למה אין בישראל הרבה ספרות ספורט?

ספרות ספורט מדברת יותר אל מי שעוסק ופעיל בו. פחות אל מי שמזפזפ

היום הופיע ראיון איתי ועם אלון זנדר, עם רונן וודלינגר בכלכליסט, לכבוד הוצאת ספרנו, שערך רונן וודלינגר בכלכליסט. ואני רוצה להתייחס לשאלה אחד ששאל אותי המראיין: "מה יגרום לכך שבישראל תהיה סצינת תרבות-ספורט מפותחת שכוללת בין היתר ספרות ספורט עניפה". וחובה לציין – הספר שהוצאנו גם הוא לא ספרות ספורט. הוא יותר ספר עיון ברוח קלילה – לפחות אנחנו רוצים שיהיה.

ספרות ספורט היא בכלל הרבה דברים. לפעמים היא סיפור חייו של ספורטאי גדול – קראתי לא מזמן אוטוביוגרפיה של קומאנצ'י. כאלו אוטוביוגרפיות יכולות להיות מאד מעניינות. אם קומנאצ'י מספרת את הדברים כפי שהם היו, או לפחות כפי שהיא ראתה אותם, זה מעניין גם אם זו לא ספרות גבוהה. גם סיפור על אירוע ספורט גדול – כמו ספרו של נורמן מיילר על עלי-פורמן כמעט תמיד מעניין, למרות שאם הכותב הוא לא ספורטאי הוא צריך כמובן לעמוד ברף גבוה יותר ולשכנע אותנו שיש טעם לקרוא אותו גם אם צפית בקרב.

יש ספרי ספורט שמתארים תופעות – מאניבול הוא דוגמא מאד מפורסמת למרות שמייקל לואיס כתב אחד לא פחות מרתק – the blind side – על איך הפך התאקל השמאלי לאחד המכריעים ביותר בפוטבול. יש ספר שאני מת להניח עליו את היד- שמעתי עליו באולימפיאדה – על הקשר בין שירה איראנית לכך שהמדינה היא אימפריה של היאבקות.

יש ספרות ספורט שסתם משתמשת בספורט כמסגרת. כמו הטבעי של ברנרד מלמוד או ספר נחמד מאד שקראתי לאחרונה – המירוץ של פלנגן. גילוי נאות – הייתי יועץ לתרגום. בתחום הזה יש את ספר הספורט מהאהובים עלי ביותר – Fall River Dreams

אבל נחזור לשאלה אותה נשאלתי. למה אין הרבה ספרות ספורט בישראל?

חשבתי באמת על כמה אפשרויות פרקטיות. למשל שעיתונות הספורט תקדם ספורט יותר איכותי ותפרסם כתבות יותר איכותיות. או שאלוף פיקוד מרכז יסגור את אתר one.co.il. או שאתר דה באזר יפתח לדויד גרוסמן בלוג. אבל בסופו של דבר עשיתי דבר שאני באמת מקווה שחלק מהמרואיינים שלי עושה וניסיתי לחשוב באמת מה התשובה.

והתשובה היא בעיני שישראלים ירצו תרבות ספורט כשהם יעסקו יותר בספורט. שמי שלא עושה ספורט מתעניין בעיקר בפדרר ובמסי. מי שכן עושה ספורט יהיה מעוניין גם בניואנסים של ספורט – שמטבעם אפשר למצוא בספרות. אני למשל לא רץ ולכן גם לא קראתי את מוראקמי. אני אמתן את זה קצת. זה אפילו לא צריך להיות עיסוק בספורט. אפילו מעורבות פעילה בספורט – כמו אהדת קבוצה בהליכה למגרש – יכולה ליצור צרכן טוב לספרות ספורט. אני נזכר שביום התחרויות הראשון לאולימפיאדה דיברתי על האוהד המשקיע שנוסע לאיזה עיקול בכביש כדי לראות 15 שניות מתוך מרוץ אופניים. גם אוהד כזה ירצה לדעת על ניואנסים. זה כמעט טבעי: מי שצופה במירוץ האופניים בעיקול בכביש רואה את כולם- גם את האיטיים והנאנקים. מי שצופה בטלוויזיה רואה את הפלוטון.

כי ספרות עוסקת בניואנסים.  ומי שרק צופה בספורט בטלוויזיה הוא צרכן. ואת הצרכן מעניינים הטובים. אם נעקוב אחרי הבלוג הזה מי שאוהד קבוצות שהן "רק" רומא או ארסנל או ליברפול הנוכחית – כבר נחשב בתוך השיח הפנימי כאן כמי שהוא קצת אלטרנטיבי. למרות שכל הקבוצות הללו ברוב סופי השבוע על פני רוב השנים מנצחות.

אז בעצם המסקנה האחת היא בנאלית. הטלוויזיה היא אוייב הספרות. ושאני ממליץ לכם איכשהו לחוות ספורט שלא דרך מדיום דיגיטלי.

61 Comments

בלינדר 20 בספטמבר 2012

א. מסכים עם כל מילה.

ב. לחובבי הNBA – ממליץ מאד על the art of a beautiful game של כריס באלארד, את הספר על בירד ומג'יק שהם כתבו יחד עם ג'קי מקמולן המצויינת ואת life on the run של ביל בראדלי. שמעתי גם הרבה דברים טובים על הספרים של בוב רייאן אבל טרם יצא לי לקרוא.

ששון 21 בספטמבר 2012

את הספר על לארי ומג'יק לא אהבתי, בלשון המעטה. ספר קיטש.
הספר של ביל ראסל עליו ועל רד אורבך, לעומת זאת, יפה ומרגש. רכשתי אותו אחרי שקראתי עליו בבלוג הישן של אברהמי.

אריאל גרייזס 20 בספטמבר 2012

קראתי את זה בבוקר והנהנתי בראשי.
בצורה מענינת משהו, אני חושב שיש היום עליה בעיסוק בספורט בקרב מבוגרים (ריצה, אופניים וכו') וירידה דווקא אצל צעירים, שמוצאים את העניין שלהם הרבה יותר בטלוויזיה/מחשב וכו'.
לא פלא, אם כן, שתרבות הספורט בארץ הולכת ודועכת. יש הרבה יותר ילדים עם חולצות של מסי ורונאלדו שצורכים ספורט, כמו שאתה אומר, והרבה פחות כאלו שמשחקים כדורגל.
הבעיה, דרך אגב, לדעתי היא לא הטלוויזיה. הבעיה היא אנחנו, ההורים. אנחנו נותנים לילד לשבת מול הטלוויזיה, אנחנו עובדים הרבה יותר אז אין לנו כוח לילדים בערב לשלוח אותם לשחק ואנחנו גם קצת מפחדים עליהם.

דרך אגב, המירוץ של פלנגן הוא אכן ספר חביב ביותר.

איברה 20 בספטמבר 2012

אני משתתף פעיל בספורט הישראלי: "אני ראשון"…
וברצינות: בראיון וגם כאן אתה מבחין הבחנה קולעת בעיני בין צרכן לאוהד.
אז אולי זה קטנוני מצידי אבל כדאי לתקן את המשפט "יכולה ליצור צרכן טוב יותר לספרות ספורט".
שכנעת אותי שלהיות צרכן זה לא משהו, אז זה לא ניסוח הכי מוצלח. "יכולה ליצור קהל" אולי או "לפתח קוראים של…", לא?

אסף 20 בספטמבר 2012

הטלוויזיה היא חוויה משלימה לספרות ( או להיפך, תלוי מאיזה שנתון אתה ). בוודאי לא אויבת.
הספר יתן לך את העומק ויוכל להאיר פינות חשוכות, אבל כל הפינות שהיו מוארות מלכתחילה הן כאלה בזכות החוויה היומיומית – השתתפות או צפייה. הרצון להעמיק יבוא מתוך ההיכרות השטחית והרחבה, ואין היום תחליף לטלוויזיה – אלא אם כן רוצים להסתפק באלירן עטר.

אריאל גרייזס 20 בספטמבר 2012

בטח שיש תחליף – ללכת למגרש ולבעוט בעצמך בכדור. מניסיון, זה הרבה יותר כיף

אסף 20 בספטמבר 2012

זה לא תחליף ולא דומה.
אפילו אתה, שמעיד שלבעוט בעצמך בכדור זה הרבה יותר כיף, מבלה שעה שעתיים בחודש בצפיה בספורט בטלוויזיה.
אם לא הייתי צופה במאות שעות NBA מול המסך, אין מצב שהייתי קורא אפילו ספר אחד בנושא, ולא חשוב כמה כדורסל אני משחק.

תחשוב על מישהו שקורא כל מילה על הסלטיקס – בעיתון בספרות וברשת – אבל לא רואה את המשחקים. היית קורא לו אוהד?

אריאל גרייזס 20 בספטמבר 2012

ברור שכן. יש לי חדשות בשבילך – טלוויזיה יש משהו כמו 30-40 שנה, ספורט קיים כבר כמה מאות שנים. אני הייתי אוהד של בוסטון סלטיקס בשנות השמונים למרות שראיתי מספר אפסי של משחקים שלהם. לא היו שידורי NBA מסודרים בארץ עד שנות התשעים, למעשה. אז כן, הייתי אוהד שלהם דרך קריאה של עיתונים, מנחם לס וכאלה.
אנשים שגדלו בארץ בשנות השבעים-שמונים בכלל לא ראו כדורגל בטלוויזיה. או שהם הלכו למגרש או שהם שמעו שירים ושערים ברדיו. טלוויזיה? זה היה לוקסוס. משחק בשבוע אולי.

אבל על דבר אחד אני מסכים איתך – ללכת למגרש ולבעוט בכדור זה לא תחליף. זה הדבר האמיתי.

ניימן 20 בספטמבר 2012

לא נעים לי לאמר לך – אבל את האובססיה שלי לאנ.בי.איי פיתחתי כילד אך ורק ע"פ ספרים (וכתבות עיתונים). לקח הרבה זמן עד שראיתי משחק. לקח עוד המון המון זמן עד שהתחלתי לראות משחקי אנ.בי.איי באורח סדיר.

אסף 21 בספטמבר 2012

דפוס האהדה משתנה עם השנים, כמו כמעט כל דבר אחר בעולם.
גם אני גדלתי על לס ועל הספרים של כינרת. אז מה? היום העולם שונה.
פעם הסתפקתי בקריאה של שתי פיסקאות על המשחק, והיום אני רוצה לראות אותו, אם אפשר בשידור חי, ואחר כך לקרוא עליו בESPN ולדסקס עליו בתגובות בבלוג. וגם אתה, וגם כל אוהד.
אני לא מבין איך משחק 3X3 בשכונה יכול להיות תחליף לזה.

אני אוהב לראות טניס, ואין לי מושג מאיזה צד מחזיקים את המחבט. האם אתה מגבה את אהדת הפוטבול שלך במשחק פעיל? ומה יהיה עוד 20 שנה, כשגם כדורגל וכדורסל לא אוכל לשחק, האם ארד מדרגה בסולם האהדה?

אלעד 21 בספטמבר 2012

כל פעם שמשחק הכדורסל הדו-שבועי מצטלב עם אירוע ספורט טלביזיוני (ליגת האלופות / מכבי כדורסל / מונדיאל וכו') הבחירה עבורי היא חד משמעית – אני הולך לשחק כדורסל.
אבל האמת? לפעמים קשה להרכיב עשירייה בימים כאלה

אריאל גרייזס 21 בספטמבר 2012

קודם כל, כן – אני מגבה את אהדת הפוטבול שלי במשחק פעיל, קודם כשחקן ואחר כך (כשהגוף כבר לא היה כמו פעם) כשופט.
דבר שני, בלי קשר לפוטבול, אני מקדיש זמן לפעילות גופנית, די הרבה זמן.
דבר אחרון והכי חשוב – דיברתי יותר על אנשים צעירים. ילדים בימינו הם, כמו שרונן אמר, צרכני ספורט. הם רואים ספורט בטלוויזיה. הם לא עושים ספורט – שזה מה שאני בתור ילד (והרבה אחרים) עשינו נון-סטופ. וזה מה שהייתי רוצה לראות

אריאל גרייזס 21 בספטמבר 2012

קודם כל, כן – אני מגבה את אהדת הפוטבול שלי במשחק פעיל, קודם כשחקן ואחר כך (כשהגוף כבר לא היה כמו פעם) כשופט.
דבר שני, בלי קשר לפוטבול, אני מקדיש זמן לפעילות גופנית, די הרבה זמן.
דבר אחרון והכי חשוב – דיברתי יותר על אנשים צעירים. ילדים בימינו הם, כמו שרונן אמר, צרכני ספורט. הם רואים ספורט בטלוויזיה. הם לא עושים ספורט – שזה מה שאני בתור ילד (והרבה אחרים) עשינו נון-סטופ. וזה מה שהייתי רוצה לראות.
ודרך אגב, אני לא מסוגל לראות היום משחק NBA שלם בעונה הסדירה. שלא לדבר על 82 כאלו. זה שעמום הפחד

דורפן 21 בספטמבר 2012

אני מתפלא שאתה עוד בארץ. גודל לא קרא לך לשפוט?

עומרי 20 בספטמבר 2012

עזוב ספרות ספורט – איך במעצמת דוקו עולמית כמו ישראל בקושי יש דוקו איכותי על ספורט זו השאלה האמיתית.

איפה סרט על עונת 2002-3 של מכבי תל אביב כדורגל. לבטח מהמוזרות של קבוצת כדורגל כלשהי.

או על תופעת הילדים שמינקות אוהדים בלבדית קבוצות זרות.

איפה סרט על הפציעה של קטש. או על עונת 99-00 של מכבי כדורסל.
בארה"ב יש כל הזמן סרטים על סיטואציות כאלה.

איפה סרט על יחסי בלט-פיני גרשון.

על יעקב שחר.

על ראובן עובד.

גם הביצה שלנו מלאה בסיפורים מעניינים.

עומרי 20 בספטמבר 2012

זה כמובן גם הרבה יותר כלכלי. יש שני ערוצי דוקו. יש חובת השקעה בסוגה עלית. יש ערוצי ספורט. יש מי שיממן את זה, ולמרות זאת התוצרת האיכותית כ"כ מועטה.
מאז בית שאן סרט מלחמה לא היה סרט ספורט ראוי בישראל שמתעלה מעל לכתבה סטנדרטית באולפן שישי.

גלעד 20 בספטמבר 2012

צודק! כל מילה. אני חושב על הפרוייקטים של 30 על 30 ב-ESPN, ומקנא. אם היינו מגיעים לסרט שהוא חצי מהקרסוליים של הסרט המרגש עם ולאדה דיבאץ' על דראז'ן פטרוביץ', דיינו.

איציק 20 בספטמבר 2012

נהינתי מהפוסט והסכמתי אבל לדעתי זה לא כל הסיפור.
בצרפת באוניברסיטאות כל הספרות המקצועית בצרפתית, אם מתורגמת ואם של כותבים צרפתים. כנ"ל ברוסיה ובטח בארה"ב ובאנגליה. הספרות בשפת המקום. אלו מקומות עם שוק גדול ויש הגיון כלכלי לתרגם או לכתוב בשפת המקום. הארץ הוא שוק קטנטן וזה לא משתלם כלכלית. באקדמיה, בדיעוד, זה טוב. כך נאלצים הסטודנטים ללמוד לקרוא אנגלית מקצועית. אותו כנ"ל נכון לספרוט הספורט. השוק קטן מדי כדי ליצור רווח. הקהל היחיד שיש לו נתח שוק משמעותי הוא קהל הכדורגל. נוו באמת, איזה אחוז מהם מסוגל לקרוא ספר??? אם נוסיף זאת לכתוב בפוסט מתקבלת תמונה עגומה אשר לא מצדיקה ספרות ספורט ראויה בארץ. מי שרוצה לקרוא ספר טוב, שיקרא באנגלית. לספר בעיברית סיכוי הצלחה נמוך מאוד.

Amir A 20 בספטמבר 2012

אני חושב שזאת התשובה האמיתית. יש חוסר הגיון כלכלי בלכתוב ספרות ספורט בעברית בדיוק כמו שיש חוסר הגיון כלכלי לעשות סרטי דוקו על ספורט בעברית וכמו שיש חוסר הגיון כלכלי בלנסות ולפתח קריירה מוזיקלית בעברית. ישראל היא שוק פצפון שתקוע בגלל שפה זרה.

אמיר ברמן 20 בספטמבר 2012

נושא מעניין מאוד. Debuzzer בהחלט מקרב אותנו צעד נוסף בכיוון. לפני כשנה התחלתי לחפש ספרות ספורט טובה וביניתיים הספקתי לקרוא שני ספרים נהדרים. 'The catcher who was a spy' סיפור מעניין מאוד וכתוב נהדר. מסופר על Moe Berg, שחקן בייסבול אמיריקאי שמשמו של הספר ניתן להסיק מה היה עיסוקו הנוסף. הספר השני הוא 'Open', האוטוביוגרפיה של אגסי. ספר מרגש שחושף אדם ענק.

אמיר

גיל 20 בספטמבר 2012

אין לדעתי קהל לספרות ספורט, בדיוק כמו שאין קהל לספרות קולנוע למשל. ישראל היא מדינה קטנה ועל מנת שספר יהיה רווחי צריך אחוז מסוים של קוראים. בארה"ב מספיק שבריר אחוז שמתעניין במשהו כדי להפוך את זה ללהיט. יש הרבה ספרים ומגזינים רבים על דייג. אני חושב שזה דווקא כן קשור לעיתונות הספורט. אין כמעט כתבות מעמיקות בעיתונים בסגנון SI. שם המשחק היה ניסיון כזה וגם לו לא היה הרבה קהל. אני חושב שזה גם קשור לעובדה שעיתונאי ספורט הם אנשים שכותבים כמעט רק על ספורט (עפר שלח חריג). אם היה סופר בעל שיעור קומה כותב גם על ספורט כמו סופרים אמריקאיים אולי דברים היו משתנים.

גיל 20 בספטמבר 2012

וזה קשור גם למגוון. אם כל מה שישראלים שומעים ומתעניינים בו זה כדורגל וקצת כדורסל, קשה לפתח התעניינות בענפים אחרים דרך ספרים.

Red Angus 21 בספטמבר 2012

סלח לי אבל עיתונות הספורט בארץ לא מנהלת שיח מעמיק ואינטלקטואלי לגבי ספורט היא לא נכנסת לעובי הקורה (מלבד אנשים בודדים)

לדוגמא בכדורגל יש לך עיתונאים, רובם בעלי אג'נדה ולא אובייקטיבים אבל זה לא העניין, העניין הוא שהעיתונאים בארץ (בעיקר בתחום הכדורגל) עסוקים בלרשום על רכילות ספורט ולא מנהלים דיון מעמיק לגבי טקטיקה או מיקום של שחקנים על המגרש וכו'..

בנוסף יש גווארדיה בכל תחום התקשורת על ידי אנשים שלא ראויים לסקר את אירועי הספורט הללו אבל בכל זאת מקבלים את הבמה בגלל קומבינות (מישהו שם לב שיורם ארבל משדר כל אירוע ספורט מרכזי ולא משנה באיזה ערוץ זה??) או בגלל משפטים מהעבר (ע"ע מאיר איינשטיין והצעקות הנוראיות שלו או יורם ארבל וההללויות וה"ככה לא בונים חומה".)

בנוסף הקהל פה שעוקב אחרי כדורגל לא מעוניין בספרים כאלה (רובו לפחות), חוץ מהספר של ברקוביץ' אני לא זוכר ספר שהיה מופץ בתפוצה רחבה לעומת אנגליה למשל שם כל שחקן ששיחק בפרמייר ליג מוציא אוטוביוגרפיה…

צרכני הספורט בארץ הם רדודים (אני בעיקר שאוב את זה מהכדורגל) וכך גם הידע שלהם.. אין מה לעשות תרבות לא תשתנה…

גיל 21 בספטמבר 2012

זה בדיוק מה שאמרתי. אין כתבות עומק סטייל אמריקה בארץ.

יורם אהרוני 21 בספטמבר 2012

בשנים האחרונות בולטים בארץ ספרים שנכתבו על ידי נשים. אני לא קורא הרבה ספרים אבל קראתי מספר ספרים של יוכי ברנדס, יהודית רותם, נעמי רגן וגם ספרות מתורגמת לנוער כמו הארי פוטר ודמדומים. גם הכתיבה של מאיר שלו היא מאד נשית. אולי זה קשור לכך שנשים קוראות הרבה יותר ספרות מגברים ומתענינות בספורט הרבה פחות. ג'יי קיי רולינג לפחות המציאה משחק – קוידיץ', שהיום ממש משחקים אותו בגירסאות מוגלגים שונות. גם אני ניסיתי עם התלמידים שלי כמה גירסאות שהיו שילוב של כדוריד ומחניים ולפעמים עם שילוב של "סניץ'" שהיה כדור טניס שהייתי מחזיק אצלי בכיס ומעיף מדי פעם באויר ואם מישהו היה תופס לפני שהיה נופל ,הקבוצה שלו הייתה מנצחת במערכה בלי קשר לתוצאה על המגרש… הקשר הכמעט יחיד של דמדומים עם ספורט שהגיבורה מתאכזבת מכך שתצטרך ללמוד ספורט גם בפורקס כי במדינה בארה"ב ממנה באה מפסיקים שיעורי ספורט בכתה י' (או משהו כזה). יש שם גם משחק בייסבול של ערפדים. ממליץ לקרוא את ספר הילדים שנקרא בארץ משום מה "ברנרד ועומר"(במקור: בני ועומר) של איאן קולפר על ילד אירי שחקן הרלינג הנאלץ לעבור לחיות בטוניס. מדבר עם ילד טוניסאי בשפה מאד מיוחדת ששאובה כולה מהטלוויזיה. דימויים כמו וומבלי ופיטר שמייכל…

D! בארץ הקודש 20 בספטמבר 2012

עוד נקודה נהדרת למחשבה רונן.

ואני חושב שרצוי לתן את המשפט הראשון (כבוד הוצאת ספרנו, שערך רונן וודלינגר בכלכליסט) – הוא נותן את הרושם שוודלינגר ערך את הספר.

ניימן 21 בספטמבר 2012

אין הגיון כלכלי להוציא בישראל ספרי ספורט? אז מה. אין הגיון כלכלי להוציא בישראל כמעט שום ספר. ובכל זאת: אנשים כותבים ספרים בכמויות היסטריות.

אם כך: אל תשאל למה הצרכן הישראלי לא מוכן לספרי ספורט. תשאל למה אנשי הספורט הישראלים לא כותבים ספרים כאלה.

אני מוכן להזמין עותק מהאוטוביוגרפיה של אריק זאבי, אם וכאשר. וגם מכל ספר שכותב הבלוג יהיה אי פעם חתום עליו (אפילו את ספר האנ.בי.איי יש לי על המדף!)

Amir A 21 בספטמבר 2012

ומי ישלם בינתיים את חשבון המכולת והמשכנתא של הסופרים?

אוהד הxלחות 21 בספטמבר 2012

ביחס ללינק שצירפת לראיון מכלכליסט אשמח להבהרה.צוטטת שם במשפט "אצל מסי או פדרר לא תמצא שיעור על החיים"

אני מודה שאני לא כל כך מכיר את פדרר מחוץ למגרש אבל אני כן יודע הרבה על מסי.
מסי בא מבית מאוד עני,וחמור מכך סבל בגיל ילדות מבעית הורמון גדילה.מעבר של ילד גמד בגיל 12 מעיר הולדתו ברוסאריו לכרך של ברצלונה, וטיפולים הורמונליים זה לא שיעור על החיים? שרואים לאן מסי הגיע בקריירה ככדורגלן, ובעיקר מה הוא היה צריך לעבור על הדרך,
הציטוט שלך איך נאמר בלשון המעטה יותר מתמוה.

גמל 21 בספטמבר 2012

אני מוצא שזה בולט במיוחד כשאני צופה בMMA ביחד עם אנשים שלא עוסקים בזה בכלל. הם מתלהבים כשאיזה לוחם מרושל מעיף את הידיים כמו תחנת רוח צמאת דם, אבל ברוב הקרבות הם משתעממים. ואילו אני מוצא עניין כמעט בכל קרב. הצורה שבה לוחם מסוים שולט בפרק היד של הלוחם השני, תנועות אגן על הקרקע, עבודת רגליים.
אני מניח שזה מה שקורה לאנשים שמנגנים בזמן שהם שומעים מוזיקה.
אני שומע את השיר כ"גוש" אחד, ואילו הם שומעים את זה ב"ערוצים". מתלהבים מהגיטרה פה או מהתופים שם.

פרלה 21 בספטמבר 2012

בתור אוהד שלא מוותר על מקומו ביציע כבר לא מעט שנים, אני יכול רק להצטער שהדיון לא התמקד בהבדלים שבין להיות אוהד יציע לאוהד כורסא.
זה כנראה עד כדי כך לא רלוונטי למרבית קהל הספורט ובתוכו לקוראי הבלוג.
ואל תתחילו עם האלימות והתנאים, כי אלו היו גרועים הרבה יותר כשישבנו על הטריבונות של קרית אליעזר בתחילת שנות השמונים.

אריאל גרייזס 21 בספטמבר 2012

ההבדל הוא שהיום אנחנו יודעים שאפשר גם אחרת, שלא לדבר על זה שאפשר לקבל את אותו מוצר (נחות) בנוחות של הסלון שלך בלי להדחף בין אנשים מזיעים בתנאים לא תנאים.
תן לנו בארץ את התנאים שמקבלים בגרמניה או באנגליה ותראה אנשים במגרש כמו שם

גיל 21 בספטמבר 2012

האמת היא שדווקא בארץ יש פוטנציאל גדול לראות ספורט במגרש כי המדינה קטנה. בארה"ב, רוב האוהדים הם אוהדי כורסא פשוט כי הם רחוקים מהמגרשים או שהמחירים יקרים מדי עבורם.

MG 21 בספטמבר 2012

רונן שלום,
1. אני מבקש 2 נקודות על כך שהקדמתי אותך ושמתי לינק לראיון כבר אתמול…(בפוסט של טל).
2. אני מאד ממליץ על הספר "כדורגל באור ובצל". קראתי אותו לפני מספר שנים ואם זכרוני אינו מטעני נהנתי מאד.
3. בניגוד למרבית המגיבים, אני לא מסכים לחלק ממה שנאמר. אני עוסק בספורט בשעות הפנאי וכן קורא מידע עיתונאי ומאמרים בנושא, אבל שאני פותח ספר אני מעדיף את ניטשה/מארקס/קונדרה/נו הבנת את הרעיון…לספורט יש לי נגישות ביומיום, אבל לפילוסופיה סדורה ומתמשכת ולסיפורת אין. איך מחליטים מה יותר חשוב? אני לא רואה עצמי כצרכן ספורט בלבד. אני מבין שבעינייך תרבות ספורט היא בין היתר קריאת ספרים. בעיני היא קודם כל ללכת למשחק של הקבוצה שלך בלי קשר למצבה ולמחוא כפיים בסוף בלי קשר לתוצאה. אם כולם היו עושים זאת, מצב הספורט שלנו היה נראה הרבה יותר טוב, לעומת מצב בו כולם היו קוראים ספרות ספורט.

אני עוסק בספורט, רואה עצמי כמי שנוהג בתרבות ספורט ומתעניין גם בסיפורים "בקטנים" וגם "בגדולים" (לא נראה לי נורא להתעניין גם בפדרר וגם בוינטרוב), ועובדה שספרות ספורט לא מושכת אותי (למרות שהבטחתי לעצמי שאת שלך אקרא).
שורה תחתונה – אין הכרח שהדברים שאמרה יובילו לצריכת ספרות ספורט.
שבת שלום

י גלילי 21 בספטמבר 2012

רונן, אז זהו – הם עושים ספורט. והרבה יותר ממה שחושבים. בדקנו:
http://www.emeraldinsight.com/journals.htm?issn=0144-333x&volume=32&issue=7&articleid=17034540&show=pdf&PHPSESSID=3bhqkfubd90lmqtikd5oe4i122

דורפן 21 בספטמבר 2012

הקישור לא מוביל לטקסט עצמו. היכן אפשר לקרוא?

יונתן 21 בספטמבר 2012

אהבתי את הרעיון – לסגור את ONE , ואם אפשר גם להגלות את ברקוביץ' ואופירה. לא עיתונאי ספורט, ולא עיתונאים בכלל.

ש. בן ד. 21 בספטמבר 2012

רונן,
יש כמה גורמים משפיעים לדעתי שלא יאפשרו לספרות הספורט בארץ לצמוח לדעתי:
1. אין אצלנו תרבות ענפה של *עיתוני* ספורט. כל ניסיון כזה נועד לכישלון צורב ומרבית האנשים לא צורכים את התכנים שיש שם כי לא מדובר רק בכדורגל, מכבי כדורסל או טניס (אפילו שם המשחק המושמץ היה תוספת משמעותית).
אני יכול לספר שלפני 12 שנים חיכיתי בכל סופ"ש למוספי הספורט שחולקו במעריב וידיעות (שנפחו את נשמתם בתוך שנה) כדי לקרוא לראשונה (אלו היו ימי תחילת האינטרנט) על "פרינס נאזים" או ניתוח מעמיק של מירוץ 24 השעות של לה מאן, אבל אלה היו בדיוק הסיבות שהמוספים האלו נסגרו…
2. אין היום הצדקה כלכלית (ואת זה אני מניח שאני לא צריך לספר לך…) לסופר לעשות מאמץ נרחב לכתיבת ספר משמעותי בנושא כדורגל, לא כל שכן כל ענף אחר, כאשר התגמול הוא כ"כ מזערי. התירוץ היחיד לכתוב כזה הוא במסווה של מאמר אקדמי בדומה לספר שנכתב על הפועל טייבה (ספר לא רע ד"א).
3. היום במדינה ההורים מזניחים את ההשכלה הספורטיבית של הילדים שלהם. אני זוכר שאבא שלי היה לוקח אותי לשחק כדורסל או שהיינו משחקים כדורגל בשכונה/ בטיולים משפחתיים. הוא גם דיבר איתי על ההשכלה שבאה עם לימוד הספורט (קראתי עשרות פעמים את הספר של רלף קליין על יסודות הכדורסל או את התרגום המחתרתי של ספרו של דין סמית – ספרות חובה בקורס המאמנים שלמד). לדעתי גם מאמנים היו מתרכזים בעיקר בסטטיסטיקה ולא במחקר מעמיק אחר הדרכים שהובילו מאמנים גדולים לפניהם להצלחה. כשאין גורמים משפיעים שמעבירים את התרבות הזאת לדור הצעיר זה לא ישתנה.
4. הסיבה האחרונה היא תרבות סרטי הספורט שמובילה ESPN. עד לפרויקט שלהם היינו רואים סרט ספורט אחד ברבעון (בעלי המזל שגרו בארה"ב) שהיום די מחליפה את ה"צורך" בספרי ספורט (לדעתי זאת תהיה, לצערי, מגמה מובילה).
לסיכום, אני חושב שהבעיה היא לא שבגלל שאין ספרות ספורט בארץ אין תרבות ספורט אלא בגלל שאין תרבות ספורט אין ספרות ספורט בארץ…

י גלילי 21 בספטמבר 2012

אני לא מסכים עם מרבית טענותיך.
צר לי לבלבל עם עובדות אך קיימים די הרבה ספרי ספורט בארץ שאנשים (ובכללם קוראי וכותבי בלוג זה) אינם מודעים לקיומם. העובדה שהשיח הספורטיבי בארץ פורח ואינדיקציות רבות נוספות (קורסים באקדמיה בנושא?) מעידות על תרבות ספורט, שרבים בטעות טוענים שאינה קיימת אך אני מניח פשוט מלינים על רמתה.
אולי פעם אכתוב פוסט בנושא אם רונן ירשה לי..

דורפן 21 בספטמבר 2012

בשמחה….

מה שכן שאלה: האם זה "עיון ספורט" או "ספרות ספורט" (מבחינת פרוזה)

י גלילי 21 בספטמבר 2012

גם וגם. פרוזה פחות. הספרים של שאול אדר, שלומית גיא ואמיר בן פורת אם נציין רק כמה, הם בהחלט משמעותיים. אם נוסיף את כמות הספרים המתורגמת אז בכלל יש בשנים האחרונות פריחה.

ש. בן ד. 21 בספטמבר 2012

לצערי השיח הספורטיבי בארץ יורד ברמתו בשנים האחרונות, ואני לא מדבר על המגוון אלא על השפה (אני מדבר על רוב הציבור ולא על חלק אחר שמתעסק, קורא ולומד ספורט).
לדוגמא: יציע העיתונות של אתמול – הם אירחו את יו"ר איגוד הטניס (הסיבה היחידה שנשארתי לראות את התכנית) והתחילו לשאול אותו שאלות מבלי לתת לו את האפשרות לענות בכלל לאותם שאלות כאשר שלושת הפאנליסטים (קופמן, ברקוביץ' ואוחנה) תוקפים אותו.
ברמת השיח הזאת קשה לתרבות של ספורט אמיתי לצמוח…

למזלנו הרב, ישנה תת תרבות חובבנית/ עממית אשר משאירה את הראש מעל המים ואולי בעתיד תהפוך לתרבות המובילה, אבל כרגע (שוב לצערי) זה לא המצב…

*ואחרי שאני כותב את זה בטח אני אקרא בשבת את כל הטענות הנגדיות (והצודקות כנראה) במאמר שלך…

י גלילי 21 בספטמבר 2012

אפרופו שיח, אני דווקא חושב שהבלוג ששנינו קוראים (ולפעמים גם מגיבים) הוא דוגמא מצוינת לשיח תרבותי-ספורטיבי נפלא. אולי כדאי לערוך דיון נפרד על התפתחות השיח הספורטיבי אבל חייבים (!) לזכור שיציע העיתונות איננה השיח הספורטיבי היחידה בישראל..כאמור, קיימות אלטרנטיבות לא רעות כלל.

ש. בן ד. 21 בספטמבר 2012

אני חושב שאנחנו מדברים על אותם הנושאים אבל מתייחסים אליהם בצורה שונה.

אני חושב שהשיח בארץ שאתה מדבר עליו (דוגמת זה שמתקיים כאן באתר) עדיין לא תופס חלק משמעותי בשיח של החברה. עדיין יותר אנשים (צעירים בעיקר) יעדיפו להיכנס לאתרים "צהובים" מאשר להיכנס לדיונים מעמיקים בנושאי ספורט – כמו שציינתי אלה אלטרנטיבות בלבד ולא המיינסטרים.

לגבי יציע העיתונות – נתתי את התכנית הזאת כדוגמא בגלל המקבילה שלה בעולם (PTI) והימצאותו של רון קופמן שהוא עיתונאי שמאד הערכתי בעבר. רק צריך להסתכל על התכנית שהוא עשה בעבר עם ירון וילנסקי בערוץ 2 שנלחמה בעוולות הספורט בארץ (2 המאבקים שהצליחו – פירוק איגוד הטניס שולחן והחקיקה על ספורט המוטורי בארץ) לעומת מה שמתרחש היום ביציע העיתונות או השיח שמקיימים חלק מהעיתונאים הבכירים בטלוויזיה ובעיתונות.

לגבי הספרים – הספרים שציינת נמצאים באותה קטגוריה שאני ציינתי, חלק ממחקר אקדמי כלשהו. זהו סקטור שחשוב שמתקיים אבל לא מכסה את כל הספקטרום שניתן למצוא בעולם (בעיקר עיתונאי ואוטוביוגרפי).

גיל 21 בספטמבר 2012

יש כמה ספרי ספורט אבל מעטים קונים אותם. הספרים של אמיר בן פורת הם ניתוחים סוציולוגיים של הכדורגל אבל לא מעניינים את רוב האנשים לצערנו.

ג'רמייקל רוג'רס 21 בספטמבר 2012

ממליף לכולם לקרוא את the damm unided מלפני כמה שנים
וכדורגל באור וצל"

D! בארץ הקודש 21 בספטמבר 2012

הו, אבל גם הסרט נהדר.
משחק נהדר של מייקל שין

עופר פרוסנר 22 בספטמבר 2012

הספר פשוט מצויין. קראתי בנשימה עצורה, ופשוט יכולתי לדמיין את יורקשייר והמידלנדס של שנות ה-70. גם הסרט נהדר.

Sooner 21 בספטמבר 2012

Boys of summer
Cobb של אל סטאמפ
למעשה, כמעט כל ספר של ג'ים דנט, במיוחד ג'נקשן בויס. רוג'ר קאהן על ג'ק דמפסי. דיוויד הלברסטם על עונת הבייסבול של 1949. סיפור החבטה שנשמעה מסביב לעולם של בובי תומסון (זה כבר לא הלברסטם). דייב מראניס על לומברדי. קריימר על דימאג'יו. או לאסט קואץ', על ביר בריאנט. למה אין כאלו בארץ? יש כאן כמה יהודים, אמנם, אבל לא ישראלים. אין ספורטאים בקנה מידה שכזה בישראל, אין תרבות בקנה מידה שכזה בישראל, ואין קהל בקנה מידה שכזה בישראל. אז למי תכתוב? ועל מה תכתוב? ומי יכתוב?

פראליה 21 בספטמבר 2012

1. מי שעושה ספורט על בסיס קבוע ומכיר על עצמו את התהליך של להיות יותר טוב על הסקאלה הפרטית שלו, יודע להכיר תרבות ספורט מהי, למרות שמבחינת רב הסביבה הבוגרת כאן היא לא ממש קיימת.

2. מי שחווה את הספורט דרך הרגליים, גם אם לא דרך ספורט פעיל, מכיר בחשיבות העצומה של הפרטים הקטנים שבתוך הספורט והתרומה האדירה שלו לחינוך הדור הבא והחברה בכלל.

וקורא עכשיו את הספר שלכם, מהנה מאד, תודה.

שלו 21 בספטמבר 2012

ישנן שתי בעיות מרכזיות הראשונה היא שזה לא לגיטימי לא לשחות עם הזרם ולא לאהוד מה שכולם אוהדים, לא להיות בצד הפוליטי שכולם נמצאים, לא לאהוב את המוסיקה שכולם אוהבים סוג של תרבות מותגים.
בתרבות הזאת הכל הוא מותג ואם יש שחקן הכי טוב בעולם הוא הופך מיד למותג וכל מי שרק טיפה פחות טוב או מתוקשר הופך מיידית לאויב העם או המין האנושי. לפני שלושים שנה חיו אלה בצד אלה זיקו פלקאו סוקרטס אדר וכו׳ וגדולתו של אחד לא האפילה על האחר. כשאני מסתכל על אלופת העולם מ 82, אני רואה אגדות כדורגל שאילו היו משחקות היום הן היו כמו שאנו מכנים דרג שני למסי ורונלדו (מה גם שזה לא נכון).
בתרבות ספורט כזאת אף אחד לא מתעניין בסיפורים בין השורות אלא רק בשורה התחתונה, כמה הבקיע, כמה אליפויות לקח.
הבעיה השנייה התבררה לי בבתי הספר (כמורה..) כשהייתי נער בבית ספרי (ראשונים, יסודי וחשמונאים תיכון בבת ים) היום מגרשי הספורט בהפסקות מלאים במשחקים כדורגל כדורסל כדורעף. אם התמזל מזלך הצלחת להכנס להרכב כזה או אחר לשתי דקות, היום המרגשים שוממים. כמעט אף אחד לא משחק.
בלי חינוך לתרבות ספורט, לא יהיו פה אף פעם צרכני ספורט.

בני תבורי 21 בספטמבר 2012

בעיה: גיבור ספרותי ישראלי בסופו של דבר נהרג בפעולה מאחורי קווי האויב או מתגייס למוסד. לא עובד עם הספורטאים שלנו.

גיל 21 בספטמבר 2012

אגב, אף אחד לה הזכיר פה אבל סדרת הספורטאים הצעירים של שרגא גפני הייתנ ספרות ספורט במיטבה.

בני תבורי 21 בספטמבר 2012

גיל,
אבל על זה בדיוק אני מדבר, כל הספרות הישראלית של שנות החמישים, שישים שבעים נועדה לפאר את האתוס הישראלי הגיבור של מעטים נגד רבים ומלחמות אין ברירה. זה עובד עם נבחרת כדורגל שלכולם יחד אין פרופיל 97?

גיל 21 בספטמבר 2012

אתה כמובן צודק, ישראל השתנתה. אגב, אני חושב שבספרי ילדים ונוער אנחנו דווקא מעצמה.

מנחם לס 22 בספטמבר 2012

ספרו לי שישנה כתבה על ספרות ספורט בישראל והחלטתי לקרוא את הפוסט והתגוןבות.

אני כותב מנסיון אישי: את חמשת הספרים שכתבתי בשנות ה-90 המוקדמות להוצאת כנרת, שנה-שנה לשבוע הספר, כתבתי כל אחד ב-30-40 שעות עבודה וזהו. הכסף לא עניין אותי, והייתי צריך לסמוך על המילה שלהם כמה ספרים נמכרו. אם אני טועה קבלתי תגמולים של בסביבות $200 דולר לספר כי הם היו יותר מין חוברות עבות עם דפוס זול, כריכה זולה, ובוודאי עלו כלום להדפיס.

אבל "חיצים ובונבונים", למרות שהיה בס"ה אוסף של כתבות מכל שנותי כעתונאי ספורט, לקח לי מאות שעות עבודה. לי היו בערך שליש מהמאמרים. את השאטר חיפשתי בארכיונים של "ידיעות" ו"מעריב", שחצי מהם היו קרועים, או גנבו מהם דפים ומה לא. את העיקר מצאתי במכון 'שולמית' (אולי אני טועה) או משהו כזה בת"א, שהביזנס שלו הוא שמירת עתונים. בכמה מקרים הם עזרו לי להשיג העתקים מהארכיון הישראלי בירושלים. בקיצור, נסיעות לת"א, י"ם, חברים ששמרו מאמרים שלי, וכו'ק וכו'. הרבה מאמאמרים שאהבתי לא מצאתי לצערי. אבל מצאתי מספיק לספר בן כמה מאות עמודים. למיטב ידיעתי נמכרו קרוב ל-10,000 ספרים, שאמרו לי שזה מספר גבוה מאד לספר שהוא לא 'הגשרים של מחוז מדיסון'. ההוצאות שלי על הספר עלו על התגמולים שהרווחתי. במילים אחרות הפסדתי כסף על הספר, בנוסך למאות שעות עבודה.

אני מאחל לדורפן ושותפו להרוויח כמה גרושים מהספר, אך אני מסופק מאד שזה יקרה. אז לכתוב סתם עבור סיפוק? אולי סופר צעיר. מייק לופיקה מרוויח מעל 200,000 על כל ספר שהוא כותב (אני יודע זאת בוודאות). גם אני הייתי כותב ספר נוסף בעברית (נושאים יש ברוך השם, ואפילו ספר פיקציה בס]פורט) אילו ידעתי שייצא שכרי בעמלי. כבוד אני כבר מזמן לא מחפש.

גארי ביילי 22 בספטמבר 2012

בהסתכלות אקראית סביב, מחוג המכרים והחברים, יותר ויותר אנשים "מבוגרים" עושים ספורט.
מבוגרים=גיל 35 ומעלה.
אלה גם הגילאים שבהם חוזרים לקרוא ספרים.
בכל מקרה, עד שתהיה ספרות ספורט מקומית נרחבת, יש מקום לתרגומים של הספרים המוצלחים.
את המירוץ של פלאנגן דרך אגב אני ממליץ מאוד לקרוא.
מרתק ומעניין.

קורא 22 בספטמבר 2012

אני דווקא כן רץ, וקראתי את מורקאמי, ספר ממש מזעזע. מה שכן, ליוסי מלמן יש ספר נהדר על ריצה שאני ממש ממליץ עליו בחום.

חוץ מזה, הבעיה היא שבישראל בניגוד לעולם ספורט עדיין לא נתפס כתרבות ומרבית אוהדי הספורט בארץ הם עילגים. דווקא מבחינת האוכלוסיה, יש הרבה ספורטאים חובבים.

עופר פרוסנר 22 בספטמבר 2012

יש לי אוסף לא קטן של ספרי ספורט שאספתי. לא את כולם הספקתי לקרוא, ואני מקווה שאגיע אליהם ביום מן הימים (אולי בפנסיה, אם תהיה לי כזו).
אני חושב שהסיבה העיקרית שאין ספרות ספורט ראויה לשמה בארץ, ואת זה אני אומר בלב כבד, היא עיתונאי הספורט – שהם בדרך כלל האנשים העיקריים על הספרים האלה בחו"ל. אני לא חושב שהם אשמים, אלא המצב של העיתונות שלא ממש מאפשר (בארץ לפחות) לעיתונאי ספורט להתפרנס בכבוד מעבודה שבצידה גם זמן לכתיבת ספר.

מולי 25 בספטמבר 2012

לטעמי כן יש בארץ ספרות ספורט, היא מופיעה באתרי אינטרננט כמו דה-באזר, הופס, וגם בחלקים המרחיבים יותר של וואללה ספורט, ספורט5 וכדומה.

מה שכמעט אין הם ספרים על ספורט, פשוט כי זה לא משתלם כלכלית להוציא ספר בנושא ספורט בעברית, במיוחד בגלל כל עלויות ההדפסה, והשיווק.

אי לכך, אני מציע אתגר. הבה ונקים אתר שייעוד אך ורק לשיווק של ספרי ספורט בפורמט אלקטרוני. בצורה כזו יגיעו לפחות שמונים אחוז מהרווחים על הספר לסופר.

אם מישהו מעוניין לנסות וליזום איתו אתר שכזה, אשמח להמשיך ולנסות לגלגל את הכדור.

מולי

Comments closed