מחשבות על ראגבי, כדורגל וסדר חברתי (ואנחנו ברבע הגמר של האליפות)

הגביע העולמי בראגבי – אני מתכוון לחפץ עצמו ולא לטורניר בצרפת שבסוף השבוע יתקיימו בו משחקי רבע הגמר – נקרא על שם וויליאם ווב אליס. ובניגוד לכמה גביעים מפורסמים אחרים – גביע ז'ול רימה על שם מי שבאמת ייסד את פיפ"א או הסטנלי קאפ על שם המושל הבריטי שבאמת תרם אותו – הוא קרוי על שמו של דמות מאירוע תיאולוגי. תיאולוגי מהבחינה שהדמויות בו אמיתיות, המעשים שלהם לא באמת קרו, והשלכות הסיפור הן לשנים רבות.

המעשה המיוחס לוויליאם ווב אליס התרחש בזמן משחק בבית הספר ראגבי – שהוא עדיין בית ספר פרטי ידוע מאד באנגליה. הוא התרחש בזמן משחק שנקרא באופן כללי כדורגל, אבל הזכיר פחות את מה שאנחנו רואים על האזור באיצטדיון המכוסה בדשא ויותר את הקטטות שמתרחשות לעתים ביציעים. הוא תואר בכתובים רק ב-1876 על ידי אחד הצופים לכאורה באותו משחק – מת'יו בלוקסם – במכתב לעיתון. בלוקסם תיאר כדור גבוה שהגיע לעברו של אליס. על פי חוקי התקופה אליס רשאי היה לתפוס את הכדור ביד. שחקני היריבה רשאים היו להתקדם רק עד הקו בו תפס את הכדור והוא מצידו רשאי לסגת ללא הפרעה ולבעוט בעיטת הרחקה – שדומה לבעיטת שוער או PUNT בפוטבול אמריקאי. מה שווב אליס לכאורה עשה דבר אחר – הוא רץ עם הכדור.

לא נכנס כאן לסיפור של בלוקסם, אפשר לקרוא בוויקיפדיה ולראות שאין לו שמץ אחיזה במציאות. אבל מה שכן נכון הוא שבבית הספר ראגבי הומצא המשחק שישוחק מחרתיים בקרדיף בין ניו זילנד לצרפת. והמשחק שישוחק לא רחוק משם, בין מנצ'סטר יונייטד לוויגן, הומצא ברובו באוניברסיטת קיימברידג' ב-1845 – למרות שהאיסור לתפוס את הכדור ביד הוסף לו רק בשנות הששים של אותה מאה עם ייסוד ההתאחדות לכדורגל.

*

אבל לא באתי פה לעסוק באנקדוטות בריטיות היסטוריות ולא כל כך משנה לי מי בדיוק פיצל בין שני המשחקים. העניין המעניין הן ההשלכות. איך משחק אחד הפך למשחק אריסטוקרטי והתפשט בעיקר בעולם האנגלו-סקסי עם אחיזה גם בצרפת. והמשחק האחר הפך למשחק העולמי. תפיסת הכדור ביד לעומת המשחק בו באמצעות הרגל הם עולם ומלואו של ההבדל הזה.

תפיסת הכדור ביד איננה מסמלת כשרון יוצא דופן. מצד שני הריצה עם הכדור יוצרת סיטואציה שדרך הפעולה היחידה של הקבוצה המתגוננת היא בלימה גופנית של השחקן. וכך הפך הראגבי למשחק שמושתת על כח – וכתוצאה מכך למשחק שהערך העליון בו הוא העזרה ההדדית. ומכאן נובעת תכנית משחק סדורה. ולכן הוא התחבב על המעמדות האריסטוקרטים ושוחק בבתי הספר בהם הוכשרו האדמינסטרטורים והקצינים של האימפריה הבריטית. ובקולוניות עצמן הוא היה המשחק של האוכלוסיה הבריטית שבראש המדרג החברתי.

ראגבי, למרות האלימות שבו, מייצג את הסדר החברתי. וכך הוטמעו בו כל מיני ערכים ספורטיבים נוקשים – למשל המנהג היפה לפיו המנצחים מוחאים כפיים למנוצחים בירידתם מהמגרש. או למשל העובדה שהרבה שנים הוא היה חובבני והדרך להתעשר באמצעותו הייתה משום שהוא היה כרטיס הכניסה למעגלים חברתיים מיוחסים. או למשל, כפי שציינתי, שהמשחק הבינלאומי בין נבחרות לאומיות הוא בברור בראש ההיררכיה של הראגבי לעומת המשחק במועדונים. הרגע הנפלא במשחק הוא כשקבוצה שלמה מצטרפת למבנה בכדי לדחוף ביחד את הכדור.
לעומת זאת ההשתלטות על הכדור באמצעות הרגל מסמלת משהו הרבה יותר עממי – כמעט אנרכיסטי במהותו. בכדורגל צריך אמנם לעבוד קשה ולהשקיע אבל המשחק מתגמל על מגוון רחב יותר של יכולות אנושיות. השחקנים הטובים יותר – רונאלדיניו, מסי, הנרי, רונאלדו או קאקה – הם לא אלו שעובדים קשה יותר. הם מוכשרים יותר בטיפול בכדור באמצעות הרגל, הם גם ערמומיים ויצירתיים. הכשרון שלהם כאוטי ומקרי. כל מנהל דירקטוריון היה רוצה את ריצ'י מקגאו – הקפטן הניו זילנדי הנבון – כאיש ארגון. זה נכון שגם לכדורגל יש שחקנים שעובדים קשה ומנהיגים אחרים ומשחקים בקבוצתיות. אבל הטובים ממש לא נוצרו מתוך תכונות כאלו. קשה מאד למצוא ארגון שהיה רוצה להעסיק את רונאלדיניו באיזשהו תפקיד מלבד כדורגלן.

העממיות הזאת דחקה את הכדורגל, למרות מוצאו בקיימברידג', מהמעמדות האריסטוקרטים אל עבר המעמד הפשוט באנגליה. מעמד שהחל לקבל ימי חופש מהעבודה בערך בנקודת השלושת-רבעי של המאה ה-19. את הראגבי האלים, יכלו לשחק דווקא עשירים, כי הם התפרנסו מעבודות לא גופניות. הפועל שהיה צריך להתייצב במתפרה או במכרה היה נלהב פחות לשבור איזו צלע במהלך משחק ביום החופש.ומרגע שהוא הגיע למעמדות הנמוכים יותר של החברה הבריטית הוא עורר פחות אנטיגוניזם בעולם. הוא הגיע לדרום אמריקה ולאירופה ולאפריקה לא באמצעות הקצינים או האדמיניסטרטורים אלא באמצעות המלחים והסוחרים. ואלו מטבע הדברים היו חביבים יותר על המקומיים. ומרגע שלא היתה עליו את התווית "זהירות! המשחק הזה מייצג שליטה אנגלו סקסית בעולם" כולם החלו לשחק אותו די בהתלהבות. וגם נזכרו, ברוב התרבויות, שהוא מזכיר איזה משחק מקומי בו בועטים בכדור ברגל.

ומרגע שהוא אנרכיסטי הוא לא מייצג רק את השלטון אלא גם את האנטי. כמה מהמועדונים הגדולים בעולם הכדורגל גדלו על אנטי-ממסדיות. למשל ברצלונה וסלטיק ומנצ'סטר יונייטד והכח וינה. וכך כדורגל הוא לאו דווקא הזיהוי הלאומי אלא הרבה פעמים הזיהוי המעמדי או הדתי או הפוליטי. את כל זה אין בראגבי. ראגבי הוא סדור. הנבחרת הלאומית בראש ההיררכיה. מתחתיה היו שנים הנבחרות המחוזיות ורק מתחת לאלו המועדונים – למרות שינוי שחל בחלק האירופי של העולם בשנים האחרונות. ולכן אני אישית מתרגש מראגבי אבל אני לגמרי איש של כדורגל.

*

ראגבי הוא עולם של פעם ואפשר לראות את זה היום. צרפת ואנגליה יודחו ברבע הגמר הזה בידי אוסטרליה וניו זילנד – שתי מדינות שלא מתחבטות בחשיבות הלאומיות בתקופה מודרנית. אפשר להוסיף אליהן את ארגנטינה ואפילו את דרום אפריקה, למרות השינוי הפוליטי-חברתי הדרמטי שהתרחש בה בשני העשורים האחרונים. אלו ישלימו כמעט בוודאות את נבחרות חצי הגמר. זה עוד מאפיין של הראגבי הסדור – הסבירות הנמוכה מאד להפתעה.

אבל אם יש לכם הזדמנות קחו את הזמן לראות את המיצג הזה. ההמנונים, התשוקה, גאוות היחידה, השירה המופלאה וההרמונית ביציעים. משחק של פעם. אליפות העולם של אתמול.

ערב טוב אירופה (מחשבות בזמן ליגת האלופות)
חידון מספר 44 (שיאים)

23 Comments

גע"ס 4 באוקטובר 2007

באופן כללי בחיים עדיף מצב שבו הקבוצה תומכת ביחיד מאשר כשהיחיד תומך בקבוצה.

דני 4 באוקטובר 2007

מעניין. כמה הערות:
1. החשובות ביותר בעולם הם ארה"ב, סין, הודו ורוסיה – והן אינן מעצמות לא בכדורגל ולא ברוגבי.
2. יש קודים אחרים של כדורגל, איך הניתוח שלך תופס שם? פוטבול אירי לפי דעתי באמת דומה באתוס לרוגבי יוניון – אתוס לאומי-חובבני, חלוקה למחוזות. רוגבי ליג ופוטבול אוסטרלי גם (נדמה לי) תמיד היו מקצועניים. איך ניתן להגדיר את האתוס שם?
3. אחרון חביב – פוטבול אמריקאי – נראה לי ששם יש לא אתוס אריסטוקרטי-חובבני או עממי, אלא אתוס תאגידי. כמו הרוגבי יוניון, זה משחק שמקורותיו במוסדות: אוניברסיטאות ובתי ספר – אין בו אלמנט של מרד. אופי המשחק הוא תעשייתי וממושטר – כל שחקו הוא בורג במכונה. התפקיד היצירתי ביותר הוא גם הארגוני ביותר – הקוורטרבק. הוא המנכ"ל (ראשי תאגידים אמריקאיים ימשילו עצמם לקוורטרבק, לא לפוינט-גארד או לפיצ'ר).

רונן דורפן 4 באוקטובר 2007

לדני – זה כמובן לא מדע מדוייק אבל…
ראגבי ליג היה הראגבי של הצפון שהפך מקצועני. אז יש בו אלמנטים של ראגבי (במשחק עצמו) אבל הוא משחק יותר אינדיוודואלי משום שהוא מקצועני.

פוטבול גאלי ופוטבול אוסטרלי מאד מייצגים השתייכות ומוסדיות – אבל לא בחברה שהיא בריטית. שני המשחקים שחשיבותם עצומה הם כמעט בהתרסה לספורט הבריטי. באירלנד מתוך התנגדות ממש (לראיה האיסור לשחק ראגבי במתקני הפוטבול – כתבתי על זה כאן http://www.ronendorfan.com/?p=126) או מתוך הגדרה עצמית חדשה כמו באוסטרליה.
פוטבול הוא בהחלט משחק שעבר מהמכללות היוקרתיות לעולם התאגידי של המעמד הבינוני. אמריקה החופשית יותר מיוצגת בבייסבול ואפילו בכדורסל.

דני 4 באוקטובר 2007

עוד נקודה לגבי פוטבול: כתבת על הקאבס ועל הרדסוקס כקבוצות שמייצגות (כל אחת בדרכה) אתוס לוזרי שדווקא הופך אותן לפופולריות. האם בפוטבול זה קיים?

לון 4 באוקטובר 2007

רונן, אחלה פוסט. כבר כתבת בעבר על ההבדלים בין המשחקים, אבל לפי מיטב זכרוני לא באופן כזה מקיף.

כדורגל ברובו המכריע הוא משחק קבוצתי. משחק ההגנה הוא כמעט כולו כזה. נכון שלבודדים יש יכולת השפעה יותר גדולה במהלכים יצירתיים, אבל זה קיים בצורה מסויימת גם בראגבי כשיש שחקן בעלת יכולת פריצה והטעיות כמו מרטין אופאיה.

הכשרון של הכדורגלנים הטובים הוא "כאוטי ומקרי" ?????
כשרואים את הפעולות של רונלדיניו, מסי והנרי לאורך משחק שלם, ודאי לאורך עונה שלמה, קל מאוד לראות תבניות ומהלכים שחוזרים על עצמם.

כמה שחקני ראגבי לשעבר הפכו לאנשי ארגון בחברות כלכליות או בארגונים שאינם קשורים לספורט ? – לי אין מושג, אבל למרות זאת אני מוכן להתערב איתך שבמקרה הטוב יש שניים או שלושה ולהערכתי אין בכלל. (אם אני טועה, בפעם הבאה שאתה בארץ ארוחה על חשבוני).
יכולת ארגון כ ש ח ק ן בספורט, אינה מעידה על יכולותיו מחוץ למשחק (בניגוד למאמנים).
במובן הזה שחקני כדורגל וראגבי אינם שונים.

אהרן 4 באוקטובר 2007

כתבת שבין השאר גם מנצ'סטר היא אנטי ממסדית. האם הרחבת על כך באחד הפוסטים בעבר ? א"כ אודה לך אם תפנה אותי אליו ואם לא אשמח אם תרחיב.

רונן דורפן 4 באוקטובר 2007

לון – הרבה הרבה שחקני ראגבי הפכו לבכירים בתעשייה. אבל
חשוב לזכור: זה לאו דווקא קשור למשחק אלא לכך שהם באו מבתי ספר פרטיים ושם הם שיחקו את המשחק וגם קיבלו השכלה טובה. הרבה אנשי ראגבי הם אנשי עסקים מצליחים. אחד מהם, מצליח מאד, הוא שחקן בינלאומי שהוא היום האדם השני הכי עשיר באירלנד. לפחות באנגלי מדובר באנשים עם רמת השכלה גבוהה בהרבה.

במלים "כאוטי ומקרי" לגבי הנרי או רונאלדיניו אני מתכוון שאיננו קשור לכשרון אחר שלהם. קשה לומר "שהיו מצליחים בכל תחום בו היו בוחרים".

אהרן – ליונייטד המוקדמת שני אלמנטים אנטי-ממסדיים. ראשית, ביונייטד נוסד האגוד המקצועי של הכדורגלנים והקבוצה אפילו רכשה את מנהיגי האיגודים שהורחקו מקבוצות אחרות – בילי מרדית' וצ'רלי רוברטס. כתוצאה מכך היא הפכה פופולארית בכל האיגודים המקצועיים והצדיקה, אז, את הצבע האדום.
האלמנט השני הוא תמיכה של האוכלוסיה האירית והאנטי מלוכנית במנצ'סטר. ציינתי פעמים רבות שאוהדי יונייטד הם נגד נבחרת אנגליה וזה עדיין נובע מהעניין הזה. בהצבעה לקביעת השם "מנצ'סטר יונייטד" (המועדון נקרא ניוטון הית' בראשיתו) הגיע השם "מנצ'סטר סלטיק" למקום השני.

דני, קשה לי לחשוב על "הלוזרים האהובים" בפוטבול. אתה צודק – משחק כוחני מדי!

מרטין אופייה היה שחקן ראגבי ליג – שהוא משחק הרבה יותר אישי. ג'ונה לומו לא הצליח לעומת זאת להביא את אליפות העולם.

לון 4 באוקטובר 2007

רונן, האם עדיין היום הרבה שחקני ראגבי מגיעים מרקע של השכלה גבוהה ?
ומה בנוגע לשחקנים מחוץ לאנגליה, האם גם שם מדובר באותו מאגר שחקנים ?

ואפרופו אופאיה ולומו, אני באמת לא מתמצא בהבדלים. עד כמה מדובר במשחק שונה ?

yoni 4 באוקטובר 2007

פוסט מרתק.

דני שציין שמעצמות העולם חלשות בכדורגל: הודו, סין רוסיה וארה"ב.
אני מסכים לגמרי ומתעניין בעצמי.
התחושה שלי שעם השנים אנחנו נתחיל לראות את סין מיישרת קו והופכת להיות אלופת אסיה על בסיס קבוע ותתחיל לעשות דברים ברמה הבינלאומית האמיתית (שחקנים משמעותיים באירופה ותוצאות במונדיאל) הם מביאים חמישית מהמדליות באולימפיאדות אז פיזית הם יכולים. לגבי אוסטרליה אין ספק ואני בטוח שרונן שהתגורר שם יאשר: לאט לאט ובבטחה ילדי המהגרים האירופיים עם מוסר הספורט המקומי יגיעו רחוק רחוק. זכיה במונדיאל כשהם יארחו אותו ב2016/2020 נראה לי מטרה ראויה.
ההתפתחות הכלכלית של מזרח אירופה ויישור הקו עם מערבה יתבטא גם בכדורגל: לכל המדינות הרי היסטוריה מפוארת: הונגריה, פולין, צכיה וכו:
נוסיף את הקבוצות המעולות של ספארטה וסלביה פראג וסטיאווה ונראה שיש עתיד. פולין מארחת את היורו הבא (הבא). התחושה שלי היא שהגדולות באמת ישארו גדולות באמת (צרפת, איטליה, ספרד) והמזרח אירופיות ישתוו ויותר עם שבדיה, דנמרק, שויץ ודומיהן.

האוליגרכים ירימו את הכפפה (כבר התחילו) ויטיסו קדימה את מועדוני רוסיה/אוקרינה (שחטאר אחת מ12 המועדונים החזקים בעולם כבר עכשיו).

נבחרות דרום אמריקה ואפריקה תמיד מתעלות ומככבות כדי לקדם את השחקנים לתוך ליגות אירופה. ומה שיקרה משנה לשנה ומטורניר לטורניר זה שנראה יותר ויותר מועדונים אירופים הופכים למקצוענים יותר ומאומנים יותר ואת הנבחרות הלאומיות שלהם שוקעות.

אמריקה היא אמריקה, מתישהו גם היא תשבר ותצטרף לטירוף העולמי. לא היגיוני שמדינה שכ"כ הרבה ממנה מקסיקנית והמון איטלקי ואירי לא יפתח את הכדורגל.

בקהאם למרות הציניות בא לעשות מעשה שפלה וגדולים ממנו נכשלו בו. אני מקווה לטובת העולם שהכדורגל יתמקם שם. הבוסים האמריקאים גילו את הכסף בסוקר ורכשו את ליוורפול ויונייטד. לא נראה לי שמישהו שם מתחרט. להיפך, נראה לי שהם ירימו בבית קבוצות מקבילות. כדורגל עוד יעשה הרבה כסף באמריקה והאנשים האלה מצטיינים בלזהות דברים כאלה.

זוית נוספת היא העולם הערבי, שם הכסף בשפע, ושם טירוף הכדורגל מניע את המשחק.
גם הם, לאט ובטוח משלבים שחקנים באירופה, ושואבים שחקנים אירופים אליהם.

אין תופעה גלובלית אחת שבאמת הופכת את כל העולם לשכונה אחת קטנה שבה משחקים בכדור בחצר כמו הכדורגל.

מעניין יהיה לשמוע פרשנות על הקורה בהודו ממישהו.

yoni 4 באוקטובר 2007

ואגב אגב אגב, בענין האלימות והפתרונות שעלו פה בענין האבוקות בשירוקי:

למה סלטיק לא תובעת את האוהד שהיכה~ את דידה תביעת אזרחית על המוניטין, הבלגן, העל תנאי מאופא, והעונש מאופא???

הרחיקו אותו לצמיתות אבל אם הוא אכן היה מכה את דידה עם חפץ אני לא רוצה לחשוב מה היו עושים להם.

זו הזדמנות לכדורגל הבריטי שחווה תור זהב ודומיננטיות שאני לא זוכר כמו זו מעולם להכות את החוליגאניזם שמרים את ראשו מידי פעם.

נימו 4 באוקטובר 2007

אחד מהדברים היפים לדעתי, הוא המשכורות של ה-All Blacks. יחסית יש שקיפות בנושא. שחקן שמשחק בטסטים באופן קבוע – המשכורת שלו היא כ-250 אלף דולר ניו זילנדי. לשנה. זה יוצא פחות מ-200 אלף דולר אמריקאי לשנה. ומדובר, כזכור, בשחקנים הטובים בעולם…
ריצ'י מק'קאו, שיש לו מעמד של כוכב (ובצדק) מקבל יותר – באיזור החצי מליון לשנה. עדיין -פינאטס ביחס לשחקני כדורגל. ג'רי קולינס, שהוא השחקן האהוב עלי, עדיין אוסף זבל במועצת העיר שלו (אם כי, מאז שנבחר ל-All Blacks הוא לא מקבל על זה משכורת).
בעל הבית שלי, שהיה שחקן רוגבי בהוריקנ'ס, קיבל חוזה ליפן. הוא אמר לי שהוא מאד אוהב את ניו זילנד, אבל בשנתיים שם הוא יכול לעשות פי ארבע ממה שהוא יקבל כאן. ולגבי ה-All Blacks – הוא אמר שהם יחכו לו עד שהוא יחזור..

פעם ראשונה אצלך בבלוג, אהבתי מאד.

גיל 4 באוקטובר 2007

עכשיו הודיעו שמריון ג'ונס הודתה בשימוש בסמים בין 1999-2001. כבר נמאס מכל הספורטאים שכל הזמן מכחישים שימוש בסמים ובסוף נתפסים כאילו לא קרה כלום. היא שיקרה לסוסכנים פדרליים ואני מקווה שאתלטים כאלו ילכו לכלא לתקופה ארוכה, כי רק ככה יש סיכוי שמשהו ישתנה.

Glenn Edward Schembechler 4 באוקטובר 2007

רונן היקר: כמובן שיש צדק בדברייך אם כי תמיד (לחלחלת הקהל) האנטי-מימסדיות של יונייטד נתפסה אצלי כדומה לזאת של הקבוצה מבירת ישראל. הרי לך אנטי ממסדיות משוועת יחד עם החוליגניות שהדור שלי (ושלך?) הכיר בשנות ה70 מצד הצבאות האדומים והצהובים. עדיין "חוליגן" הוא אחד מהסרטים האהובים עליי. כרגיל פורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה.

יותם מ 4 באוקטובר 2007

רונן-פוסט בהחלט מרתק!!!תודה

לון,

דיוויד קירק, קפטן האול בלאקס ב87, הוא היום יו"ר תאגיד המדיה השני בגודלו באוסטרליה וניו זילנד והיה יועץ לשעבר עבור ראש ממשלת ניו זילנד. ג'ון אילס, קפטן הנבחרת האוסטרלית לשעבר, הוא איש עסקים מצליח. כך גם עוד שחקן אוסטרלי גדול: טים הורן.
בצרפת יש כמובן את מאמן הנבחרת הלאומית, ברנאר לפורט, בעברו שחקן לא רע, שבתום הגביע העולמי יתמנה לשר הספורט (לפורט נודע גם בזכות עסקיו הרבים והמצליחים. לפעעמים זהו גם מקור להשמצות שמא עסקיו פוגעים בתפקודו כמאמן הנבחרת). אוכל לתת לך שמות של שחקנים צרפתים נוספים, מוכרים פחות שעברו בהצלחה לעולם העסקים.

מה שכן, היום הענף מקצועני יותר, סכומי הכסף גדולים יותר ושחקנים רבים, עפ פרישתם-כמו בכדורגל-יכולים לבחור בדרך הקלה ולהישאר בסיבה במוכרת: בין עם כמאמנים, פרשני טלוויזיה או יועצים. שוב, כמו בכדורגל. הדוגמאות שנתתי הם של שחקנים וותיקים יותר, כאלה שגדלו והתחנכו כשהענף היה חובבני.

נימו,

בסוף הטורניר, רבים מחבריך לכדור הדרומי יעברו לליגות העשירות באנגליה וצרפת. כנראה שהכסף הגדול עדיף על להיות "שכיר" של ההתאחדות הלאומית. גם אם זה אומר שאי אפשר לשחק במדי הנבחרת.

יותם מ 4 באוקטובר 2007

אגב לון,

בזמנו החלפנו כמה שורות לגבי סרטו של אנטון קורבין, קונטרול.

ראיתי את הסרט-מחווה מצויינת לג'וי דיוויז'ן וקרטיס
אני מבין שגם הסרט התיעודי על סטראמר מגיע ארצה.

רונן,

הורדתי לעצמי נקודה מהחידון של מחר :)

נימו 5 באוקטובר 2007

יותם, אתה כמובן צודק, עד שלא ישנו פה את החוקים או לפחות יתנו לחבר'ה קצת מכמות הכסף המטורפת שהמותג של ALL BLACKS מכניס (פוסט בקרוב…) – הם כולם יעשו כמו לוק אנדרוס (הב"ב שלי) ויסעו לחפש כסף במקום אחר. למזלנו – רוגבי הוא ספורט שמשחקים עד גיל מאוחר יחסית, והם יחזרו..

Glenn Edward Schembechler 5 באוקטובר 2007

אגב, סיפור מעט מוזר מאן-ארבור. התברר שראסל קראו נהייה חבר של לוייד קאר, אחרי שהתרשם מההבנה של האחרון בנוגע להגיגי "איש סינדרלה".הוא הביא את קאר לקב' הרוגבי שלו באוסטרליה וקאר, שהודה שאין לו מושג ברוגבי הפך עם שיחות המוטיבציה, את העונה שלהם מבינונית מינוס להצלחה . קראו היה פה לפני כמה שבועות למשחק נגד ND להחזיר מוטיבציה לחבורה העגומה שלנו.
פספסתי את העניין שלכם עם איין קרטיס אבל אני מניח שכלם כאן יודעים איזה קבוצה האיש אהד (נראה לכם שהייתה לו דרך אחרת?). למעשה הרכש היחידי שבאמת הייתי עושה מהיונייטד זה איאן בראון מהסטון רוזס. מוריסיי כתב שיר על המטוס אבל אני לא יודע מה המחויבות שלו.

yoni 5 באוקטובר 2007

מישהו זוכר שפיטורי מוריניו עוד נקראו החלטה משותפת?!

רונן דורפן 5 באוקטובר 2007

מר שמבלכר. ראשית בילדותי אכן אהדתי את הקבוצה מבירת ישראל. הבעיה שלה היא שהיא הפסיקה לייצג את האנטי ממסדיות ומייצגת את הממסדיות הפוליטית לחלוטין. בעקבות ההשמצה שלך אני קובע שני עונשים:
1. הפחתת נקודה בחידון.
2. תפילה המונית בכותל המערבי לניצחון 41-7 של אוהיו סטייט עליכם במשחק הקרוב.

נימו – ברוך בואך. אחת הדוגמאות שהכי המחישו לי את היחס לראגבי היה בבית קברות סמוך לרוטרואה ב-1991 כשעל הקבר היה כתוב משהו כמו "סב, בעל ואב אוהב. פעמיים אול-בלאק".

יוני – נראה מה תהיה ההחלטה של אופ"א. אין שום ספק שצריך לתבוע את האוהד הזה על כל עונש שסלטיק תקבל. אבל ההתנהגות של דידה בוודאי תקל על סלטיק.

לון 5 באוקטובר 2007

יותם תודה על הדוגמאות.
רק זו של קירק רלוונטית בעיני. להיות איש עסקים מצליח לא מחייב יכולת ארגון, אלא ידע לעשות כסף. בקהאם למשל הוא איש עסקים מצליח, אבל אני מניח שאין אחד שיטען שזה נובע מיכולת ארגונית.
מאמנים זה סיפור אחר לגמרי ורשמתי זאת. (ודרך אגב, להיות שר ספורט לא מוכיח יכולת ארגון, אלא קשרים פוליטיים. פלה היה שר ספורט והוא איש עסקים שפשט את הרגל לפחות פעם אחת מפני שאת הצד הארגוני של עסקיו תמיד נתן לאנשים אחרים ומפוקפקים).

אבל הנקודה החשובה בעיני היא זו שרונן כתב. כלומר, עניין ההשכלה והידע שרכשו מחוץ למשחק.
האם אתה יודע מה ההשכלה של קירק ושחקנים אחרים שהשתלבו בארגונים ?

דרך אגב, האם ראית את "קונטרול" בארץ ?

רונן, תשובות קצרות ותמציתיות יתקבלו בשמחה.

יותם מ 5 באוקטובר 2007

לון,

קירק פרש מהמשחק בשיא הקריירה-גיל 26 כדי לעבור לאוקספורד.

אילס, במקביל לעיסוקו ברודבי, למד בהצלחה פסיכולוגיה.
שוב-זו תופעה שלדעתי נעלמת מהרוגבי של היום. הדור של עד אמצע-סוף שנות ה-90 למד במקביל ולצד המשחק.

אץ קונטרול ראיתי בצרפת.

בו,
בסרט נשאל קרטיס מה הצבע האהוב עליו. תשובתו:
man city blue
הבחורה ששואלת לא ממש מבינה אך לקרטיס מרוח חיוך על הפנים. חיוך על פניו של קרטיס היה מצרך נדיר (שכחתי שמדובר בסרט….).

בו, איך אתה מסביר שהם שהרוזס לקחו אוהד יונייטד שרוף כמו מני?

Glenn Edward Schembechler 5 באוקטובר 2007

מקבל בהכנעה את עונשיי אם כי הייתי שומר את התפילה למקרים ממש קשים כמו מישיגן-סטייט ולא כשההפסד שלנו צפוי.
אגב האנלוגיה לביתר לא נוחה לי, שכן זה מחייב אותי למצוא קווי דמיון בין הסיטי לקבוצה שאני ממש לא סובל בארץ:
1. כי אם יש בית"ר אז מישהו צריך להיות הפועל.
2. תחושת העליונות המוסרית המטופשת, שכמובן כמו כל תחושה שכזאת (לא שכחתי את אוסמנוב ) היא השחתת זמן.
3. סעיף 2 מביא לרוע שממנו האוהד הממוצע אך הצבוע (גם אני) מתעלם כמו השירים על המטוס או השואה או הבובה של אוברוב.
4. האחים גאלאגר בתפקיד אריק איינשטיין או בקיצור מיטב אמני האזור (אלא אם אתה קם בבוקר עם סימפלי-רד או דידי הררי).
יותם: כמו שאמרתי- קרטיס היה כחול בנשמתו (הייתי משלם מליון לקבל ביצוע שלו ל BLUE NOON) . גם ה FALL למיטב ידיעתי חובבי הצבע. האם הסרט טוב? יצא ב DVD או רק בקולנוע?
אני אוהב את הרוזס מאד למרות הסטייה האידיאולוגית. אין לי הסבר ברור לסטיות.

יותם מ 5 באוקטובר 2007

הדיבורים על איחוד מתרבים מיום ליום. עוד פוש קטן וג'ון סקוייר ואיאן בראון משלימים. מני כבר מזמן בעניין. יאללה רוזס.

הסרט שווה צפייה. כרגע הוא מציג רק על המסך הגדול ואמור לצאת גם בארה"ב-איני יודע באיזה תפוצה ובאילו ערים.

Comments closed