הבלוג קצת אובד עצות

אני אמור לכתוב קטע בשבוע הקרוב לקראת יום העצמאות הששים למדינת ישראל.
מה שמזכיר לי את יום העצמאות החמישים של מדינת ישראל שהיה פשוט התרוממות רוח. באותו יום נסעתי באוטובוס מפן סטיישן למדולנדס ומייקל ג'ורדן קלע 12 מ-13 במחצית הראשונה של משחק פלייאוף נגד ניו ג'רסי, כשההחטאה היחידה שלו היא זריקה מחצי מגרש לסיים את הרבע הראשון. לדעתי הוא סיים את המשחק עם 39 נקודות וטריפל דאבל. בהמשך אותו ערב דיברתי בטלפון עם הארץ ומה שהיה להם לספר לי בעניינים הספורטיביים של ארץ האם היה משחק השרוכים של בית שאן.
בכל אופן בדיון שיהיה פה הייתי מאד שמח לשמוע את דעתכם לגבי השאלה מהו הרגע הספורטיבי הגדול ביותר לדעתכם של ספורטאי ישראלי. או מי הספורטאי שהכי מייצג עבורכם את הישראליות. או סתם מי הספורטאי הישראלי הגדול ביותר.
אני מאד מתקשה להחליט. ואני מצטער לומר הסיבה שאני מתקשה להחליט היא שהספורט הישראלי הוא לא טוב. הרבה מהאירועים המרגשים היו סביב קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. אבל כדורסל אירופאי בקושי זכאי לכינוי ספורט בינלאומי. הנוכחות של ישראל במשחקים האולימפיים היא כמעט אפסית. גל פרידמן היה מדליסט בשתי אולימפיאדות שונות. זה אולי מחייב מחשבה מסויימת. אבל שוב – בענף ספורט שולי. אלכס אברבוך, עם שתי אליפויות אירופה באתלטיקה, נראה לי בחירה טובה יותר.
בענפים שהם פחות שוליים, ישראל כמעט לא עשתה כלום. ההעפלה של ישראל למונדיאל במקסיקו גם היא, אובייקטיבית, חסרת משמעות ספורטיבית. שיחקו רק משחק חוץ אחד בכל המסע הזה – ומול נבחרות שהיו חובבניות. היו כדורגלנים ישראלים, ועכשיו גם מאמן, שהשתייכו לקבוצות כדורגל חזקות. אבל המרכזיות שלהם לא גדולה ולא עקבית מספיק ויהיה מאכזב מאד לחשוב שמשהו מאלו הוא ההישג הספורטיבי הגדול שלנו.טניס קיבל הרבה כותרות. אבל שום ישראלי לא הגיע מעולם לחצי גמר טורניר גרנד סלאם ליחידים. וזה לא הרבה בכמעט שלושה עשורים מאז שלמה גליקשטיין – שפירושם 120 טורנירים כאלו.
נעזוב רגע סיבות וגורמים והערות ציניות. בהמשך השבוע אני מתכוון לכתוב פוסט על הסיבות והגורמים ובוודאי הדיון אחר כך יהיה מעניין. אבל כרגע גם את העניינים מגנטיקה ועד תקציבי בטחון אפשר להניח בצד.

האם למישהו יש רעיונות?

קטסטרופה (ההפסד בצ'לסי)
שיפוצים...

76 Comments

אנונימוס 28 באפריל 2008

אני משער שחוסר האובייקטיביות שלי זועק מבין השורות, אבל הייתי אומר בארי לייבוביץ. מעבר לעובדת היותו שחקן ענק. היותו שחקן ענק בענף זניח שלנו נדמה שכל העולם מסתכל על הישגינו בו. הדרך בה הגיע לארץ, הצורה המפוקפקת בה הוחתם בהפועל, הדרך העוד יותר מפוקפקת בה הערימה מכבי קשיים על המשך משחקיו, התרומה לנבחרת למרות הכל, ההישגים המקצועיים, הטונים הצורמים בהם עזב את המדינה. וכמובן גורלו של המועדון המפואר בו שיחק מה שמוביל להיותו נשכח כמעט לחלוטין מלבד ע"י יודעי דבר מועטים.

סיפורו על כל עליותיו ומורדותיו מגלם לדעתי בצורה די מדוייקת את הספורט הישראלי.

איציק מעבר לים 28 באפריל 2008

אני מציע את ברוך חגי. בחירה סמלית, ללא ספק.

עופר פרוסנר 28 באפריל 2008

הרגע הספורטיבי הגדול ביותר של ספורטאי ישראלי שאלת?

ממממ שאלה טובה. מבחינת הקלישאה, אני חושב שהמדליה של גל פרידמן היא כנראה הרגע הספורטיבי הכי גדול.

אני חושב שהרגע הכי מייצג של הספורט הישראלי, לצערי, זו ההרחקה של חיים רביבו ב5-0 מול דנמרק ברמת גן. אני לא חושב שאני צריך להוסיף.

אגב, קטנה אוף טופיק. הייתי היום בהיכל הספורט ברוממה, יחד עם עוד 2000 צופים במשחק המכריע בסדרת רבע גמר הפלייאוף של מכבי חיפה מול אליצור יבנה. חוץ מזה שאני צרוד עכשיו, וחוץ מזה שניצחנו, אני רוצה להגיד משהו לכל מי שקורא כאן את הבלוג. פעם הייתה קבוצה גדולה שקראו לה מכבי חיפה, שהביאה כמויות יפות של צופים למשחקים. ואז הקבוצה הזו ירדה שתי ליגות, ותוך שנתיים חזרה לליגה העליונה. והיו יחסית הרבה צופים, ואפילו שיחקנו בגביע קוראץ' (לכותב שורות אלה היה אף מנוי). הייתי בהרבה משחקים במה שנקרא אז לאומית ב', ואותה עונת עלייה הייתה אחת החוויות המרגשות שחוויתי. 3000+ צופים מילאו את ההיכל, שני דרבים חיפאים (למי שזוכר מה זה דרבי בכדורסל) שהרגישו כמו שמשחקים צריכים להרגיש ועוד הרבה חוויות. ואז הלכו ואיחדו את הקבוצות של העיר שלי. הקבוצה שלי שיחקה בכחול וקראו לה מ.כ. חיפה. והיא הפסיקה לעניין אותי, ואני הפסקתי לקרוא לה הקבוצה שלי. השם/הצבעים פשוט לא היו שם. והנה, קמה קבוצה קטנה, קבוצת בת ולקחה מחדש את השם של הקבוצה שלי. ונולדה לי קבוצה, ואני נוסע מת"א לחיפה לראות משחקים ואפילו משחקי חוץ כשאני יכול. רק חבל לי על כל הילדים שהיו היום שלא יזכו לחוות דרבי נגד הפועל חיפה, כי הם משחקים היום ברמת השרון או בנשר או באיזה מקום לא קשור לחלוטין. זהו, אין לי משהו קונקרטי להגיד, סתם רציתי להוציא החוצה את ההתרגשות האמיתית שחשתי היום.

גיא 28 באפריל 2008

תגובת הבטן שלי אומרת אסתר רוט שחמורוב – כנראה הרצה הטובה בעולם למרחקים קצרים באותם שנים מבין אלו שלא היו מסוממות.
היחידה שהגיעה לצמרת העולמית בספורט מרכזי (אידיבידואלי או קבוצתי) וברמה הלאומית – חלק משיאיה עדיין עומדים בשיממונם ולא נראית באופק מישהיא שתשבור אותם.
אבל רונן, דווקא בא לי רעיון מעניין – מה עם רשימת ה"כמעט" הגדולים ביותר ? אותם ארועים מפוספסים שאם רק היינו מצליחים בהם, לספורט שלנו היה היום הרבה יותר על מה לדבר ?

Danny 28 באפריל 2008

Guy: i am with you, great choice

Danny 28 באפריל 2008

Ronen: great subject but my mind is already at the bar, watching the game , looking forward to a great performance with the right outcome, if you know what I mean

גיל 29 באפריל 2008

מה, לא ברור? הרגע הספורטיבי הגדול ביותר זה גלעד בלום מנצח ביום כיפור את לאסק.

האמת היא שזה מאוד מאוד סובייקטיבי. טל ברודי לדעתי יכול להיות מועמד טוב. הסיפור שלו מראה את הקשר ההדוק בין יהדות לישראליות, וגם העלייה שלו היא מהות הישראליות. הוא גם הביא במו ידיו לשינוי באחד משני ענפי הספורט המרכזיים בארץ, מחובבנות למקצוענות והכדורסל השתנה מאוד בעקבותיו.

יעל ארד היא גם מועמדת טובה כי היא מסמלת את המקצוענות וההישגיות. ממנה והלאה כבר אי אפשר לדבר על העיקר ההשתתפות, והיא הוכיחה שאפשר להיות ספורטאי ישראלי הישגי.

גם שאול לדני צריך להיכנס בתור מנצח לאיזו קטגוריה כי מה שהוא עשה פשוט לא הגיוני, אבל יורם אהרוני בטח יוכל להרחיב על זה יותר.

דותן 29 באפריל 2008

רונן – אתה כותב מי הספורטאי שהכי מייצג עבורכם את הישראליות. או סתם מי הספורטאי הישראלי הגדול ביותר. זה שני דברים שונים לגמרי – בעיני הכי ישראלי שיש זה אריק זאבי, הכי טוב, פה אני ממש מתקשה, בכדורגל אין כלום, בכדורסל אין מישהו ממש משמעותי ברמה עולמית, והמבחן שלך לגבי גודל הענף (שאני חושב שהוא לא הגון) משאיר אותי עם אלכס אברבוך, אסתר רוט או מנסדורף – באין ברירה אני אבחר באברבוך ולו רק בגלל העקביות לאורך 12-14 שנה.

לגבי הרגע – לצערי גשר המכביה – זה הכי מאפיין שיש.

ilam 29 באפריל 2008

אתה לא תאהב את זה אבל – האליפות שרוני רוזנטל הביא לליברפול.

עד היום האליפות הזו רשומה על שמו, האליפות האחרונה של אימפריית ליברפול הגדולה.
גם אם הקבוצה תצליח לחזור ולזכות באליפות בעתיד, זו כבר לא תהיה אימפריית ליברפול ההיא. האימפריה ההיא הגיעה לסוף דרכה כשהיא היתה צריכה חלוץ-שאינו-סקורר ישראלי שיביא לה אליפות.

מבחינה ספורטיבית: אליפות הליגה האנגלית בכדורגל היא ההישג הספורטיבי הכי נשגב בעולם.

לון 29 באפריל 2008

רונן, לא הגדרת קני מידה. גם בתיאור שלך לא הצלחתי להבין מהם הקריטריונים הדרושים בעיניך.
ודאי שלמגיבים בבלוג יש קריטריונים אחרים.

בעיניי, הקריטריון המרכזי הוא הדרך בה תושבי המדינה הזו מסתכלים על הספורט שלהם.
לכן לדעתי להתייחסות האישית שלך לכדורסל, ולתפיסה שלך אותו כענף זניח, אין מקום. (בהזדמנות אחרת אתווכח על עצם הקביעה, אבל כרגע זה לא רלוונטי).
כפי שראגבי מעניין מעט מאוד מדינות בעולם ועדיין באנגליה ועוד כמה מדינות, יש לו מעמד גבוה.
אי אפשר לבוא אל האנגלים ולומר להם: "רגע, אבל בכל אירופה מלבד בצרפת, ובכל אמריקה ואסיה אף אחד לא יודע מי היה השחקן המצטיין בגביע העולמי האחרון" (רובם לא ידעו שבכלל היה טורניר כזה). אותם זה ממש לא מעניין.

כך, במדינת ישראל יש רק שני ענפים מרכזיים באמת: כדורגל וכדורסל.

אבל זה לא היה כך תמיד. הכדורסל הפך להיות כל כך פופולרי בגלל הישגי מכבי תל אביב.

יש מרחק רב ביני לבין מכבי תל אביב. רב מאוד. מבחינה אידיאולוגית, אתית, התנהגותית ועוד.
אבל אני לא יכול להתעלם מהמהפכה שהיא עשתה בספורט הישראלי.
להזכירך, היו שנים שמשחקי מכבי תל אביב בימי חמישי דחו אירועים משפחתיים.
יש רייטינג היסטרי כשהיא מגיעה לגמר הפיינל פור.

ומי שהתחיל את כל זה ומהווה מודל ומופת של מצויינות ושל ציונות, הוא טל ברודי.
אין ספורטאי ישראלי ששינה לחלוטין את הספורט הישראלי כמותו.
והוא אכן שם אותנו על המפה האירופית. לראשונה. לא רק בקבוצה אלא גם בנבחרת (כזכור, מקום שני לישראל באליפות אירופה והישגים יפים גם לפני כן ואח"כ).
הוא אכן צדק בתחזיתו הידועה, מפני שנשארנו על המפה הזו.

בלעדיו לא היתה מתקיימת האגדה של מ.י.ק.י. ברקוביץ'. ולא היינו מתעסקים עם גרשון, שרף, בירנבוים וחבריהם.

לכן בעיניי טל ברודי הוא הספורטאי הישראלי הגדול ביותר והזכייה הראשונה של מכבי תל אביב בגביע אירופה, היא הרגע הספורטיבי הגדול ביותר.

לון 29 באפריל 2008

לגבי הספורטאי שהכי מייצג את הישראליות, כאן זה נהיה מורכב הרבה יותר.
ראשית, מהי הישראליות ? שוב, לכל אחד כאן הגדרות משלו.

מבלי להיכנס כרגע לכל ההסברים, בעיניי אייל ברקוביץ' מייצג הכי טוב את הישראליות. על הצדדים החיוביים והשליליים שלה כאחד.
אני אתן דוגמאות בודדות בלבד: הישירות שלו, "הדוגריות". אתה יודע היטב מה הוא חושב, מפני שהוא אומר את זה ובקול גדול.
אי לחיצת היד להרצוג (?) אחרי התיקו עם אוסטריה שמנע מישראל את ההעפלה למשחקי ההצלבה. גסות הרוח וחוסר הספורטיביות מצד אחד והלקיחה ללב והישירות מצד שני (אין איש בעולם שיכול לומר עליו שהוא צבוע).
שיחק תקופה ארוכה באירופה, שמהווה מודל לחלק גדול מהאוכלוסייה החילונית (זו שרוב הספורט שייך אליה). מצד שני, לא נקלט בשום מקום לאורך זמן, הסתכסך על ימין ועל שמאל.
עשה הרבה כסף, שזה ערך חשוב מאוד להרבה מאוד ישראלים. אבל, לפחות בינתיים, לא עשה איתו שום דבר חשוב או משמעותי.

אני יכול להמשיך, אבל מספיק לעכשיו.

אפשר היה אולי לתת גם את מנסדורף ואולי אחרים, אבל הכדורגל הוא הענף מספר אחת כאן ולכן בעיניי אייל ברקוביץ' הכי מתאים.

אורן 29 באפריל 2008

טוב, כל חגיגות השישים האלו לא באות באווירה טובה ולכן מה שקופץ לי לראש בתור הרגע של הספורט הישראלי הוא קריסת גשר המכביה וכל פסטיבל ההאשמות והחובבנות שבאו אחריו. טקס חגיגי, בניית גשאון מנופח על נחל מיובש, הקריסה בשידור חי… ובסוף זרקו לכלא את המתכנן (מול המארגנים הגדולים הוא היה הש.ג.) ושכחו שבכלל בקשו ממנו לתכנן גשר שיעמוד בעומס מסויים והעמיסו עליו הרבה יותר. כל הסיפור הזה הוא קלאסי…

IDO 29 באפריל 2008

רונן – תמצא לך מדליסט מספורט הנכים ותאיר קצת את ספורט הנכים. מרוב שהנושא לא מסוקר אני אפילו לא יודע מי השמות בספורט הנכים בישראל, רק שתמיד יש ייצוג לישראל בטבלת המדליות.

מלבד זאת אסתר רוט היא הגדולה מכולם, אבל, בטח כל שאר העיתונאים גם יבחרו בה…

דוד מירושלים 29 באפריל 2008

הניצחון 3:2 על צרפת.
אמנם הוא לא כזה נחשב אצלינו, ועוד היום לאחר 15 שנה, ואפשר לומר שהוא בכלל לא היה רלוונטי וכו'
אבל כאחד שיוצא לו לבקר בצרפת (משפחה עניפה ביותר שם) אני יכול לומר שזה דבר שהם עוד זוכרים טוב מאוד.
מדינה שהספורט הפופולרי בה הוא כדורסל (ככה חושבים הצרפתים) באה והדיחה אותם מהמונדיאל למרות שלא היה לה על מה לשחק בכלל.
עוד שואלים אותי מה עם "ההוא עם התלתלים"…
מאז לא ניצחה ישראל משחק חוץ מול יריבה איכותית, ושער ניצחון בסיום זה כ"כ לא אופייני לנבחרת.
העניין הוא שאין לישראל איזה הישג שהוא "נצחי" במובנים הספורטיביים (כמו מונדיאל למשל). ובכלל, מהם הקריטריונים להגדיר רגע ספורטיבי של כל הזמנים?
מהו הרגע הספורטיבי של תוניסיה למשל?
או של בלרוס?
או פנמה?
אם זה צריך להיות משהו בינלאומי אז זה יהיה בטח מונדיאל 70', ואם זה צריך להיות משהו מוחלט אז אני מניח שזה יהיה קשור למכבי כדורסל. אם צריך להיות איזה משהו מתחכם אז זה יהיה משהו באתלטיקה (למרות שתכל'ס את העם זה לא מעניין).
ואם זה צריך להיות איזה ביזיון כלשהו אז יש הרבה מאוד.
בכל אופן, כל צרפת זכרה טוב מאוד מי זה ראובן עטר לתקופה יפה למדי.

דוד מירושלים 29 באפריל 2008

אה והשחקן הישראלי בעיני הוא אוחנה.
אני לא אובייקטיבי אבל יש לזה גם איזה סימוכין קלושים (נגיד הגול ההוא מול אוסטרליה, או הפרסומות לשמפו. בעצם אלו שתי קצוות הסקאלה המגדירה כדורגלן ישראלי).
בכל אופן אני לא יודע אם הוא הטוב ביותר, אבל אני יכול לומר שהוא יכול להתחרות על האהוב ביותר.

שבי 29 באפריל 2008

חבר'ה, למה להיות שליליים כל כך? גשר המכביה, משחק השרוכים, ההרחקה של רביבו ועוד רגעים עצובים שבטח שכחתי מהתגובות. אפשר לנסות למצוא רגעים חיוביים, בכל זאת, מנסים להיות אופטימיים.

יש את אסתר רוט-שחמורוב, שיכולה להיות בחירה מצויינת, יש את המדליות האולימפיות של גל פרידמן, אריק זאבי ויעל ארד, יש את הסיפור של טל ברודי, יש עוד כמה.

אני הייתי בוחר בשחיינית קרן לייבוביץ שמייצגת כמה דברים שהיו לנו פעם במדינה. בחורה צעירה שנפצעה במהלך שירות צבאי, התגברה על המכשולים בעזרת אופטימיות שובת לב, אמונה ונחישות, והפכה לשחיינית אולימפית שהביאה לנו 7 מדליות זהב.

קרן לייבוביץ. היא הספורטאית שלי.

קופיקו 29 באפריל 2008

אריק זאבי

ספורטאי במלוא מובן המילה. ועלה לתחרויות בשביל ניצחון ואפשרות אחרת לא קיימת מבחינתו
והוא תמיד תמיד יודע לספק את הסחורה

והרגע הגדול ביותר הוא דווקא מדליית הארד האולימפית שלו. כולם היו בטוחיםשהוא יזכה בזהב אבל גם כשהוא הפסיד בקרב אחד הרוח שלו לא נשברה והוא הצליח להתעלות ולהגיע דרך בית הניחומים למדליה

ד"ר א. 29 באפריל 2008

מסכים עם גיא ולון.

עם גיא בעניין אסתר רוט-שחמורוב, שכנראה היתה לוקחת זהב אולֻמפי במקצוע ראשי ביותר, לולי העזרים הכימיים של מתחרותיה.

עם לון בעניין מרכזיות הכדורסל והתפקיד החשוב של טל ברודי.
רונן, ידוע יחסך לכדורסל הישׂראלי, אבל מעבר לנימוקים רגשיים אין לו באמת הצדקה. ודאי לא העונה.

איש 29 באפריל 2008

הרגע הגדול ביותר של ספורטאי ישראלי- הזכייה של יעל ארד במדליה אולימפית. אחריה כבר היה ברור לכולם ש"מגיע לנו" ושזה ברור שבכל אולימפיאדה ישראלי יזכה במדליה.
הספורטאי הישראלי הגדול מכולם- יזהר כהן, קרן ליבוביץ', חנוך בודין, יצחק ממיסטלוב- כל הספורטאים הנכים- נכי צה"ל או מכל סיבה אחרת שמגיעים להישגים בזכות עצמם ולמרות המדינה.
הספורטאי שמייצג ישראליות- שני המושגים לא מתחברים בעיניי. יוסי בניון לדוגמא הוא ספורטאי- הגון, מפרגן ושומר על רוח ספורטיבית. אייל ברקוביץ', שהוזכר כאן קודם, הוא ישראלי- חצוף, גס מחפש קיצורי דרך. היכולת שלהם די דומה אבל בניון, בגלל שהוא גם ספורטאי, עשוי להצליח להגיע לקבוצה גדולה מתישהו…

דותן 29 באפריל 2008

דוד אתה לא מרגיש קצת לא שייך?

גלעד ב. 29 באפריל 2008

אכן בחירה קשה-קשה לדרג בגלל שיש ענפים קבוצתיים,אינדיבידואלים וגם ענפים איזוטרים שזכו להישגים מעולים אבל אין לי ממש כלים למדוד את הגדולה של ספורטאי זה או אחר.בטניס מתחרים מעל 1000 שחקנים בסבב המקצועני,ההישגים של מנסדורף וגם של סמשנובה(טופ 20 במשך שנים) שמים אותם בעשיריה הראשונה כי זה ספורט די פופולרי ו"חשוב" לכאורה אבל כמו שרונן כותב הם לא הגיעו לשלבים המאוחרים בגראנד סלאם.אברבוך,ארד,פרידמן וזאבי נכנסים אוטומטית לרשימה למרות שעסקו בענפים נידחים,מדליה אולימפית וזכיה באליפות אירופה זה משהו מדיד.שחמורוב גם צריכה להיות שם כי היא הגיעה קרוב לפיסגה בענף שלה והיתה למעשה הספורטאית הראשונה שהוכיחה שיהודים מסוגלים לרוץ מהר וגם היתה ספורטאית למופת ופעילה הרבה שנים.בענפי הכדור אין לנו אף שחקן שהיה בצמרת העולמית ואם מכניסים את רוזנטל אז גם צריך להכניס את אבי כהן,רביבו,ברקוביץ,אוחנה,שפיגל,שפיגלר,בניון וכו',לכולם היו קריירות לא רעות ואפילו טובות אבל לא היו בין ה-50 או אפילו 100 הטובים בענף.אם בניון ימשיך בליברפול עוד 10 שנים ויהפוך אותה לאימפריה הוא יהיה מועמד לספורטאי ה-70 .בכדורסל יש שלושה שהייתי מכניס לרשימה-ברודי שבאמת חולל מהפיכה מחשבתית וגם היה ספורטאי אציל למרות מכביסטיותו,בארי ליבוביץ שיחד עם ברודי שינה את פני הכדורסל,ועם כל הכאב שבדבר מיקי ברקוביץ ששבר את הסטיגמה של השחקן הישראלי העצלן והוכיח יציבות וווינריות לא אנושיים במהלך הקריירה שלו(עד שהגיע להפועל כמובן).אז הנה העשיריה שלי בלי לדרג כי זה סובייקטיבי לגמרי-ארד,זאבי,פרידמן,אברבוך,מנסדורף,סמשנובה,שחמורוב,ברודי,לייבוביץ,ברקוביץ.מבחינת האירוע הספורטיבי של 60 השנים האחרונות הייתי שם את הזכייה של המכביזם בווירטון,הזכייה במדליות האולימפיות,העליה לגמר אליפות אירופה בכדורסל ב-79 ואם אפשר לדחוף את הטניס לרשימה הייתי שם את הניצחון שלנו על צ'כוסלובקיה ב-87 בחוץ מול שני שחקנים בעשיריה הראשונה,שהעלה אותנו לרבע הגמר בגביע דייויס.את הנצחון על לאסק ברמה'ש הייתי שם ברשימה אבל אני לא אובייקטיבי מה גם שהנצחון על צ'ילה עם גונזלס היה לא פחות איכותי ודרמטי.

cantabrigian 29 באפריל 2008

אני קורא את הבלוג בקביעות, ושמח על ההזדמנות להציע…

כמו שאמרו לפניי איל ברקוביץ' הוא סוג של ישראלי טיפוסי. גם אלי אוחנה. אי אפשר להתעלם ממכבי תל אביב בכדורסל, ולדעתי הדמות המשמעותית שם זה שמעון מזרחי.
חשבתי דווקא על רץ המרתון היילה סטאין: חוסר התמיכה הממסדי לעומת ההצלחה האישית זה סיפור די סמלי לספורט הישראלי. חוץ מזה, הוא כמעט בגיל של המדינה…

הקץ לתגובות הפרימיטיביות 29 באפריל 2008

המבדח: כולל מישהו מהשכונה שלי בחיפה שלבש שחור, 11 ברזילאים אובדי עצות ופאולו רוסי אחד- חוויה מכוננת לחיים.
הרגע האישי הכי גדול: כולל משה סלקטר אחד, 11 אובדי עצות מרמת עמידר ודשא מאד צהוב בחודש מאי.
אבל בתשובה רצינית שיש בה המון מהזיכרון האישי וטונות של חרדה כילד שהתעניין רק בספורט של אותה תקופה:: רוט שחמורוב לא רצה בגמר של מינכן. זה כמעט כל הספור

דוד מירושלים 29 באפריל 2008

דותן – לא.

ליאונידס 29 באפריל 2008

אסתר רוט היתה ללא ספק הספורטאית האיכותית ביותר שצמחה בארץ.אך ההשפעה שלה על הספורט בארץ היתה שולית ביותר.

נ.ב.
יש ספורט בארץ??.

דותן 29 באפריל 2008

שאלה – האם ספורטאי שעוצב מבחינה ספורטיבית במדינה אחרת ראוי להחשב ישראלי לצורך הענין – אברבוך/סטין/סמשנובה/מטוסביץ

ירין 29 באפריל 2008

לא נראה לי שיש צורך להגדיר רגע ספורט/ספורטאי מצטיין..
למרות שרובנו אוהבים ספורט- אין לנו מסורת ספורט, אנחנו לא מצטיינים בו במיוחד לעומת תחומים אחרים (הייטק/רפואה/ שחיתות/חלם)- היו לנו מספר ספורטאים בודדים (ארד, סמג'ה, רונטל, רביבו וכו') שהתעלו מעל הבינוניות הכללית, אבל אף לא אחד מהם השאיר חותם על הענף ולא יצר המשכיות..
נקווה שעד שנת ה-100 יהיה לנו
אחד..
*כל זה עוד לפני שמדברים על החלם והטמטום של חגיגות ה-60והסכומים המטורפים המושקעים בהם, כל זה 10 שנים אחרי חגיגות ה-50..

יוני 29 באפריל 2008

לא הערכתי את ברודי עד שראיתי כתבה מעמיקה עליו, למעשה סרט של חצי שעה. הוא פשוט ציוני. מצד שני, ציונות היא כבר לא ערך בישראל…
שחמורוב אכן מדהימה, במיוחד לאור הפוטנציאל להישגים באולימפיאדות בהן לא השתתפה… אז למה שלא נבחר ספורטאי ה-60 וספורטאית ה-60?

עומר ח. 29 באפריל 2008

אני מצטרף לגיל שהציע את פרופסור שאול לדני. הוא ממשיך לצעוד ולתת השראה בכמעט כל המירוצים שמתקיימים בארץ (בגיל 72), ונדמה לי שהוא מחזיק בכמה שיאי עולם מדהימים לוותיקים.

דותן 29 באפריל 2008

זה כלכך עצוב שכל הדיונים סביב בחירת ספורטאי מחזירים את כולם 30-40 שנה אחורה (ברודי/שחמרוב).

לא היה פה כלום בדור האחרון?

אבישי 29 באפריל 2008

אני בוחר ביעל ארד בתור הרגע הספורטיבי הגדול. זה שהג'ודו נחשב לענף שולי יחסית לא עושה את התחרות בו קלה יותר והיא בעצם הוכיחה לנו שבעבודה קשה, בלי קיצורי דרך, גם אנחנו יכולים להגיע להישגים. שהעיקר זה לא להזיז את אדן הזינוק עשרה מטר קדימה כדי לצמצם את המבוכה, אלא להביט ליריב בעיניים ולא להתבייש לנצח אותו. היא לדעתי פרצה את הדרך.

רונן דורפן 29 באפריל 2008

ד"ר א' – יחסי לכדורסל הישראלי במצבו הנוכחי ציני. אבל פה באמת העליתי נקודה שהיא חשובה בעיני לבחירה. האם אני יכול להעדיף את אחת מהישגי מחלקת הכדורסל הזו על פני ענף כמו אתלטיקה או המשחקים האולימפיים. יכול מאד להיות שכן אנקוט לפי הגישה של לון ואסתכל על הדברים מבפנים החוצה – וכן אלך על הכדורסל.

לון – באנגליה עושים לפעמים בדיוק את אותה טעות. למשל שואלים "למה נבחרת הראגבי מגיעה לגמר העולמי והקריקט הצליח לזכות באשז, אבל הנבחרת לא זוכה במונדיאל או יורו". ולא מחפשים את הפתרון הפשוט – שפשוט מספר היריבות בכדורגל גדול פי עשר לפחות.

אנונימוס – לא אבחר בבארי, שלצד מלימיליאן היה הספורטאי שהכי אהבתי בילדותי. מלמיליאן הוא מישהו שאני שוקל לבחור בו – אולי כי הוא מסמל שינוי חברתי.

גלעד ותומכי גלעד – להרגע. הייתי במשחק. גלעד חבט ארבע חבטות שעפו לפרדסים מאחורה – שזה נחמד מאד בבייסבול אבל מראה טניס לא איכותי. מהירות הסרב של גלעד לא הייתה טובה. משחק הרשת בינוני. והוא עשה טעויות טקטיות קשות שרק הניצחון מחפה עליהם.

גלעד – הראשונה שהוכיחה כי יהודים יכולים לרוץ מהר? איפה אתה חי. הרולד אברמס היה אלוף אולימפי ב-100 מטר. אירנה שווינסקה זכתה ב-7 מדליות אולימיפיות בספרינטים. אני מתחיל לחשוב שהניצחון על לאסק עלה לך לראש.

דותן – עלית על נקודה נורא נכונה. לפני שלושים שנה הגיעה לפה מכונה שנקראת טלוויזיה, ומאז אנחנו רואים מה קורה בעולם. ואין לנו אפשרות להעריץ את הספורטאים שלנו באותה צורה. ולשאלתך על ספורטאי עולה: בודאי. המדינה הזו היא לא דיקטטורה של הצברים. העליה היא חלק חשוב בה. אולי ניתן לדון על ספורטאי שלא בדיוק עלה – אבל אברבוך, ברודי, ליבוביץ – בודאי קבילים לבחירה.

דוד מירושלים. בכלים מדידים לחלוטין לניצחון על צרפת יש מקום. זה הניצחון על היריבה הכי בכירה במשחק שעדיין קובע משהו. אבל הוא לא קבע לנו דבר ואולי המחיש קצת את חוסר התוחלת. אוחנה אהוב מאד ושנוא מאד.

איציק – ברוך חגאי או קרן ליבוביץ הם בחירה לא רעה. אבל מדובר בקצת אזוטריות מבחינה הציבוריות הישראלית. אתן לך דוגמא לשני ספורטאים. בוריס גלפנד מדורג שנים בין 10-12 השחמטאים הטובים בעולם (נניח לרגע את דיון: האם שחמט הוא ספורט), ססיל ברנסקי (עולה מדרום אפריקה) הוא אחד משחקני הכדורת דשא הטובים בעולם. שניהם לא קיימים בציבור הישראלי.

דותן – גשר המכביה זו בחירה מצויינת. בעיקר אם מצב הרוח שלי יהיה שלילי באותו בוקר…

birdman 29 באפריל 2008

לפני ימים מספר שמעתי שיעקב חודרוב קיבל הצעה לשחק בארסנל, אבל דחה אותה מהסיבה שהוא שיחק למען הסמל.

birdman 29 באפריל 2008

אברם גרנט?

פלד 29 באפריל 2008

אלי אוחנה ממלא תפקיד חשוב בזכייה של מכלן בגביע אירופה למחזיקות, טרום עידן הבוסמנים.
איתן אורבך מעפיל לגמר אולימפי ב-100 מטר גב. בכלל, אורבך יכולה להיות בחירה לא רעה. ישראלי יפה בלורית ותואר, מפוצץ בכשרון, אבל קצת עצלן וקצת מעגל פינות באימונים (בסטנדרטים של עולם השחייה כמובן, הלוואי עליי 20 אחוז מהמשמעת העצמית שלו), מתאים לתרבות הסמוך שלנו.
אבל אם אני רוצה לבחור בספורטאי ישראלי, שגם מעיד משהו על הישראליות שלנו, אז אנה סמשנובה. אין שחקנית טניס בעולם שייצגה את המדינה שלה יותר פעמים ממנה, אבל עדיין זה לא ממש מספיק כדי שהיא תחשב לישראלית בקרב חלקים גדולים מהציבור.

פלד 29 באפריל 2008

תואר = טוהר כמובן

:) 29 באפריל 2008

הגול של יניב קטן ב-5-2 מול יונייטד באולד טראפורד במשחק הראשון אי פעם של קבוצה ישראלית בצ'מפיונס… 1-0 לחיפה.. (ועוד שער של רפי כהן החלוץ. מי היה מאמין).
רונן אל תוריד את התגובה הזאת :)

אוחז ישראל 29 באפריל 2008

איזה פרדסים ואיזה נעליים, רונן מעוות את ההיסטוריה- מדובר בכלל בשדות תות השדה מאחורי המגרש.

ליאונידס 29 באפריל 2008

רונן,אף מילה על משחק יום הדין שיערך הערב? התעלמות מופגנת?

רונן דורפן 29 באפריל 2008

אוחז ישראל – משלחת החיפוש שיצאה לחפש אחרי הכדורים הללו כבר נעלמה.

לאונידס – אני עובד סביב השעון על איזו כתבה…לפרנסתי. אבל אתייחס כמובן

יאיר 29 באפריל 2008

רונן האירוע שהכי מייצג את הספורט הישראלי הוא ללא ספק זכיותו של גל פרידמן בזהב באתונה. לא נראה לי שיש משהו שיותר מייצג את הפסורט בארץ יותר מהקפיצה הוירטואוזית של שרת החינוך בטקס המדליות אל הפודיום תוך דחיפת כל העומד בדרכה (כולל הזוכה במדליית הארד).

במקום השני אצלי מגיעה שיחת הטלפון של ראש הממשלה למאמן הקבוצה שיש לה מדינה אחרי זכייתה בגביע השני בחשיבותו ב2001 כאשר המאמן בהתחלה נתן לו להמתין כחצי דקה תוך כדי צעקות שנשמעו היטב בטלווזיה "פיני, פיני" והמשך בתשובות מזלזלות. עד היום אני מושכנע (גם כדי לנסות לשכנע את עצמי שבכל זאת אני חי במדינה חצי תקינה) שמי שהתקשר בשידור ישיר אל מול פני האומה היה טוביה צפיר ולא מנהיד המדינה שלי.

אור הלוי 29 באפריל 2008

לדעתי הספורטאי/ת שהכי מייצגת את ישראל ב-60 שנות קיומה היא דווקא אסתר רוט-שחמורוב, מס2 סיבות:
1) היא הגיעה לגמר ב-100 מ' משוכות ואף הייתה יכולה לזכות במדליה- דבר שאף ספורטאי לא התקרב אליו מאז, היא גם עדיין מחזיקה בשיאים ישראליים שעדיין לא נשברו.
2)הדבר השני והיותר חשוב הוא דווקא האירוניה והסיבה שהיא לא השתתפה בגמר המשוכות באולימפיאדה- רצח הי"א, שזהו דבר שמוטמע עמוק בהוויה הישראלית, הספורטאית הגדולה הזאת ויתרה על הזדמנות היסטורית לייצג את ישראל ואת עצמה בגמר האולימפיאדה ולא עשתה זאת רק מכיוון שחבריה למשלחת נהרגו (וגם מאמנה האישי).

לכן לדעתי אסתר רוט-שחמורוב ראויה להיות ספורטאית ה-60 של ישראל

שחמוביץ' 29 באפריל 2008

או, כמה טוב להתנתק לרגע מהמתח הלא יאומן לקראת המשחק הערב נגד ברסה, ולכתוב על נושא שונה…

טוב, אז צריך להבדיל פה, כפי שציינו קודמי בין ספורטאי איכותי לבין הזדהות של הספורטאי למדינה ולמה שהיא מייצגת.
ישנם רבים וטובים לאורך השנים, אני דווקא יילך עם עמוס מנסדרוף. נכון, מעולם לא הגיע לעשריה הראשונה, מעולם לא הגיעה לגמר חשוב, אבל תראה, הבחורצי'ק עם 172 סנטימטר, נראה כמוני וכמוך, הצליח במשך שנים ארוכות, עם טניס עקשני ומציק, בלי הברקות, בלי מהלכים מדהימים, פשוט עם נחישות עילאית, להיות גורם משמעותי בטניס העולמי תקופה די ממושכת. הוא כמונו – לא מוכשר מדי, לא בנוי לתלפיות, סתם בחורציק מהשכונה, שהוא פשוט עקשן בצורה בלתי רגילה.
בכל מקרה, זו דעתי. אני יכול להביא המון סיבות למה אחרים לא, ואני בטוח שאפשר גם להביא המון סיבות למה מנסדרוף הוא לא, אבל איפה שהוא בפנים, מנסדרוף (גם בלום וגליקשטיין) הם הכי "ממוצעים" הכי משלנו.
לגבי ארוע ספורט… טוב, פה אני דווקא אתייחס לצד השלילי של הספורט הישראלי: העסקנות, החוסר מקצוענות שמלווה אותנו שנים. את נושא השרוכים אתה העלתה. מכירת המשחקים בספורט וכמובן בראש ובראשונה גשר המכביה. כן, דווקא אירועים כאלה מייצגים לדעתי את הספורט הישראלי בשישים שנותיו. אי היכולת של הספורט שלנו להתנתק מכל הרע שבו, גם אחרי 60 שנה.

יאללה, רונן, ריכוז מקסימלי להיום!
Glory Glory!

יוני 29 באפריל 2008

שחמוביץ', מנסדורף בלי מהלכים מדהימים ובלי הברקות? בחייאת… היו לו מכות שלא האמנת שהוא בכלל יגיע, והוא היה נותן אותן לפינה. הוא היה די מוצלח באותם ימים, לפני שהוא קנה 2 סנטרים לעת פרישה

ד"ר א. 29 באפריל 2008

רונן –
א) אני מאד מקווה שעונת הכדורסל הבאה תתן לך סיבות לותר על הציניות (אני מבין שבזו כבר לא תשתכנע).

ב) אם נימוקיו של לון אכן יכריעו, הרי שהזכיה בגביע ב-77 צריכה להיות הרגע המכונן. ברודי אמנם כבר לא היה בשׂיאו, אבל הזכיה הזו הכתירה את הקריירה שלו. היא גם הביאה לשינוי דרמטי: היא הוכיחה שאפשר להיות אלופים.

ג) אכן כדאי לנסות לשכנע את העורך שלך לבחור נציג/ה מכל מין
מאידך, הסיפא של סעיף ב' מחזק את את המועמדות של יעל ארד. ההישׂג של רוט-שחמורוב לא היה פורץ דרך (לא באשמתה, אבל בכל זאת). זה של ארד כן.

פילוסוף רדום 29 באפריל 2008

התלבטתי הרבה…
בחירה כזאת צריכה להיות מנומקת היטב ועונה של קריטריונים רבים ככל שניתן. ולכן הבחירה שלי היא יעל ארד. והסיבות הן:
א. גם אם הספורט איזוטרי הוא עדיין ספורט (אני מקווה שעל זה אין ויכוח)
ב. אולימפיאדיה היא התחרות המרכזית של ענף הספורט המדובר, אליה מתכוננים כל הספורטאים בתחום ומכוונים את כל אימוניהם בכדי להגיע בשיאם. (אפרופו הדיון על ליגה מול ליגת האלופות שהיה כאן לפני כמה שבועות)
ג. אולימפיאדה היא עדיין אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם – ועולה על כולם בכמה מידות מבחינת הענין שהוא מעורר.
ד. היא היתה צנועה נשארה צנועה ומשמשת מודל ודוגמה בכל עשייתה.
ה. מישהו שמע על ג'ודו בארץ לפני יעל ארד ? מישהו יזלזל בך אם תאמר שאתה גודוקאי אחרי יעל ארד ?
ו. עם כל הכבוד לספורטאי עולה, היא נולדה גדלה ונשארה כאן כל ימי חייה, ולכן מייצגת את מדינת ישראל במלוא רמ"ח איבריה.
ז. מבחינת ההמשכיות – עפ"י ויקי בסך הכול היא זכתה ב-24 מדליות בטורנירים דרג A, מתוכן 9 מדליות ארד, 8 כסף ו-7 זהב.

וזהו….

נ.ב.
ד"ר א'
בדיוק חשבתי על זה השבוע אם העונה הבאה בכדורסל תהיה טובה כמו זאת, אולי נחזור לימי הסדרות המותחות של הפועל – מכבי – גליל – ירושלים…
הלוואי הלוואי

YB 29 באפריל 2008

איל ברקוביץ' היה במשך עשור (91- 01) אחד מחמשת הכדורגלנים המוסרים הטובים בעולם. במשחקו השני באירופה הוא כבש צמד ובישל שלישייה נגד מנצ'סטר יונייטד. לעניות דעתי מדובר בספורטאי האיכותי בתולדות המדינה.

יואב 29 באפריל 2008

הרגע הספורטיבי הגדול- גביע אירופה בשבעים ושבע(כולל צ.ס.ק.א). זה היה המפץ הגדול. הספורט הישראלי(היי, אפשר גם לנצח בזה וכל מיתום דויד וגולית שמלווה אותנו כל ההיסטוריה) מתחלק ללפני ואחרי.

אלי 29 באפריל 2008

אין היצע גדול, אך מתוך מה שיש, אין ספק שמי שהגיע הכי רחוק בספורט לא אזוטרי, הוא יוסי בן עיון.

להיות ברוטציה של אחת מארבע הקבוצות הטובות בעולם, במקצוע הספורט הפופולרי בעולם, זה הישג ענק לספוטאי שמגיע ממדינה ללא תשתית ספורט.

יוסי משחק כמעט בכל המשחקים, הבקיע 11 שערים וכל זאת למרות שהוא לא משחק בתפקיד הטבעי שלו.

לחליפין, אפשר לבחור בפיני גרשון, שזכה בשלושה גביעי אירופה בשמונה שנים באירופה ( אין מאמן שאפילו מתקרב למאזן כזה) אך מעבר למספרים, ההישג החשוב שלו, הוא מיגור הכדורסל המכוער בסגנון יווני/רומי (סרבי) לטובת השירה בתנועה של מכבי ת"א. אם כי ירון צודק שהכדורסל באירופה הוא ספורט אזוטרי.

עזי 29 באפריל 2008

ברוך חגאי או אתר שחמורוב או שניהם.

לפילוסוף – אורן סמדג'ה זכה במדליה 23 שעות אחריה, אם סדר הקרובות היה הפוך הייתי בוחר בו? כנראה שלא. הוא לא פחות מוצלח או מצליח, הוא גדל פה )ולא נסע להתאמן שנים בגרמניה כמו ארד אלא נשאר באופקים) וכל מה שאמרת לגבי אולימפיאדה תקף לגביו.
יעל ארד צנועה? הצחקת את כל מי שמכיר את השטח. מעבר לכך שהיא ספוראטית גדולה בלי ספק, תן הרבה קרדיט לאיש פרסום מקצוען כאחיה אייל על כניסתה לפנתיאון.

יואב 29 באפריל 2008

אלי,
אבי כהן גם שיחק בליברפול, שהייתה אז הקבוצה הטובה בעולם(בעולם חסר סוכנים, תיקשורת ומודעות כמו היום).
ורוזנטל הביא לה אליפות אחרונה.
ואוחנה לקח תואר אירופאי…
ושפיגל היה קפטן ליון.
וויקי סגן מלך שערים בצרפת(ליגה שניה?)
לא פשוט לבחור.

פילוסוף רדום 29 באפריל 2008

עזי – תזמון הוא אחד הדברים החשובים בחיים, ומי יודע אולי הזכיה שלה הפיחה בסמדג'ה את הרוח שהביאה אותו עד לזכיה ???

אלון זנדר (חוזר מפציעה) 29 באפריל 2008

לדותן – דוד צריך להיות שייך למה בדיוק?

לרונן – אם אני זוכר נכון, לא היה דיבור על טעויות טקטיות של גלעד בזמן ההתמוגגות הכללית באותו יום. ומשלחת החיפוש של הכדורים בפרדסים – זה לא היית אתה?

וגם אם אני אסתכן בלהיות לא מקורי, שזה רעל בעיתונאות, אני מבקש לתמוך באסתר שחמורוב-רוט כאתלטית הגדולה של ישראל (בצירוף כל מה שאמרו לעיל). היא הגיעה לגמר המאה משוכות במינכן (ופיגרה ארבע אלפיות אחרי גמר המאה – הלו? יש משהו כזה בישראל?) ולא השתתפה בו בגלל טרור נפשע (יש ישראלי מזה?). ארבע שנים מאוחר יותר היא שוב עלתה לגמר, קבעה שיא ישראלי וסיימה שישית, במרחק נגיעה מהמדליות (בלי פשלה או כישלון סתמי ברגע האמת, כמקובל במחוזותינו). הישראלית הראשונה שעלתה לגמר אולימפי והראתה שהתירוץ הגנטי הוא לא נכון כמו שהוא נאצי. זה לדעתי כן שינה משהו, אולי איזה ילד או שניים התחילו להתאמן ברצינות, ואכן, שנים ספורות מאוחר יותר(עשרים וארבע) שוב הגיע ישראלי מגובה בכסף ומערכת ספורטיבית לגמר אולימפי.

הרגע האישי שלי היה כשכיסיתי את אליפות אירופה בג'ודו וראיתי את אריק זאבי הסימםטי מרביץ לגרוזיני ענק בדרך לזהב. אין בזה שום אלמנט אובייקטיבי, רק רגע קט של התעלות.

הרגע הספורטיבי הכללי הוא לדעתי הזכייה של מכבי ת"א ב77', לפחות בכל מה שקשור לאפקט על הציבור, הכניסה לתרבות הפופולארית ולישראליות שבו (ואני קצת מכניס פנימה גם את הניצחון בוירטון שהיה הפור=פליי). רק תחשבו על ברודי, על ארואסטי וברקוביץ', על כיכר מלכי ישראל דאז – משם זה התחיל! מכבי ת"א היא בכלל ריכוז הישראליות בעיני – מה שאפשר להשיג עם כסף, תחמנות ואירגון מקצועי…

ד"ר א. 29 באפריל 2008

פילוסוף –
גם אם העונה הבאה תהיה מצוינת כמו הנוכחית, בשביל סדרות נצטרך לחכות שנה נוספת.
לשם שנוי, אני מסכים עם החלטות האיגוד לגבי שנה הבאה:
א) ממשיכים עם החוק הרוסי;
ב) פלייאוף עליון ותחתון במקום סיבוב שלישי;
ג) אליפות מוכרעת בפיינלפור.
הדאגה המרכזית שלי היא מהרחבת הליגה. יכול להיות שהטפטוף המסתמן של בעלי הון יסייע להעמיד עוד שתי קבוצות ראויות, אבל בלי להתחיל להחזיר ישׂראלים מחו"ל, לא ברור לי איך יאיישו 12 קבוצות בליגה.

עופר פרוסנר –
אני מאד מקנא בך, וגם קצת מתבייש. לפני תחילת העונה תכננתי להתחיל להגיע לרוממה עם בתי (עוד מעט בת 7, ומאד אוהבת כדורסל). אלא מה – החזיז במלחה הוציא לי את כל החשק.
איך האוירה ברוממה? יש קללות וגועל נפש, או שלרוב תרבותי וחיובי?

אלון זנדר (חוזר מפציעה) 29 באפריל 2008

ועוד דוגמא ישראלית לגמרי – מירה בולבה, גיבורת ילדותי, מלכת הפועל עמק חפר ושליטת מקצועות ההדיפה והזריקה. שיאה בדיסקוס החזיק מעמד 21 שנה, השיא בכדור ברזל 15 שנה. ועל כך היא משלמת כבר 25 שנה בכאבי תופת ושמונה ניתוחי גב. לבדה. זה ישראליות.

איציק אלפסי 29 באפריל 2008

אסתר רוט-שחמורוב, ללא ספק.
במדינה שלא היה בה מסלול ריצה, עם הכנות שכללו אימונים ליליים לאורם של פנסי מכונית, וארבע שנים לאחר ששכלה את מאמנה בנסיבות הטראגיות ביותר שספורטאי יכול להעלות על דעתו אסתר הייתה במונטיראול 1976 לאצנית המשוכות המהירה בעולם (אחרי הקיזוז המתבקש של תרומת הסמים לתוצאות המתחרות מהגוש המזרחי ש"הקדימו" אותה). ההישג שלה הוא בלתי נתפס- בגלל תנאי הפתיחה הבלתי אפשריים, בגלל הקשיים העצומים בדרך ובגלל תהפוכות הגורל. הוכיחה שגם במדבר יכול לצמוח דשא ובכך ייצגה את האתוס הציוני בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל מפעלה אינו אלא אות ומופת לכל הערכים האנושיים והציוניים הנעלים ביותר: נחישות, אומץ, אמונה, תושייה ותקומה. מעל לכל, אישיות מדהימה, חמה ומועררת השראה שבמקצועה האזרחי בחרה להיות מורה לחינוך גופני ואין ראוי מכך שעל ברכיה יגדלו דורות של נערים וספורטאים יהודיים. גיבורת ישראל.

פילוסוף רדום 29 באפריל 2008

ד"ר א' – אם תהיה עוד שנה כזאת הם יחזרו וגם הפינים והבלאטים ואפילו הדרוקרים והשיבקים…
ועוד לא אמרנו מכבי נתניה וחיפה…

גלעד ב. 29 באפריל 2008

דורפן- סחתיין על הגרפיקה החדשה,התכוונתי ליהודי|יה יליד ישראל ששבר את המיתוס,נדמה לי שלפניה לא היה לנו אף נציג לגיטימי באולימפיאדה שעשה משהו מעבר להשתתפות.האצנים שהזכרת גדלו במדינות עם מסורת ספורט ואומנו (אני משער) בתנאים יותר אידיאליים וגם התחרו מגיל צעיר מול ספורטאים איכותיים,שחמורוב גדלה בתקופת הצנע ואצה על מסלולי כורכר בלי תחרות מקומית אמיתית.אגב,לא ידעתי שהיית במשחק ההוא ברמה'ש,אתה היית זה עם הקעקועים שישב בלי חולצה ופיצח גרעינים?

יורם אהרוני 29 באפריל 2008

אני באופן עקרוני נגד משאלים כאלה כי בספורט יש בחירות אמיתיות כמו את מי להעלות בהרכב, את מי לשלוח לאליפות העולם וכו' אז לא צריך להתעסק בבחירות פיקטיביות. אם יורשה לי אצביע נגד שאול לדני. הוא היה הלך לא רע וממשיך ללכת אבל רחוק מאד מהצמרת העולמית במקצוע אולימפי.ב – 1968 סיים במקום 24 מתוך 38 וב – 1972 מקום 19 מתוך 29 שסיימו. לפי הסטנדרטים שהנהיג פה תומאס למפרט לא היו שולחים אותו בכלל למשחקים האולימפיים.

רוני שטנאי 29 באפריל 2008

אני בוחר באסתר רוט שחמורוב מהסיבה הפשוטה שהיא הייתה המורה שלי בגיל 12-13. אחרים כבר כתבו את שאר הסיבות, אבל אני לא אשכח איך היא לימדה אותנו מקרוב כיצד צריך לקפוץ מעל משוכות. לא שזה עזר לי כל כך- המשוכות עשו בי שמות וסימנים כחולים, אבל לראות אותה חולפת על פניהן בקלילות זה דבר שלא אשכח לעולם, כמו גם את החיוניות והניצוץ בעיניים של לימוד ילדים ספורט.

לון 29 באפריל 2008

רונן, ברכות על העיצוב החדש, התוספות והשיפורים !!

הערה בנוגע לבארי לייבוביץ'. התייחסת אליו כאל ספורטאי עולה. אלא, שהוא לא הגיע כעולה, לא ראה את עצמו כישראלי ובשנייה שסיים לשחק עזב את הארץ.
גידי ליפקין מעיתון "תל אביב" ראיין אותו ב- 2001 בארה"ב. אלה הדברים שאמר לו לייבוביץ' (אני מפריד את המשפט המכריע כדי להדגישו):
"כשגמרתי לשחק כדורסל הייתי בן 40, וסתם, למרות שלא באתי להישאר כאן, אמרתי למישהו שאני רוצה להיות מאמן בישראל, או סוכן שחקנים. אמרו לי: 'אתה צריך לעבור קורס מאמנים'. אני, שיכול להעביר קורס מאמנים, צריך לעבור קורס? אז עזבתי לפלורידה, כיוון שההורים שלי עברו לשם מניו יורק, וחשבתי מה לעשות עם עצמי".

ומאז, במשך כל השנים הוא חי בארה"ב. ניגוד מוחלט לברודי, שהגיע לכאן ממניע ציוני וכמובן הקים כאן את ביתו.

אצרף לינק בתגובה הבאה.

לון 29 באפריל 2008

ההפרדה שעשיתי בטקסט נעלמה כשהתגובה עלתה….

בכל מקרה זה הלינק לריאיון עם בארי לייבוביץ':
http://www.tam.co.il/31_8_2001/magazin1.htm

אלי 29 באפריל 2008

ליואב,

רוזנטל ואוחנה אכן הבליחו לרגע ברמות הגבוהות ביותר בכדורגל.
אוחנה היה השחקן הדומיננטי בזכיה של קבוצה מדרג הרביעי באירופה בגביע UEFA (הבקיע כמעט את כל שערי החוץ ובישל את שער הניצחון בגמר) אך אחרי עונה זו הסתבך בבעיות משמעת ונעלם.

רוזנטל הבקיע את רוב השערים החשובים בעשרת המחזורים האחרונים של עונת האליפות האחרונה של ליברפול. אך פרט ל- 10 המחזורים האלו הוא לא היה חלק מהרוטציה בליברפול, אם תחבר את כל דקות המשחק שלו ושל אבי כהן בכל השנים שלהם בליברפול, לא בטוח שתגיע למספר הדקות של בן עיון בעונה הזו.

יורם אהרוני 29 באפריל 2008

אלון זנדר, אני רוצה בדחילו ורחימו לתקן אותך קצת. אסתר שחמורוב לא הגיעה לגמר 100 משוכות במינכן מן הסיבה הפשוטה שהיא כלל לא רצה בחצי הגמר בגלל הרצח. רמתה הייתה שווה גמר ללא ספק. היא סיימה רביעית במקצה המוקדם שלה עם 13.17, זמן של 13.24 הספיק לעליה לגמר. זמנה במוקדמות שווה בדיוק לזמנה של החמישית בגמר אבל כידוע גם זמנה במוקדמות ה – 100 (11.45) וגם זמנה ברבע הגמר (11.46) היו מספיקים לעלייה לגמר ה – 100. זמנה במוקדמות ה – 100 היה שווה לשביעית בגמר…היא לא עלתה לגמר ה – 100 מאחר שהייתה חמישית בחצי הגמר עם 11.49 (שווה לזמנה של הרביעית).

יורם אהרוני 29 באפריל 2008

רונן אני מציע גם שתבחר את ההפסד המשפיל ביותר בתולדות המדינה. כאן יש לי בהחלט מועמד: ההפסד לויאטנם 2:0 בקדם אולימפי 1964 אחרי הניצחון 0:1 בחוץ. בדרך חזרה היה ניצחון 0:3 על הונג-קונג וכל השחקנים כמעט קיבלו ציון 9 בחדשות הספורט…

עופר (פרוסנר) 29 באפריל 2008

אני אודה על האמת. יוצא לי לצעוק הרבה ולקלל, אבל אני מתיישב למטה בדרך כלל כי אני ממש נכנס למשחק, בגלל האמוציות הגדולות שיש לי למכבי. אבל אני מעולם לא התנהגתי באלימות באף אירוע ספורטיבי שנכחתי בו, ואני מגנה ואף עוצר אנשים אחרים, וגם אם צעקתי משהו לא יפה על שחקן, אני מתנצל בסיום. היה לי חשוב להגיד את זה.

בנוגע לאווירה, מומלץ בחום, ומומלץ לקחת ילדים. אתמול הם פתחו גם את יציע ה' סוף סוף, אחרי שכל השנה היה רק הצד של א,ב,ג פתוח (הצד שפונה לדרך פיק"א, כביכול הקדמי). יש הרבה ילדים, שסוף סוף רואים כדורסל כמו שצריך לראות אותו. מצד שני יש הרבה רעש שאני פחות אוהב, כי חבורת הקופים הירוקים או איך שקוראים להם באה ונותנת עידוד מאד קולני (ללא קללות אמנם) אבל עם תופים מאד רועשים.
אם אתה מכיר את חיפה, אתה יודע שזו עיר שמחכה לכדורסל ויש בה הרבה מאד אוהדים שמתים על המשחק, וחולים על כדורסל, ובאמת אוהבים. נכון שהכניסה הייתה חינם, אבל לראות כל כך הרבה אנשים חוזרים להיכל, זה מחמם את הלב. אני חושב שהילדה שלך תהנה, יש קסם מיוחד לאולם ברוממה, ותמיד כיף לבוא לראות משחק.
אבל הכי חשוב – אל תאכל את הנקניקיות שם. אומרים שהבנאדם האחרון שאכל נקניקיה בהיכל היה איקסי כשהוא עוד שיחק.

תומר 29 באפריל 2008

קודם כל אני אתחיל בזה שאני לא מבים מה עושים פה כזה סיפור מ60 שנה,אפשר לחשוב שבעוד שנה לא תהיה מדינה אז חוגגים כאילו אין מחר.ובכל זאת,לרגל שיפוץ הבלוג גם אני אשתתף בחגיגה.
אם כבר לבחור כדורגלן,אז אני הייתי הולך על אלון חרזי. בגיל 37 הוא חזק בהרכב של מכבי חיפה וכבר קרוב ל6 שנים מביאים לו מחליף אחר מחליף ותמיד הוא מושיב אותם על הספסל.הוא יכול לשחק כמעט בכל עמדה במגרש,הוא זכה באליפויות והוכיח שבעבודה קשה ובמקצוענות לא צריך לפרוש כמו כולם פה בגיל 32.הוא לא מדבר הרבה,הוא צנוע ויש לו הרמה קטלנית מצד ימין.
אבל אני לא הייתי בוחר בכדורגלן,אני הולך על פרידמן.אזוטרי או לא זה הוא הענף המוביל בישראל ושתי מדליות,אחת מוזהבת היסטורית +חיבוק מלימור עושות את שלהן.הוא גם ספורטאי בנשמה(או בים או באופניים) והכי אהבתי שלפני אתונה הוא הצהיר שהוא יקח את הזהב.
המייצג לדעתי הוא רוני קלדרון,טונה של פטנציאל מינימום הגשמה.
הרגע-הנבחרת הצעירה מנצחת את צרפת. פי אלף יותר חשיבות מהפאר דה פראנס,מאני טיים.צעירים.לוחמים.טובים.רגע לפני שהם מתקלקלים.ושער בדקה ה90 של עולה מאתיופיה שפרץ בבכי בגלל שאח שלו לא היה שם ביציע.מרגש.אבל תבחר במכבי,גם ככה זו המדינה שלהם.

אלון זנדר (חוזר מפציעה) 29 באפריל 2008

יורם אהרוני – תודה, כנראה שהידע שלי קצת חלוד, או מגובש מכמה חצאי-ידע… לא בדקתי, אני מודה. כנראה שהזמן המרשים שקבעה במוקדמות הוא שנקבע בזכרוני – שנים לאחר מכן, במשחקי מונטריאול – בזמן מינכן הייתי בן ארבע…

אלון זנדר (חוזר מפציעה) 29 באפריל 2008

ואם כבר ההפסד המשפיל – מה עם בית"ר מול קבוצת התחתית מנורווגיה, בודו/גלימט? בבית? ומשפט המאה של אוחנה לאחר מכן "אבל בתקשורת כתבו שהם דייגים"? והם באמת היו דייגים!
כמובן שאסור לשכוח את ההווה, ההפסד של מכבי ת"א לסנטה קולומה האנדוריאנית המדורגת 7689 בעולם, גם הוא מתחרה רציני.

martzianno 29 באפריל 2008

לדעתי – נבחרת ישראל בכדורסל מגיעה למקום השני באליפות אירופה 1979.

לגבי אוחנה – הזכיה שלו עם מכלן, היא רגע גדול לאלי אוחנה (ומכלן מן הסתם), החזרה שלו לבית"ר בליגה השניה הרבה יותר מעוררת הערכה ושווה ציון.

לון 29 באפריל 2008

אלי, אוחנה זכה עם מכלן בגביע מחזיקות גביע ולא בגביע אופ"א. ההבדל חשוב מפני שמדובר במפעל הכי חלש. בעיניי אליפויות אנגליה של אבי כהן ורוזנטל, מרשימות הרבה יותר.
ובסה"כ מלבד העונה הזו, לאוחנה היתה קריירה אירופית חלשה.
לא מתקרבת לזו של רוזנטל, ברקוביץ', רביבו ובניון.

legal alien 29 באפריל 2008

פול סקולס. אין שאלה בכלל. הספורטאי הגדול בתולדות ישראל, המזרח התיכון, העולם הגלקסיה והיקום. פול סקולס בייבי !!!
(זה לא שייך כאן, ולא ממש לענין, אבל ודאי תבינו ללבי)

נועם 29 באפריל 2008

אני הולך עם זאבי.

איזה עוד ספורטאי ישראלי גילה דומיננטיות כוז לאורך תקופה כ"כ ארוכה בענף שלו?

זאבי הוא אחד מחמשת הג'ודוקאים הטובים בעולם במשקל שלו מזה קרוב לעשור. מכל תחרות הוא חוזר עם מדליה, הוא מנצח בצורה מרהיבה בלא מעט קרבות ובעיקר, יש לו לב ענק וכמה מור"קים נהדרים.

לי בעיקר זכורה אותה אליפות עולם בה זאבי הודח מוקדם מאד מן המשקל שלו, והחליט להתחרות בתחרות במשקל פתוח.

יום לאחר שנודע על ההחלטה של זאבי, הייתה כתבה גדולה בספורט "הארץ" עם המאמן של זאבי, רמיז ממיסטלוב, שטען שזאבי עושה טעות גדולה, שהוא מסכן את עצמו, שהוא עלול להפצע ולגמור את הקריירה.

הסוף ידוע, זאבי לוקח מדליית כסף במשקל פתוח כשהוא מעיף יריבים ששוקלים 15-20 קילו יותר ממנו בדרך.

באמת ספורטאי נדיר בכל קנה מידה.

יוסי 29 באפריל 2008

נדב הנפלד

יה בה יי 30 באפריל 2008

איזה עיצוב יפה

עופר ג. 2 במאי 2008

איש הספורט ה"ישראלי" ביותר לדעתי הוא רלף קליין :
1.לפי מיטב הבנתי הוא קודם כל בן אדם בערכיו ובהתנהגותו.
2. ניצול שואה שחזר ליבשת אירופה על מנת לאמן את נבחרת גרמניה – מסמל משהו לגבי ההצלחה של העם והמדינה לאחר השואה.
3. שחקן נבחרת בולט וספורטאי מצויין .
4. הביא את מכבי ת"א לגדול הישגיה והתחיל למעשה את השושלת.
5. הביא את נבחרת ישראל לגדול הישגיה באליפות אירופה ב – 1979 כולל נצחונות על כל נבחרות אירופה הגדולות, למעט ההפסד לבריה"מ הענקית.
6. אימון קבוצות בנות ועיסוק מבורך בחינוך הדור הצעיר.
7. ומהצד האישי – מאבק מוצלח במחלת הסרטן.

שיבדל לחיים ארוכים…

Comments closed