עזי דן – מהמשתתפים המכובדים והאהובים בדיונים שלנו (ובין היתר מחבר חידון עזי דן הראשון וחידון עזי דן השני) – מפרסם היום בהארץ ראיון קצר עם היילה גברהסילאסי.
לגבי גברהסילאסי, לא אוסיף יותר מדי שבחים. לפני עשר שנים זכיתי לראיין את זאטופק במסגרת איזשהו סרט עבור פנסוניק שהייתה ספונסר של התנועה האולימפית. וביקשתי מזאטופק להשוות בין פאבו נורמי לבין עצמו לבין רון קלארק ולאסה וירן. ואחרי שהרחיב לגבי חוסר המזל ההיסטורי של קלארק (שהתמוטט באוויר הדליל של מקסיקו בגלל חוסר ידע רפואי) הוא ביקש לציין שרץ העשרת אלפיים מטר הטוב אי פעם הוא היילה גברה סילאסי. וזה היה כשלגברהסילאי הייתה רק אליפות אולימפית אחת ולפני שניצח בסידני. ולפני ששבר השנה את שיא העולם במרתון – הענף בו הוא מתרכז כיום.
מטבע הדברים כשמראיינים ספורטאי כל כך מבוקש, הראיון קצר אבל השאלות שנבחרו הן המעניינות והחשובות ביותר – והוא נוגע בכמה עניינים שעלו כמה פעמים בדיונים פה: גנטיקה וסביבה וגם אולימפיאדה בסין.
לגבי גנטיקה (דנו בזה בעקבות פוסטים על האי של רונאלדו, עוני בספורט הישראלי, טניס ברוסיה ומותו של הכדורגל ההונגרי) גברהסילאסי קובע שהיא לא הסיבה העיקרית להצלחת הרצים ממזרח אפריקה. הוא מציין שהחיים בגובה, בחברה לא ממונעת והמזון הפשוט יוצרים רצים מעולים. הוא למשל לא מאמין שילדיו שגדלו בעושר כלכלי יהיו רצים בינלאומיים.
אחזור פה על שני דברים שציינתי בעבר: ראשית, בהקשר לדברי גברה סילאסי, תקופות הזוהר של הריצה הארוכה באירופה היו כתוצאה ממשברים כלכליים קשים. פינלנד של אחרי הכבוש הרוסי שהוציאה את רוב הרצים הדגולים בין המלחמות. ובדומה זאטופק וולאדימיר קוטס אחרי מלחמת העולם השניה.
שנית, העיסוק בגנטיקה ותנאים סביבתיים מהול בחוסר כבוד להישגים אנושיים. הסיבה שסביבת הולדתו של גברהסילאסי, מחוז ארסי באתיופיה, ושהריפט ואלי בקנייה הוציאו את רוב האלופים היא בגלל מסורת ואהבה לריצה במקומות הללו. בדיוק כמו כדורגל בברזיל או כדורסל בקרוליינה. התנאים הסביבתיים קיימים – אבל הם קיימים בעוד מאות מקומות שלא מצמיחים אלופים אולימפיים.
לגבי סין (דנו בזה בפוסט הבא). כשגברהסילאסי מדבר על זכויות אדם וחרם פוליטי צריך להקשיב לו. הרבה ספורטאים מגייסים את הספונסרים שלהם להביא כמה לירות למטרות חשובות. אבל היילה גברהסילאסי חיבק במופגן רץ מאריתראה בסיום ריצת מוקדמות בסידני בכדי למחות על מלחמת אתיופיה-אריתראה שגרמה למותם של עשרות אלפי בני אדם. גברהסילאסי עשה זאת במדינה דיקטטורית שזה סיכון לא קטן. גברהסילאסי מתנגד לחרם אולימפי משום שלדעתו נושא סין צריך תמיד להיות על סדר היום ולא נכון להחרים דווקא ארוע שגורם להתקרבות בין עמים.
ושוב אחזור על עמדתי בעניין הזה. האולימפיאדה בסין היא הזדמנות להעלות את כל ענייני סין על סדר היום. ולא להתנגח בשחיינים או סייפים שמתכוננים שנים למשחקים בלי קשר למקום שבו ייערכו.
21 Comments
לדעתי סדרת הפוסטים בנושאים האלו השאירו עלי את החותם שבניגוד לכל הדיונים הקונבציונלים על ספורט שאנו מכירים יש משהו בבלוג הזה מעבר.
יש לי שאלה. האם בריצה למרחקים ארוכים יש משקל נמוך יותר לכשרון (או בשמו הרומנטי פחות – גנטיקה) על פני הרוח אנושית בגלל אופי הספורט הזה?
לגע"ס לדעתי את עושה הקבלה לא מדוייקת בין כשרון לגנטיקה.
כשרון צריך להפריד לשלוש:
1. נתונים פיזיים טובים. לאלו יש קשר לגנטיקה.
2. יצירתיות. לזה אין קשר לגנטיקה – אבל בהחלט ניתן לראות עמים טובים יותר בענפי ספורט מסויימים בגלל יצירתיות ודמיון. זה לרוב נובע מתחרותיות (הרבה משתתפים) ולעתים ממאפיינים לאומיים אחרים (למשל עם בו מרבים לרקוד יצטיין אולי בזריזות רגליים)
3. היכולת ללמוד במהירות באמצעות אימונים.
ברור שאין בריצה יצירתיות כמו בכדורגל. אבל לגבי הטכניקה, גם אם היא יותר מעודנת יש משמעות גדולה. לרצים הקנייתים למשל, יש כנראה צעד ריצה יעיל מעט יותר מבחינה מוטורית. אפשר לראות אצלם סגנון מובהק – שנראה לעתים כמו צעדי איילה. אבל זהו בהחלט "כשרון".
ב"כשרון" התכוונתי למשהו הזה שאו שיש לך או שאין והוא לא תלוי במשתנים סביבתיים (כמו מלחמות, עוני וכיוצא באלה).
ומכיוון שריצה דורשת פחות יצירתיות ופחות קורדינציה, תהיתי האם לנתונים הסביבתיים, ובכללם כוח רצון, יש משקל גדול יותר.
אני דווקא חושב שלגנטיקה יש מרכיב יותר משמעותי פה. בריצות קצרות ובינוניות אפשר לשפר הרבה את הטכניקה. למשל, זינוק מהיר יותר או הגעה למהירות מקסימלית במהירות רבה יותר. כל שינוי נלמד הרבה יותר קריטי. עניינים כמו סיבולת הם לדעתי גנטיים בחלקם, למרות שהוא מסביר בראיון איך לתנאי הסביבה יש חשיבות קריטית. בהקשר הזה מעניין שמבחינה ביולוגית לנשים יש יתרון ככל שהריצה ארוכה יותר. בריצות לאולטרה מרתונים 100 ק"מ פלוס, נשים מתחרות כשוות עם הגברים.
אגב, אהבתי את זה שהוא התייחס לסטאין. מעניין לאלו תוצאות הוא יגיע בעוד עשר שנים.
גיל, אתה אומר שלא הייתי צריכה לזנוח את קריירת האצנית למרחקים ארוכים שלי?
הראיון היה ארוך יותר, אם כי בסד המקום של העיתון קצת קוצר, אבל זה באמת שולי. תודה על המחמאות על בחירת השאלות. אני חייב להגיד שיצא לי לראות פנים אל פנים את גדולי הכדורגלנים בכל הזמנים בעבר ובהווה ולהיות בלא מעט אירועים גדולים – ועם הזמן ההתרגשות הילדותית של, נגיד, לראות את פלה, קצת מתעמעמת – אבל מאז שדיברתי לראשונה בטלפון עם אריק איינשטיין לא התרגשתי כך מלדבר עם מישהו. האיש אמיתי לגמרי, נחמד, אצילי אפילו ואפשר לשמוע את זה ולחוש בכך.
הנחרצות שלו לגבי האספקטים של הסביבה (פחות גנטיקה ויותר גובה-מזון-מזד אוויר-אורח חיים וכו') על גידולו שלו כרץ עצום ושל אחרים היתה מוחלטת. לטעמי לפחות בעניין הזה (כמובן שבכדורגל וענפי ספורט אחרים העניין יותר מורכב) זו סוג של הוכחה ניצחת. אהבתי מאוד את התשובות שלו על ילדיו ועל סוגיית הפוליטיקה והספורט.
אגב, הראיון הסתיים בזה שאיחלתי לו בשמי ובשם אוהדיו הרבים בארץ לזכות בזהב אולימפי במרתון, והוא מסר את ברכתו לאותם אנשים – ואלו גם אתם – ולכל הישראלים.
גברת, אף פעם לא מאוחר. אם יש לך את זה בגנים ועל פי ההיסטוריה האחרונה של רצים שרק משתבחים עם השנים, את צריכה לרוץ על זה. הבלוג יהיה מאחורייך.
בשבועות האחרונים אני בעיקר צועדת למרחקים ארוכים (בין חמישים דקות לשעה, 3-5 פעמים בשבוע).
ואם הבלוג יהיה מאחוריי אולי ארוץ יותר מהר :-)
הבלוג בוודאי לא יהיה לפניך. הבלוג מחזיק בסטנדרטים אתיים גבוהים – וככזה שמנתח ספורט נזהר בקלה כחמורה מעיסוק בספורט
היילה גברסילאסי – הרבה יותר מספורטאי דגול. הוא גם "בן אדם". הראיון ב"הארץ" היה אומנם מעניין אבל הדיון בבלוג הזה, ובפוסטים השונים בנושאים שהועלו כאן, שווה קריאה פני עצמו
מה שמעניין בהקשר הזה שבניגוד לספורטאים עניים אחרים שעלו לגדולה, הוא לא רואה את הילדות שלו באור שלילי במיוחד. יש משהו בחיים פשוטים בלי הסיבוכיות של כל הטכנולוגיות בעולם שלנו שאנשים רבים נמשכים אליה. מצד שני, יכול להיות שחיים במחסור שנצרבים בך מהילדות, מחשלים אותך לריצות ארוכות יותר מעצם הריצה היחפה 10 ק"מ לבית ספר ובחזרה.
גיל – אני בכלל לא בטוח שהמילה "מחסור" נכונה. אני חושב שזו יותר המילה "דלות". בוודאי שלמשפחתו היה מעט מאד כסף – אבל אם לא סבלו רעב (ואני משוכנע שלא) אז אין פה שום מחסור. זו פשוט סביבה אחרת. קשה לאמר על טלוויזיה, מחשב, סוני פלייסטיישן או מכונית שהם "חסרים" בסביבה כזו. הם פשוט לא בעולם המושגים.
נכון, זה מה שהתכוונתי אליו.
אגב, שווה להזכיר גם איזו רצה למרתון שזכתה השבוע במרתון ניו יורק וגם מנפצת שיאים וסטיגמות בדרכה שלה. יהיה נחמד אם היא תזכה במרתון במשחקים האולימפיים.
כמו בכל דבר בחיים, גם בריצות ארוכות יש השפעה גם לתורשה וגם לסביבה. אני הפסקתי לרוץ מרתון כאשר קבלתי תוצאות ביופסיה מהן התברר כי יש לי שני שליש סיבים לבנים בשריר שאצל רצי מרתון יש בהם הרבה יותר סיבים אדומים. הרופא שבדק אותי אמר שלא נתקל באחד פחות מתאים ממני למרתון. אם הייתי ממשיך להתאמן הייתי אולי מוריד עוד כמה דקות מזמני אבל בטח שלא שעה, שזה הההפרש ביני לבכירי המרתוניסטים. לילדיו של גברהסילאסי יש גנים טובים אבל סביבה גרועה להתפתח כרצים. זה לא מוכיח כי גנים לא חשובים. זה מוכיח רק שהם לא מספיקים. במשך עשרות אלפי שנים של חיים ברמות הגבוהות של אפריקה התפתחו אנשים עם גנים טובים לריצה באמצעות סלקציה טבעית. מי שלא היה מספיק טוב להיות רועה ואולי קודם צייד בתנאים האלה, סיכוייו להעביר את הגנים לדורות הבאים היו פחותים.
רונן, לגבי מה שכתבת: " העיסוק בגנטיקה ותנאים סביבתיים מהול בחוסר כבוד להישגים אנושיים", התשובה של גברהסילאסי שונה לגמרי:
"הכישרון הטבעי חשוב, כמובן, אבל הדבר החשוב ביותר הוא המקום שבו גדלת.
האזור שבו גדלתי (ארסי, חבל אורומיה – ע"ד) הוא מושלם לגידול רצים. הגובה הנכון מעל פני הים, כ-2,500 מטר, המזון שאכלנו, מזג האוויר – זו נקודת התחלה מושלמת. ברור שלא לכולם אותו כישרון, אבל אף מאמן לא יכול להעניק את היתרון של תנאי הסביבה הללו. התחלתי לרוץ בגיל 6-5, התחלתי להתחרות בגיל 15. זה בהחלט לא מקרי שמהאזור הזה יצאו קנינסה בקילה…. דרארטו טולו… וטירונש דיבאבה.."
כלומר, הוא בעצמו חושב שהאיזור חשוב מהכישרון הטבעי.
בנוסף כשהוא מסביר שהילדים שלו לא יגיעו להישגים שלו, הוא מסביר זאת באופן שבו הם גדלים (עסוקים במחשב ובדי.וי.די. ונוסעים לביה"ס). כלומר חוסר הקידמה והצורך לרוץ עשרה ק"מ לביה"ס, בנוסף למזון שאוכלים ומזג האוויר הם גורמים מכריעים לדברי גברהסילאסי להישגי הריצה. הוא לא הזכיר מסורת ואהבה לריצה (וברור שהם קיימים, אבל מסתבר שהוא לא חושב שהם חשובים מספיק כדי לומר אותם).
יורם –
הבדלים גנטים בוודאי יש אבל אומר רק שני דברים.
ישנם הרבה מאד מסורות מרתון מצליחות של רצים לבנים גם בתקופתנו (אינני מחשיב את פינלנד כי זה היה לפני כניסת מדינות אפריקה למעגל). ספרד, דרום אפריקה הלבנה, איטליה. חשוב לציין כי לפחות בדרום אפריקה וספרד זה כן קשור לחיים בגובה. גם יפן וקוריאה מצטיינות במרתון וגיל ציין נכון את הישגה של פאולה רטקליף שהיא לבטח אחד מהמרתוניסטיות הטובות של העשור האחרון.
שנית, באתיופיה כנראה אין רופא שיגיד לצעיר להפסיק לרוץ…
לון – בוודאי שלא התכוונתי לגברהסילאסי. התכוונתי לאנשים שאומרים "האפריקאים הללו נולדים לריצה". הם נולדים לריצה בדיוק כמו שרונאלדיניו או קאקה נולדו לכדורגל. תנאי פתיחה גופניים סבירים – אבל בעיקר מסורת ותרבות שיודעים ליצור כדורגלנים ברמתם.
הוא אולי לא הזכיר מסורת – אבל גם בקניה וגם באתיופיה יש הרבה מאד אזורים עניים אחרים בתנאי גובה שאינם מפיקים רצים כאלו. אינני מכיר את אתיופיה אבל בקניה זה ברור לחלוטין. זה לא "אזור" או "שבט" זה בית ספר מסויים – "ריפט ואלי אקדמי" שם הרצים גדלים. אין שום הבדל בין הבית ספר הזה לבין אייאקס או ספורטינג ליסבון. הם יודעים לגדל אלופים בזכות ידע שצברו (מסורת).
אני לא נגד גנטיקה ויש לה השפעה. כל מה שהתכוונתי אליו כשאמרתי "חוסר כבוד" הוא שלא תמצא חוקרים שבאים להולנד או פורטוגל ועושים בדיקות גנטיות לברר למה הכדורגלנים שלהם יותר טובים. כל אדם שפוי ייתן את מירב הקרדיט לגורמים החשובים יותר: ראשית, התחרותית (מספר הילדים שרוצים לשחק ברמה גבוהה), שנית, הידע של המאמנים. ובריצה זה לא שונה. העובדה שהחיים באירופה לא מתאימים לגדול רצים לא רלוונטית פה. האתיופים והקנייתים מנצחים הרבה מאד עמים שתנאי הסביבה בהם כן מתאימים לגדול רצים.
ודבר אחרון. באתיופיה כנראה המומחיות קצת יותר גדולה. אתיופיה מוציאה הרבה פחות רצים מקניה. ההבדלים הם עצומים. ציינתי פה בפוסט קודם השנה ש-500 קנייתים ירדו השנה מזמן של 2:20 במרתון. זה הרבה יותר משאר העולם ביחד. אבל המעטים שאתיופיה מגדלת בשני העשורים האחרונים – טולו, ביקילה וגברהסילאסי טובים מהקנייתים. סימן ברור למומחיות.
אני חושב שדווקא ההישגים האחרונים במרתון גם אצל גברים וגם אצל נשים, מראים שאנחנו רחוקים מהבנה של התהליכים שלה ורחוקים מקצה גבול היכולת שם. פעם הריצה הזו נחשבה לשיא הסיבולת האנושית, ואילו היום יש הרבה מאוד אנשים "רגילים" שרצים מרתונים להנאתם. השיפורים באימון ובהכנה למרתון הפכו אותו למשהו יותר ארצי. אולי בקצב הזה יכניסו בסופו של דבר איזה אולטרה מרתון לתוכנית האולימפית כי המרתון לא יהיה קשה מספיק.
זטופק, בגלל אופיו, תמיד שיבח אחרים.
אבל הרץ הגדול ביותר למרחקים ארוכים בהסטריה היה הוא עצמו,אמיל זטופק, עם תארים אולימפיים לאורך (1948 ו-1952) ולרוחב (1952: שלושה כולל מרתון ראשון בחיים), ראשון שרץ 20 ק"מ בפחות משעה, כאשר קודם אליו איש לא עבר יותר מ-19,339 מטרים) ו-48 נצחונות רצופים ב-10,000 מטרים בלי להימנע מתחרויות .
אורי – ולטעמי גם גדול האתלטים (בהקשר אתלטיקה הקלה). ואישיותו הנפלאה בהחלט מוסיפה לכך.