לעמוד למרגלות הפודיום ולחלק אותן.

ניימן 3 בספטמבר 2011

אני לומד באוניברסיטה בברלין במקצוע סופר-גיקי עם חנוני-על שלכאורה לא אמורים לדעת ספורט מהו. אממה – רובם עוסקים בספורט זה או אחר כתחביב – וחלקם אפילו מתחרים בצורה סמי-תחרותית (תחרויות עממיות כאלה כמו אליפות ברלין לשכונה איקס בדקטלון).

כשרואים את המחויבות שלהם לעסוק בספורט, ונזכרים במה שהיה אצל החבר'ה שלי בתיכון – השוואה פשוט עצובה. ואני עוד הייתי בכיתת ספורט. זו פיסה בתרבות הישראלית שאין לי מושג כיצד היא תוכל להשתנות בעתיד הנראה לעין..

אריאל 3 בספטמבר 2011

ישראל היא המדינה האחרונה בין 50 המדינות המערביות מבחינת עיסוק ילדים ונוער בספורט ברמה המספקת – בסביבות 3 עד 7 אחוז מהילדים עוסקים בספורט בצורה שמומלצת על ידי הרופאים היום (חצי שעה ביום בעצימות בינונית). להשוואה, ארה"ב שאוהבים לצחוק על הילדים השמנים שלה – 49 אחוז עוסקים בפעילות.
זה לא שיעורי חינוך גופני אלו או אחרים דווקא – זה פשוט עניין של חינוך לספורט ומתקנים. איפה שגרתי בארה"ב היה קומפלקס ענק ופתוח לציבור שכל יום מאות ילדים ומבוגרים שיחקו בו מבייסבול ועד כדורגל. ואני מדבר על עיירה של פחות ממאה אלף איש שמחזיקה כמה קומפלקסים כאלו שבווינגייט יכולים לקנא בהם (הייתי בווינגייט, אני לא אומר סתם). וזה לפני שאני בכלל מדבר על מה שהאוניברסיטאות מתחזקות.
מה שהמדינה לא מבינה בארץ זה שבסוף זה מתנקם בה בענק. ילדים שלא עושים ספורט הם ילדים שגדלים להיות מבוגרים לא בריאים, עם מחלות לב ועוד עשרות בעיות אחרות. עוד 30 שנה המדינה תצטרך להתמודד עם זה, רק שאז זה יהיה מאוחר מדי.
בשורה התחתונה – כשאין בסיס, אין גם תוצאות. הכי קל יהיה להאשים את פרננדז או שיבק. אני בטוח שזה גם מה שנעשה

יורם אהרוני 3 בספטמבר 2011

אריאל, ההמלצות לילדים ונוער של ארגון הבריאות העולמי:
1.Children and youth aged 5–17 should accumulate at least 60 minutes of moderate- to vigorous-intensity physical activity daily.
2.Amounts of physical activity greater than 60 minutes provide additional health benefits.
3.Most of the daily physical activity should be aerobic. Vigorous-intensity activities should be incorporated, including those that strengthen muscle and bone*, at least 3 times per week.
*For this age group, bone-loading activities can be performed as part of playing games, running, turning or jumping.

אני גם מציע לקרוא קצת בחשדנות נתונים על פעילות של ילדים והשמנה בישראל. אין ממש איסוף נתונים מסודר כאן בתחומים אלה. בארה"ב מדידה של ממדי גוף, יעני השמנה, היא חלק ממבחני הכושר הגופני בתכנית פיטנסגראם שהיא חובה בכמה וכמה מהמדינות שם. אגב, אחת הסיבות שממליצים לילדים לעשות יותר פעילות מאשר למבוגרים (המלצת הארגון למבוגרים היא 150 דקות בשבוע) היא שילדים נוטים יותר ממבוגרים להגזים בדווחים שלהם על כמות הפעילות שהם עושים. בכלל מדידה של פעילות גופנית היא עניין די בעייתי. מדידה של כושר גופני שזו בעצם המטרה היא הרבה יותר מדויקת. יש מדינות בעולם שיש בהן איסוף מסודר של נתונים בכל הנוגע לכושר גופני של ילדים ונערים. ישראל אינה אחת ממדינות אלה. אפשר לקרוא באינטרנט לדוגמה את תוצאות מבחני הכושר של מדינת קליפורניה עד לרמה של כל בית ספר.

ניר 3 בספטמבר 2011

השורה התחתונה או הראשונה, ובעיקר מתגובתו המלומדת של מנחם לס היא
שצריך כסף, איני מתנגד לחינוך ממלכתי לספורט אבל ! יש גם אלטרנטיבות, בישראל אלפי ילדים מתאמנים בעשרות ענפי ספורט דרך חוגי אחר הצהריים, (מעניין אם למישהו יש מספרים כי לדעתי מדובר בעמות נכבדה) בשלב כלשהו מאותרים המובילים ואז כשהפירמידה הולכת ומצטמצמת לטובים ביותר פתאום מגלים שאין מספיק מתקנים ברמה גבוהה, אין כסף לתמוך בענף זה או אחר וברור לחלוטין שלהרבה מהם נמאס. ספורטאי טוב צריך להיות מרוכז בהישגים ותוצאות ולא באיך הוא יגמור את החודש או האם יהיה לו כסף לטיסה לחו"ל !
שימו לב למה שכותב מנחם לס על המתקנים ! בכמה מקומות בארץ יש כאלה דברים ? ובסוף הכל שאלה של כסף.

AVG. Joe 3 בספטמבר 2011

S&M נוגע (נשמע מפחיד מעט…) בנקודה טובה
באופן פרדוקסלי לגמרי כל אימון הילדים-נערים נגוע בשאיפה
להישגיות. עסקנים,מאמנים,הורים כולם רוצים נצחונות.מילא, אם היה למדיניות הזו קבלות והמשכיות בבוגרים הייתי אומר שלגישה הזו יש תקפות.
שימו לב לליגות טרום ב-א (ילדים שנתון 2001-2003) מתאמנים בממוצע 3 פעמים בשבוע ומשחקים בשבת בליגה. על פניו זה לא רע אלא שזה לו"ז שנגזר מאימון נוער-בוגרים מכיוון שאז יש הכרח להכניס יותר ויותר מרכיבים טקטיים לאימו שיבואו לידי ביטוי במשחק עצמו כמו: העמדה במגרש, סגירות בהגנה, התמודדות מול מצבים נייחים ועוד.
כמובן שגם הדינמיקה הקבוצתית מושפעת מהמשחקים ותוצאותיהם.
זה על קצה המזלג, עכשיו באים ומראים כמה רפאלוב (וואלה אין לי כלום נגדו-בחור טוב) טכני ויצירתי ואילו הבלגים/יוונים/סלובקים הם גרזנים לא מחודדים. ובכן, קודם כל תרוץ ותסגור את המגן שעולה.

יורם אהרוני 3 בספטמבר 2011

אני לא בטוח שהמתקנים זו הבעייה העיקרית. בשנת ה – 60 לא היו בארץ אולמות ספורט. זה לא אומר שלא שיחקו כדורסל וכדורעף. שיחקו בחוץ על אספלט או בלטות. ברור שאי אפשר לקפוץ במוט בלי מתקן מתאים אבל האימונים לריצות בינוניות וארוכות יכולים להתקיים רוב הזמן מחוץ לאצטדיון. בשנות ה – 80 ביקר כאן אנדי נורמן עליו השלום. הוא היה אחד המאכערים הגדולים של האתלטיקה בזמנו. יצחק אופק ממרכז הפועל הזמין אותו לארץ כי רצה שיארגן הופעה של סטיב אובט או סבסטיאן קו בישראל. ניסיתי למכור לו את הרעיון של ישראל כמקום למחנות אימונים לרצים בריטיים. התשובה שלו: לא יודע אם זה ילך, לא ראיתי אצלכם הרבה יערות…

יורם אהרוני 3 בספטמבר 2011

אגב, התמונה מציגה שיעור התעמלות בקיבוץ יגור בשנות ה – 50. זה אומר שעל המגרש הזה גדלו כנראה כמה שחקנים שהגיעו לנבחרת הלאומית ונבחרת הנוער: איתמר מרזל, שמי זסלבסקי, ישי גינדין, משה שוחט… מנחם לס בטח זוכר עוד כמה. הוא מהסביבה…

אריק 3 בספטמבר 2011

הייתי מוזמן אתמול למשחק, כתבתי את דעתי אצל בקרמן. רציתי לציין נקודה שבה אנחנו ממש טובים, כמוזמן ישבתי בקרבת ה-WAGS ואני חייב לציין שאלו שלנו מעולות בשופינג ומנתחים פלסטיים לא פחות מהאירופאיות, גאווה לאומית.

דחילו ורחימו 3 בספטמבר 2011

המורה לספורט שלי בתיכון שאג עלי 'גם בלבנון תרוץ ככה?' ואז שלח אותנו לעשות עליות מתח כדי שנהייה מוכנים לגיבושי סיירות. אנחנו חיים בספרטה ושואלים למה אין לנו מדליות כמו באתונה.

דחילו ורחימו 3 בספטמבר 2011

סליחה, בדקתי וויקיפדיה. לספרטה היו כמה אתלטים אולימפיים מעולים. אפילו בספורט נשים הם היו חזקים.

תום 3 בספטמבר 2011

זה בדיוק המצב. רק מי שרוצה ללכת לקרבי מתאמן בקביעות וגם זה רק מגיל 16/17 אחרי שנים של צפייה בטלוויזיה, פייסבוק ומשחק בפלייסטיישן.

דודיק 3 בספטמבר 2011

מספר הערות משלי על נושאים שעלו בדיון:
1. לטעמי, האליפות לא זו בלבד שאינה מאכזבת, אלא אפילו מפתיעה לטובה. מקבץ הפתעות כמו בדאיגו לא ניתן לקבל בשום ענף ספורט אחר, ותחרות אתמול בהטלת כידון לנשים, לדוגמה, היתה האיכותית והדרמטית ביותר בכל הזמנים (לבטח לא פחות מאשר העימותים בין פלקא-ויטברד-ורולי טעונות התכשירים בשנות ה-80), ובדיוק בעת כתיבת שורות אלה, סאלי פירסון רשמה את הזמן הטוב ביותר מזה 11 שנה ב-100 משוכות. על הגורמים המקשים על תוצאות איכות באליפות זו ניתן להוסיף גם את העובדה שהאצטדיון נבנה בזמנו לרגל אליפות העולם בכדורגל, בלי לקחת בחשבון את כיוון הרוח בריצות (כפי שמקובל לתכנן במתקני האתלטיקה), ולכן הרוח היא נגדית בחלק הארי של המאוצים.
2. האתלטיקה אינה פופולרית לצפיה בארה"ב כי היא ענף מורכב ומתוחכם מדי (לדוגמה, המורכבות של הקרב-רב, בה מוכרז כמנצח לאו-דווקא זה שחצה ראשון את קו הגמר). לא לחינם ארה"ב, מעצמת האתלטיקה מס' 1 ושוק התקשורת הגדול בתבל, לא אירחה מעולם את האליפות. המעמד היחיד בו הציבור האמריקני גודש את היציעים בתחרות אתלטיקה הוא במסגרת האולימפית, שם העיקר הוא להיות חלק מהאירוע. כדי להמחיש את הבורות של הציבור הרחב לדקויות של הענף, כדאי להזכיר את שריקות הבוז שבהן התקבל ויתורו של קרל לואיס על נסיונות נוספים ברוחק במשחקי לוס-אנג'לס, כאשר הוא הבטיח את נצחונו וביקש להישמר בפציעה שתקטע את שאיפתו לזכות בארבע מדליות זהב. לי אין ספק כי אילו היתה האתלטיקה פופולרית בארה"ב, ויותר אתלטים היו יכולים להמשיך בקריירות שלהם לאחר הקולג', היתה ארה"ב דומיננטית בענף זה כמו בשחיה.
3. למי שתולה תקוותיו בכך שטיפוח הספורט בארץ במסגרת הבית-ספרית במקום באגודות יביא את הגאולה, כדאי להזכיר כי מחשבות כאלה היו לפני עשור לפחות, בעקבותיהן הוקמה במסגרת משרד החינוך ההתאחדות לספורט בביה"ס ולרשותה הועמדו תקציבי עתק (טוב, כל יחסי…), אך התוצאות לאחר שנים רבות של פעילות אינן סיבה למסיבה

Comments closed