בקהאם חוזר לאולד טראפורד

בין קנטונה לרונאלדו היה למנצ'סטר יונייטד מספר 7 לא רע אחר – דייויד בקהאם. הקוקני-רד הגדול שבהם. שעכשיו יחזור לאולד טראפורד למשחק שמינית גמר האלופות מול מילאן. במסגרת ההסדר הנחמד שלו לפיו הוא שחקן הלוס אנג'לס גלקסי רוב העונה ואחר כך עובר למילאן. כלומר שחקן שהצליח לארגן את העולם במערכת חוקים שמתאימה לו. כלומר לא מישהו שיכול לשחק עבור אלכס פרגוסון. ולכן אולי טוב שהחזרה הזו של בקהאם מתרחשת רק אחרי שבע שנים. אחרי שרונאלדו בא, נסק והלך. כשלכולם יש פרספקטיבה.



כי היו כמובן הזמנים האחרים. לפני שסיפור בקהאם וסיפור פרגוסון התנגשו, והתוצאה הייתה בלתי נמנעת וגם נכונה. בקהאם הלך לדרכו. הדיקטטורה הפטריאכלית של אולד טראפורד נותרה כשהייתה. אבל עד שזה קרה הרענו כל כך הרבה פעמים לבקהאם הגדול. המחשבה על התרועה האדירה בה יתקבל באולד טראפורד לפני משחק הגומלין מעבירה בי צמרמורת.



בקהאם הוא במידה רבה הטרבל. לא יונייטד מאורגנת-טכנית-קלינית-קשוחה של השנים האחרונות. אלא יונייטד כנגד כל הסיכויים. כאוטית, טועה, לעתים מקבלת שיעור במגרש – אבל מוצאת דרך. תיכף אבחר פה ברגעי בקהאם האהובים עלי ביונייטד. אבל יש רגע ג'נרי כזה שחזר על עצמו המון פעמים. הקבוצה באיזשהי בעיה סמוך לסיום. קרן או מצב נייח אחר או סתם סיטואציה בה ניתן להגביה. זו לא התמונה של בקהאם מגביה. זו חדוות השחקנים האחרים שמסתערים על הרחבה בידיעה שכדור של בקהאם עומד להגיע. ואוהדי יונייטד יודעים שזה לא גמור. כי הכדור אצל בקהאם. וחיל הפרשים מסתער.



הנה הרגעים הבקהאמים שלי. לא מצאתי תמיד וידאו חתוך ספציפית. אז מה שעשיתי הוא לשים בסוף הטקסט שלושה סרטים ולציין בטקסט איפה כל קטע נמצא. היתרון הגדול הוא בכך שתראו עוד המון דייויד בקהאם בקטעים הללו!



1. שני הבישולים לדוויט יורק מול אינטר מילאנו ברבע הגמר ב-99 (את שניהם תראו בערך מנקודת 2:05 בוידאו השני).  בקהאם הוא אחד החידושים המקצועיים הגדולים של פרגוסון. קיצוני שלא יודע לכדרר. שנמצא שם רק כי ההגבהה שלו מושלמת. ומכיוון שאיננו יודע לכדרר, הדרך שלו ליצור לעצמו שטח היא לנוע לשטח פנוי כי הוא יכול להגביה מכל סיטואציה. ההגבהה הראשונה היא ההגבהה הטובה ביותר תוך כדי תנועה שתראו אי פעם משחקן כדורגל. לפחות עד שתראו את השניה.



2. שער השוויון נגד טוטנהאם במשחק האליפות במחזור האחרון של 98-99 (זה בערך ב0:25 בוידאו השלישי) הילדים שגדלו בקליף דורסים את המגרש. גיגס שורף את המגרש בכדרור. כי זה גיגס, סופה. מעביר לסקולס. סקולס עוצר וממשיך במסירה פשוטה לאיש הנכון. כי זה סקולס. פשטות. ובקהאם בועט לחיבורים!



3. בקהאם מול בירמינגהאם בעונת 2002-2003 (שער מספר 8 בוידאו הראשון). בקהאם נחשב בעיני אנשים בעולם כשחקן מוגבל. שחקן שיש לו רק כלי נשק אחד – הבעיטה ברגל ימין. אבל הרגע הזה ממחיש כמה אפשר לעשות מכלי נשק אחד נפלא. הוא מקבל את הכדור בסיטואציה בה שחקן נורמלי צריך לכדרר ולגבור על השוער באחד-על-אחד. הוא לא כל כך טוב בזה. המגן קרוב מאחריו. אבל הוא יוצא מהמצב הזה כי מה שהוא יכול לעשות ברגל ימין זו גאונות צרופה.



4. השער מול ארסנל (מספר 3 בוידאו הראשון). גם הוא סמלי מאד. פעולה בקהאמית נהדרת. לא בבעיטה עצמה. אלא ביצירת השטח הקטן שנחוץ לו בכדי להוציא אותה. הוא עושה זאת בצעד קטן לאחור. משהו שייתכן שלמד מקנטונה. יש פה עוד עניין בקהאמי. שער גדול במשחק היסטורי. אבל ההיסטוריה, בסופו של דבר, שייכת לגיגס.



5. בקהאם במשחק הראשון שלו אחרי שחזר מושמץ מהמונדיאל של 98 (זה בתחילת הוידאו השני). מכת עונשין בדקה ה-90 כשיונייטד בפיגור בבית מול לסטר. אני אוסיף לכך רגע לא של יונייטד. כי הוא היה באולד טראפורד – שער השוויון מול יוון שהעלה את אנגליה למונדיאל ב-2002.



6. שער השוויון מול ריאל מדריד (שער מספר 6 בוידאו הראשון). זה רגע עצוב. זה היום בו פרגוסון מעשית זרק אותו מהקבוצה כשלא העלה אותו בהרכב. בקהאם מוכנס כמחליף בפיגור 2-3 כשרק ניצחון 3-6 מעלה את יונייטד בשלב הזה. המשחק אבוד. היחסים עם פרגוסון אבודים. אבל בקהאם מבקיע פעמיים ומנצח לפחות את המשחק עצמו. כי בקהאם הוא קוקני-רד. ילד יונייטד שגדל בלונדון. ולכן הוא קצת יותר פייטר.



והנה הסרטים:


הראשון:



ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url



השני:




ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url


והשלישי:



ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url




השראה לסוף שבוע - חדר ההלבשה של פופוביץ'
נבחרי שנת 2009

No Comments

בני תבורי 18 בדצמבר 2009

נורא בא לי לכתוב שבקהאם הוא אחד הכדורגלנים האהובים עלי בכל הזמנים למרות שבילה בקבוצות השנואות עלי בכל הזמנים, אבל אני אחכה בסבלנות עד שאוהדי יונייטד יגמרו להשתפך…
בכל מקרה, מקווה שהוא ישחק ויחורר אתכם.

יוסי מזרחי 18 בדצמבר 2009

בני ידידי.
יחורר או לא, את זה עוד נראה, אבל כמה טוב שלקבוצה שלך אין יותר בעיות כאלה, לפחות השנה ?

בני תבורי 18 בדצמבר 2009

יוסי יקירי,
באופן תיאורטי דווקא היו, אואן תוכנן להבקיע מול הקופ אבל משהו אחר קרה…

cookie-monster 18 בדצמבר 2009

^מילה במילה^

רילקס 19 בדצמבר 2009

זה בסדר הוא השאיר את המלאכה למסםיק אנשים אחרים כמו ג'ילארדינו וכאלה

אופיר 18 בדצמבר 2009

בהחלט מקבץ מרשים של היילייטס, שהיה עושה כבוד לכל שחקן. חבל שכבר הרבה שנים מדברים עליו בכל מיני הקשרים שלא קשורים לכדורגל.

יוסי מזרחי 18 בדצמבר 2009

בקהאם תמיד תישמר פינה חמה בלב. גם מפני שתמיד הוא נתן את כל כולו לקבוצה והיה פטריוט אמיתי של יונייטד.
מצד שני, בחשבון הכללי, אי אפשר שלא להעריץ את אלכס פרגוסון,שידע לחתוך חיתוך כואב מאוד,בבשר החי ובלי אלטרנטיבה מוכחת וביד (זכור הסיפור סביב רונאלדניו)כאשר הבין שבקהאם כבר לא רק שחקן כדורגל ביונייטד אלא שחקן התיאטרון האבסורד של הגברת בקהאם.
החיתוך ההוא בזמן, פגע בנו מקצועית אבל הציל הרבה מאוד כסף שהיה הולך לאיבוד מפני שבקהאם משך וגרר את הארכת החוזה יותר משנה. האם בקהאם עשה נכון מקצועית? כל אחד ודעתו. הוא הפסיד הרבה ממעמדו אצל האוהדים ואולי הוסיף במקום אחר.
זה מביא אותי להשוואה עם העזיבה של אורי מלמליאן את בית"ר. גם שם היו סיבות איזוטריות ואני יודע מכלי ראשון שהוא לא היה חוזר על הצעד שוב.
מעניין מה היה אומר בקהאם אם היה נשאל שאלה כזו רחוק מוויקטוריה ,ואולי בסוף השאלה מצויה גם התשובה.

רונן דורפן 18 בדצמבר 2009

יוסי – מה הנימה המתנצחת הזו בפוסט כל כך חגיגי. זה האוהד בית"ר שמתפרץ פתאום?

בני – ומה אתה נגרר? תמיד אפשר למצוא פשרה, כמו שאואן יבקיע נגד מילאן וכולם יהיו מרוצים.

יוסי מזרחי 18 בדצמבר 2009

רונן: אוהד בית"ר זה, אינו מתלהם אף פעם(במגבלות הסביר). בטח לא מול ידיד כמו בני. לפני כניסת השבת, כולי חיוכים.
ומשום כך ולכבוד המשתתפים אני מקבל בהכנעה את הפשרה שלך.

בני תבורי 18 בדצמבר 2009

פשרה מקובלת, במיוחד אם תקנה לאואן מקום אצל קאפלו.

אמיר 18 בדצמבר 2009

ללא ספק הקרוס אובר הגדול ביותר בתולדות המשחק המודרני,אומן ההגבהה המושלמת(תשאלו את אנדי,דוויט,רוד..)ובעל המסירה המדוייקת ביותר שראיתי למרחקים ארוכים.
על המגרש בקס היה אנטי קליימקס מוחלט להתנהלותו בחיים הפרטיים,מוסר עבודה של פועל שחור ששורף את אגף ימין פעם כקשר תוקף ופעם כמגן לעת מצוא.
בעל כושר גופני פנומנאלי מהטובים שנראו אצל שחקן בעשור האחרון.
כאוהד ולא כמי שמצוי בכל הרזים הקטנים המתרחשים באולד טראפורד לא אהבתי את הדרך בה הסר זרק אותו.

א. 18 בדצמבר 2009

אתה כותב על "חדוות השחקנים האחרים שמסתערים על הרחבה בידיעה שכדור של בקהאם עומד להגיע" וזו אכן תקופה שבה יש לשחקנים של יונייטד וגם לאוהדיה את האמונה שאפשר לעשות זאת גם אם יונייטד בפיגור של 2-3 שערים והשעון מתקתק אל שריקת הסיום ולמרות הכאוס לכאורה של הרמות כדורים שוב ושוב לרחבה,המהלכים הללו אינם סתמיים ואינם נובעים מתוך יאוש אלא מתוך ביטחון שהשער יגיע ומיד אחריו תבוא התנפלות נוספת והרמה מדוייקת והשער הנוסף יגיע.
תקופה מרגשת.
וחשוב לציין אפרופו ההתייחסות אל הסגל הנוכחי : בקהאם עם כל הדימוי הזוהר שלו היה עמל ופועל לא פחות מהעמלים והפועלים של הימים האלה.גם סקולס וגיגס היו עמלים ופועלים אבל לשלישיה הזו היה משהו נוסף שאין לשחקני ההווה – קוראים לזה כישרון.
רונאלדו לא הצליח להכנס לנעליו הגדולות של בקהאם באחוזי האיום על השער בבעיטות העונשין.
גארי נוויל,נושא הכלים הנאמן,חייב לבקהאם את הקריירה שלו.אני לא מכיר קשר הדוק יותר על המגרש בין מגן לקשר.

נינו 18 בדצמבר 2009

לא עמדתי בפיתוי, וצפיתי בכל הקליפ השלישי. זה הציף לי את הגמר ההוא בכל עוצמתו – התעצבנתי בגול של באסלר וכמעט קפצתי מהכיסא בגול של טדי (אגב, ממש לא ברור למה קאן הרים יד לנבדל – שול שמר על טדי) וצעקתי בגול של אולה (שאגב, קופור הבוכה פישל בשמירה עליו).
אגב, אני עובר על עיתונים משנת 99 בשביל הלימודים, ואני מתענג שם על הכתבות שהכנת לידיעות לפני ואחרי הגמר ההוא. חדווה…

אביעד 18 בדצמבר 2009

1. קאן הרים יד לנבדל כי מה עוד יכל לעשות.
2. קופור בילה את כל הקרן השניה בלתפוס את אולה בחולצה והוא עזב את החולצה שלו ברגע המכריע…

עומרי 18 בדצמבר 2009

הוידאו השני עם הסטון רוזס ברקע ערוך נהדר ופשוט מרגש.

מבין השלישיה בקהאם-גיגס-סקולס לראשון יהיה פחות מקום בלב האוהדים מבחינה היסטורית, באופן טבעי, אך לעניות דעתי בעונת הטרבל עצמה בקהאם היה השחקן החשוב והמשמעותי מבין השלושה.
המנהיגות החיובית שלו היוותה עזר כנגדו של רוי קין והכשרונות הייחודיים שלו לזרוח ברגעי האמת הם אלה שעשו את ההבדל בעונה הזו.

רונן דורפן 18 בדצמבר 2009

א – תיקון קטן. ריאן גיגס הוא שחקן ההווה. והוא גם מוכשר יותר ממי ששיחק את מספר 11 בשנת 1999. לגבי הכשרון – אתה בעצמך עונה על כך. גארי נוויל מעולם לא היה שחקן קרוב בכשרונו לפטריס אברה. הנורבגים החביבים ברג ויונסן לא היו ברמתו של וידיץ. פלטשר עושה מאמצי על לתת ליונייטד את מה שקין נתן. אבל הנעליים פה הן ענקיות. וגם רוני מוכשר מקול ויורק. למרות שאני מסייג זאת בעונה האחת הזו בה דוויט יורק היה אחד החלוצים הטובים באירופה.

א. 18 בדצמבר 2009

גיגס של ההווה לבטח שחקן שלם יותר,מגוון יותר,קבוצתי יותר מגיגס של שנות ה-90.ברם,כאשר בעוד עשר או עשרים שנה אתה תהרהר אודות גיגס אתה תגלה שאלה דווקא שנות ה-90 של גיגס שישלפו לך במהירות ממגירות הזיכרון ולא במקרה.
יאפ סתאןם הוא הוא תואם וידיץ.
הנורווגים החביבים ברג ויונסן הם תואמי בראון ואושיי בימינו אלה והם עלו על הצתמד הנוכחי. (היכן הם אותם נורווגים חביבים,מדוע לא מביאים אותם יותר לאולד טרפורד ?)
אברה כישרון גדול אבל ראוי להזכיר שדניס ארווין הצנוע והפעלתן (אני אוהב את המילה הדני דבורינית הזו) נתן מבחינה התקפית (כולל שערים) וכמובן הגנתית לא פחות מאברה.
ההבדלים בין קין לפלטשר הם לא במספרי הנעליים – קוראים לזה מנהיגות,כריזמה,לעיתים אפילו סף סמוי של אלימות.
כבר כתבתי שרוני הוא הרבה דברים שיקרים ללבי כאוהד אך כחלוץ הוא פחות מדי,פחות ממה שאנדי קול היה וגם יורק בשיאו.
אחרי צפיה בקטעי הוידאו אני חושב לעצמי שבקהאם נראה כמו צעיר חביב ומנומס לעומת המוחצנות של רונאלדו בהיותם בני אותו גיל ושהחולצה עם הפרסומת של Sharp היא החולצה החביבה עלי מכולן.

יואב 18 בדצמבר 2009

החולצה של הטראבל עם שארפ היא גם חולצת יונייטד האהובה עלי.
להכניס את ברג ויונסן באותה נשימה זה עוול ענק ליונסן שהיה שחקן נהדר ממש ומגוון.
רוני עדיין לא בשיאו והוא ליגה אחרת מיורק קול עם כל אהבתי אליהם.
אברה הוא שחקן שלא ניתן להחלפה מבחינת תרומתו ההתקפית בניגוד לארווין המצויין לכשעצמו.זה בכלל לא נמדד בגולים. לעיתים, הוא כל משחק ההתקפה.
ריו הוא הבלם הגדול ביותר ששיחק אצל פרגי.וידיץ וסתאם נלחמים על הסגנות.
פלטשר הוא לא המחליף של קינו(אין לו מחליפים ואנחנו משחקים עם קישור אחר לגמרי מבחינת תכונות והדגשים) אבל הוא שחקן טוב בהרבה ממה שבאט היה בשיאו.
ודייויד בוודאי עורר הרבה פחות אנטיגוניזם מרונאלדו…

אביעד 18 בדצמבר 2009

א., אם וידיץ' הוא תואם סתאם, אז מה עם ריו? אני אוהב את ארווין אהבת נפש, אבל הוא נופל מאברה בכמעט כל מובן. קול ויורק? שניהם שחקנים פחות טובים מרוני וכחלוצים, יורק בשיאו היה חלוץ יותר טוב, אבל לא אנדי קול.

א. 19 בדצמבר 2009

אין תואם לריו בשיאו.
התייחסתי לתרומה ההתקפית וההגנתית של ארווין וזו אינה נופלת מתרומתו של אברה.
אנדי קול הבלתי מוערך שני רק לאלן שירר בטבלת המבקיעים בפרמייר ליג.

אביעד 19 בדצמבר 2009

אנדי קול היה חלוץ גדול, אבל גם מחמיצן גדול. רוני חלוץ טוב יותר.

יואב 18 בדצמבר 2009

בגמר בתשעים ותשע, דיוויד היה אולי השחקן היחידי שלא הוריד את הראש ולא הפסיק לנסות.הוא גם זה שסחט, רק מכח רצונו,את הקרן שהובילה לשוויון. יש לי בלאקאוט מוחלט בקשר לגולים אבל את סחיטת הקרן, שהתרחשה לא רחוק ממני, אני לעולם לא אשכח.מבחינת הזיכרון שלי, המשחק נגמר בעצם שם.
כמו שכתבו פה, מוסר עבודה עילאי, מחוייבות עצומה, אהדת יונייטד אמיתית וכישרון הרמה ומסירה!(לכל הטווחים,נוטים לשכוח אותה) נדיר.
הקשר הסימביוזי בין נוויל לדייויד התרחש על המגרש ומחוץ למגרש.ההבנה שם היתה עיוורת וגם לא הזיקה לדייויד עצמו.
הם בעצם אוהדי יונייטד שרופים לפני שהם כדורגלנים ולראות אותם חוגגים, חבוקים בטירוף, את הניצחון הדרמטי על ליברפול בגביע(בעונת הטראבל)זאת תמונה שאין יפה ממנה.
מסכים לגמרי-דייויד הוא הטראבל ושער השיוויון שלו במשחק האליפות(שגם בו מצאנו את עצמנו בפיגור-לא יאומן ממש)והטרפת הקהל המתוח לאחריו-סימנו את הרוח של השנה ההיא.
השער מחצי מגרש מול ווימבלדון במחזור הראשון של תשעים ושבע-זהו הרגע המכונן של הבקהמניה.שום דבר לא היה אותו דבר לאחר מכן.
עוד רגע בקהמי מרגש שלי-הפנדל מול ארגנטינה שקבר סופית את ההרחקה ההיא.בעיטה בינונית שכמעט הוחמצה אבל שיחררה צרחה קולקטיבית של אוהדי אנגליה ויונייטד(לא תמיד זה הולך ביחד) בכל רחבי העולם.
רגע בקהמי עצוב-בעיטת עונשין על השש עשרה מול ריאל בארבע שלוש ההוא. דייויד מספר שכשהוא חזר הביתה וצפה בתקציר וראה את תגובתו הזועמת של פרגי לאחר ההחמצה(הוא מסנן שם קללה) הוא ידע שאת הסיפור שלו ביונייטד הוא גמר..

סהר 18 בדצמבר 2009

האמת, אני לא מבין למה בכלל יש תגובות עם הרבה טקסט לפוסט הזה.
כל מה שצריך לכתוב זה: ראיתי, תודה.
ואז לראות שוב.

טל המנצ'סטרי(עכשיו בישראל) 18 בדצמבר 2009

יואב

משהו קטן לגבי אותו משחק נגד ריאל מדריד(4-3)ובקהאם שסיפר שחזר הביתה,ראה את התקציר והתגובה של פרגוסון וידע מה שידע או מה שבחר לכתוב בספר.
לפני שראה בוידאו את המשחק הוא כתב על שהלך לתת נשיקת לילה טוב לברוקלין והצטער שהוא ישן וכמה הוא רצה לספר לו על הלילה הנהדר שהוא עבר(הוא פירט על המשחק הנהדר,האווירה,ההרגשה,הגול)
וכשקראתי את זה הלב נצבט לי,
אני בטוח רוי קין שבר לפחות כוס אחת מעצבים ותסכול כשחזר הביתה באותו הערב,גם פרגוסון לא נרדם ובטח לא מנחת,
ככה שאיזה ערב נהדר ואיזה נעליים,שוב הודחנו מאירופה כשריאל מדריד התעלו עלינו בגדול,
הראש של בקהאם כבר לא היה ביונייטד במאה אחוז דאז.

ואני מצטרף לכל הדברים הטובים והנכונים כשכתבו עליו פה,
חבל שבארץ נדבקה בו התדמית המפגרת של כמה גאוני תקשורת ספורט שהדביקו לצידו את המילה בינוני.

אביעד 18 בדצמבר 2009

אחד השחקנים האהובים ביותר עליי בכל הזמנים, בטח של היונייטד. במשחק ההוא מול ריאל, כשבקהאם נכנס, הקבוצה הייתה כבויה, לא האמינה. הוא שינה את זה. בבעיטה החופשית בדקה ה-90 (שיואב הזכיר) אפשר היה לראות שהשחקנים של ריאל מפחדים, שאם זה ייכנס, אז גם את החמישי נשיג. העזיבה שלו הייתה טעות בעיניי, גם אז וגם היום, כי לא משנה מה קרה מחוץ למגרש, על הדשא בקהאם השאיר הכל מאחוריו ונתן הכל.
במשחק ההוא מול אינטר, לפני המשחק הדיבור היה בעיקר על בקהאם/סימאונה אחרי מונדיאל 98. בקהאם עלה ונתן משחק מושלם. 2 בישולים וללא אף טעות.
מבחינת אופי, כשקאנטונה פרש ושרינגהאם הגיע, פרגוסון לא רצה שהאוהדים יתייחסו לטדי כאל המחליף של קאנטונה, אז הוא נתן לו את מס' 10 ולבקהאם את 7. כי הוא ידע שבקהאם יתמודד (כמו שהוא ידע שרונאלדו יתמודד). יהיה מרגש לראות אותו חוזר.

הקורא 18 בדצמבר 2009

מבחינתי העזיבה של היונייטד היתה טעות גם בשבילו וגם בשביל היונייטד. שכחת להזכיר את אותה השכלת נעל של אלכס, ובכלל, נראה לי שמכל העזיבות שהיה בהן טעם רע (גם סתאם כזכור עזב בצורה לא יפה) זו של בקהאם היא זו שגורמת לליבי להיחמץ. בקהאם הפך אחר כך לאדם שזוף מדי ולכוכב הוליוודי מדי, ושכח את הכדורגל, מה שלדעתי לא היה קורה לו ניונייטד. יונייטד איבדה את הדרך למשך כמה שנים טובות, וגם כשהיא מצאה דרך, עם רונאלדו, בסופו של דבר זו לא היתה אותה הדרך שהיא איבדה עם עזיבתו של בקהאם.

טכניקה היא לא רק היכולת לעבור שחקן על פני מטר רבוע אלא גם יכולת מסירה עילאית, ובינו לבין רונאלדו, אני בוחר בבקהאם של 99.

דולב 19 בדצמבר 2009

אני מצטרף לדבריו של ה"קורא".
אותי תמיד ציער שהוא עזב/הועזב.
מכל העזיבות של כוכבים זו הכי לא מוצדקת בעיני – על המגרש הוא תמיד היה מקצוען על ויונייטד בלב.

יוסי מזרחי 19 בדצמבר 2009

דולב וקורא:
זה בדיוק הענין. בצד חמיצות לב על העזיבה שלו,צריך לזכור שאי אפשר היה אז(ונם היום) לקיים אורח חיים וויקטוריאני-מלשון ויקטוריה- וגם מקצועני בסגנון פרגוסון, ביחד.
דיויד בקהאם בחר את בחירתו ,הרבה לפני שפרגוסון העזיבו(כך היה אומר פולי המנוח),כל השאר-פיקנטריה.

אורי 19 בדצמבר 2009

צריך להזכיר עוד שלושה רגעים:
1. השער המצמק בהפסד 3-2 לריאל מדריד. הפסדנו, אבל השער היה יפהפה.
2. השער שלו באפטון פארק ב-2002, מין הקשתה אלכסונית מעל דיוויד ג'יימס.
3. השער נגד דפורטיבו לה קורוניה באותה עונה, בעיטה לא חופשית מ-30 מטר.

יורם 19 בדצמבר 2009

אני מניח שהיו סיבות רבות לעזיבת בקהאם, גם מקצועיות. אבל הרגע שבו העזיבה הפכה לבלתי נמנעת היה תקרית הנעל. לא התקרית עצמה, אלא מה שקרה אחריה: בקהאם עשה תסרוקת חדשה ומשך את שערו לאחור כדי שמקום הפגיעה של הנעל יהיה נראה לעין. זה היה אקט בוטה של התרסה כלפי פרגסון, ואחריו לפרגסון כבר לא הייתה ברירה של ממש.

רילקס 19 בדצמבר 2009

המשחק נגד ארסנל הוא המשחק הכי טוב שראיתי עד עצם היום הזה
ובקהאם היה שם אדיר
כמו שהוא היה הרבה זמן עד שההיא שאין לומר את שמה הגיעה

שלו רומא 19 בדצמבר 2009

הדעה שלי על בקהאם היא חצויה, מצד אחד הוא אולי הווינר הכי גדול שראיתי, וזה מתבטא בכל מקום שהוא משחק, מצד שני בחירות שערורתיות החל מהאשה, ממשיך דרך הקעקועים המאוד מאוד מכוערים, ומסתיים בקבוצות. אחרי מנצ'סטר (שאם נודה על האמת זה הסר שבחר בשבילו) רצף של בחירות אלוהים ישמור. ובתור שחקן תמיד נתן 100%, יצא לי לראות אותו נגד רומא רץ לכדור אבוד בהתקפה ומצליח להגיע עליו לפני שיצא לחוץ בנגיעה אחת הוא מנע מהכדור לצאת והגביה אותו לרחבה וסידורף שכל כך לא ציפה לכדור עמד על נקודת הפנדל ופשוט הופתע ולא הצליח להוציא מזה וולאה. מיותר לציין שההרמה הייתה מושלמת.

תושב חוזר (fka ספיידרמן בקיבוץ) 19 בדצמבר 2009

שלו – חבל שאת הדעה שלך מכתימים כל מיני עניינים רכילותיים. לדבי אשתו – אני לא בטוח בכלל, ולבטח לשנינו אין מושג. בעולם שבו אתה דיוויד בקהאם, יש לא יותר מדי נשים שיכולות להיות בת זוגך לאורך זמן. הקעקועים – הערה פוריטנית וטפשית, סלח לי.
והמעבר לריאל בזמנו גם הוא נבע מכך שלא היו לו יותר מדי אופציות ריאליות (אין כוונה למשחק מילים…). האליפות שלו עם ריאל היא אחד ההישגים הגדולים שלו. אחרי שהמאמן לא ספר אותו, הוא חזר בגדול והיה בורג מרכזי בתואר מאד "בקהאמי".
ולכולם – בקהאם לא עזב את יונייטד, הוא נזרק.

גמאני 19 בדצמבר 2009

חבל שבקהאם עזב את יונייטד-בעיקר בשבילו

אם אני לא טועה הוא לא זכה אם ריאל בכלום עד עונתו האחרונה-אליפות עם קאפלו

אנחנו לעומת זאת הצלחנו לאסוף איזה תואר זניח או שניים מאז הלך

אהבתי אותו מאוד-אבל טובת הקבוצה הייתה שיילך.זה היה מהלך נכון ומחוייב למציאות

בכל מקרה-תמיד כיף להיזכר בו.הוא גם תמיד אומר דברים טובים על יונייטד ועל פרגוסון

Yair 19 בדצמבר 2009

Man Utd: Kuszczak, Fletcher, De Laet, Carrick, Evra, Valencia, Scholes, Anderson, Gibson, Owen, Rooney

רעיונות כיצד להציב על המגרש קבוצת כדורגל מה-11 שרשומים לעל ניתן לשלוח עד השעה 17:00, בין הפותרים נכונה יוגרל מקום במרכז ההגנה במשחק הבא.

סופרפלי 20 בדצמבר 2009

אני לא יודע למה כולם לא סובלים את ויקטוריה בקהאם, לפי הראיון שלה ושל בעלה אם עלי ג'י היא חמודה, יש לה חוש הומור מצויין והיא לא טיפשה בכלל.
http://www.youtube.com/watch?v=P842Tmi6lrc

סופרפלי 20 בדצמבר 2009

או הראיון שלהם עם פרקינסון –
http://www.youtube.com/watch?v=Zqe6wGF58cM

Comments closed